הרשת המשפחתית

"אחותנו הקטנה", של התסריטאי־במאי היפני הירוקאזו קורה־אדה ("סיפור משפחתי", "איש אינו יודע"), יגרום לכם לרצות להיות אנשים טובים יותר. בימים טרופים אלה לא מדובר בדבר של מה בכך. כמו רוב סרטיו של קורה־אדה, גם סרטו החדש (והמאוד יפה), שמתבסס על רומן גרפי, מביא את סיפורה הפשוט והלכאורה טריוויאלי של משפחה. וכמו רוב סרטיו, גם הפעם לא מדובר במשפחה שגרתית. את הסיפור הנ"ל קורה־אדה היה יכול להגיש בדרכים רבות, אך הדרך הקלילה, העדינה והאופטימית שבה בחר היא כנראה הדרך המושלמת. שכן מהרגע הראשון ניתנת לצופים התחושה הנעימה שהם נמצאים בידיים טובות. בידיים שיודעות בדיוק, אבל בדיוק, מה הן עושות. והתחושה הזאת לא חולפת עד לסיום.

במרכז העלילה עומדות שלוש אחיות בוגרות - סאצ'י, יושינה וצ'יקה - שגרות יחד בבית סבתן. לפני יותר מעשור נטש אותן אביהן לטובת אישה אחרת. וגם האמא שלהן לא נשארה בסביבה כדי למלא את חובתה וללוות אותן לבגרות. הורים. לך תסמוך עליהם. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסרט של קורה־אדה.

עם היוודע דבר מותו של האב, שלוש האחיות יוצאות לכפר שבו התגורר על מנת לחלוק לו כבוד אחרון, ושם הן גם פוגשות לראשונה את סוזו בת ה־15 - אחותן למחצה. האחות הבכורה, סאצ'י, קולטת שסוזו הביישנית והמופנמת לא מאוד מרוצה מהעתיד האפור שמצפה לה, ובאקט אימפולסיבי היא מציעה לה לבוא ולגור איתה ועם אחיותיה. סוזו חושבת לרגע, ואומרת "בטח!"

הדינמיקה החדשה והמפתיעה בפשטותה שנוצרת עם כניסתה של סוזו לביתן של האחיות עומדת בליבו של "אחותנו הקטנה", והגדוּלה של קורה־אדה היא הדרך האגבית והלא מתאמצת שבה הוא מצליח לעצב את דמויותיהן של ארבע הבנות, כמו גם את היחסים מחממי הלב שנרקמים ביניהן. ביד קלה ובדיוק כירורגי מציג הבמאי את שגרת חייהן, ועל הדרך נחשפים המנגנונים הפנימיים שלהן ומתגלות הסיבות הטראומטיות שהביאו ליצירתם של מנגנונים אלה מלכתחילה. על פניו, נראה שלא קורה כאן הרבה. בכל סצנה שנייה הגיבורות שלנו יושבות לאכול. וגם כשהן לא אוכלות, זה לא שיש לנו כאן עסק עם משברים דרמטיים, חילוקי דעות סוערים או דילמות של חיים ומוות. הכל מתנהל על מי מנוחות. במינוריות מאופקת ומנומסת. אבל בעצם קורה כאן המון.

אהבות, אכזבות, תהיות, הארות וחשבונות נפש - האחיות שעומדות במרכז "אחותנו הקטנה" חוות את כל אלה. אך הנדיבות שלהן ושל הדמויות שמקיפות אותן ממקמת את מאבקן הסיזיפי והיומיומי במציאות אלטרנטיבית ונעימה יותר. במציאות מנחמת של אמפתיה ועזרה הדדית. במציאות שבה אין מקום לקנאה וליריבות. במציאות שבה הכניסה לאנשים לא נחמדים אסורה. במציאות שבה תמיד יש מקום למחילה. גם כשנראה שהדבר אינו אמור להיות אפשרי. ואני שואל אתכם: לא הייתם רוצים לחיות במקום כזה?

במהלך הדרך סוזו תתאקלם בסביבתה החדשה ותתבגר קצת. היא תרכוש חברים, תככב בקבוצת הכדורגל ותכיר בחור חמוד. וגם אחיותיה הגדולות תעבורנה תהליכי למידה שונים. עם זאת, בניגוד גמור למקובל בז'אנר המשפחתי, הדבר ייעשה ללא טיפת סנטימנטליות או דביקות, ללא מיליגרם של דידקטיות, ועם הרבה הומור חם.

מסביב רוגשים בכל העת החיים. הזמן עובר. העונות מתחלפות. אנשים עוברים מן העולם. העבר, ההווה והעתיד מתערבבים כמו צבעים על פלטה של צייר ויוצרים גוון חדש ומזכך נפש. המסורת מתמזגת עם הקידמה. הקשבה מולידה הבנה. ומעל לכל ניצבות המשפחה, האחווה ושותפות הגורל. החיים קשים ומלאי עצב, אבל הם גם יפים לא פחות מפריחת הדובדבן. צריך רק לדעת איך להסתכל עליהם. קורה־אדה, ברוך השם, יודע. תנו לו להראות לכם.

"אחותנו הקטנה" ("Umimachi Diary"), במאי: הירוקאזו קורה־אדה. יפן 2015

אין לנו פיצוח

עונת האוסקרים שבאה עלינו לטובה נראית קצת חיוורת השנה, ולא צריך להסתכל רחוק מכדי להיווכח בכך. קחו לדוגמה את הדרמה הביוגרפית המדוברת "סטיב ג'ובס". יש לה צוות מנצח: במאי זוכה אוסקר (דני בויל), תסריטאי זוכה אוסקר (אהרן סורקין), שחקנים מצוינים (מייקל פסבנדר, קייט וינסלט). ובכל זאת, מדובר בסרט די מעפן. אתם יודעים מה? מעפן היא אולי מילה קצת חזקה מדי. אבל גם אם נעדן את הניסוח במעט, אחרי שתי צפיות, אני עדיין משוכנע שלא מדובר בסרט חיוני ו/או איכותי במיוחד. ונשאלת השאלה: האם זה הטוב ביותר שלו אתם מסוגלים, הוליווד? כי אם כן, עלי להודות שאני קצת מאוכזב.

על כל פנים, כפי שאולי כבר שמעתם, הכוכב של "סטיב ג'ובס" הוא בכלל לא סטיב ג'ובס (שאותו מגלם פסבנדר). הכוכב הוא התסריט של סורקין. כך שאם אתם מעריצים את כתיבתו של האיש, שאחראי בין השאר לסדרות הטלוויזיה "הבית הלבן" ו"חדר החדשות", ולסרטים "בחורים טובים" ו"הנשיא מאוהב", אני מניח שתיהנו מאוד ממה שהוא רקח כאן. עם זאת, אם אתם פחות מתחברים לסגנון השופוני הייחודי שהכותב הרהוט והמוכשר פיתח ושיכלל עם השנים, אתם צפויים להרגיש שמישהו מזרים לכם נחילי מילים אל תוך המוח עד שאלה מתחילות לנזול לכם מהאוזניים. שכן "סטיב ג'ובס" הוא סורקין באוברדרייב. כל הדברים החביבים בכתיבה שלו, וכל הדברים הבלתי הנסבלים בכתיבה שלו, כפול חמשת אלפים.

מובן שסורקין גם כתב את "הרשת החברתית", הסרט המצוין שהביא את סיפור הולדתה של פייסבוק. אך שם, בניגוד לכאן, הטריקים והשטיקים שלו הוצנעו בזכות הבימוי הדינאמי (והדי גאוני) של דיוויד פינצ'ר, ובשל הטיימינג המושלם שבו הסרט יצא. במילים אחרות, בעוד "הרשת החברתית" רכב על הזייטגייסט כמו שפטריק סוויזי רכב על הגלים ב"נקודת פריצה", "סטיב ג'ובס" בעיקר רוכב על הלהטוטים המילוליים הלא נגמרים של סורקין. ומעבר לכך שזה עולה על העצבים, זה גם ממש לא מצליח להסוות את העובדה שהסרט הזה שטחי עד כאב.

אליבא דסורקין, מקורה של הגאונות הסוליפסיסטית, האנטיפתית והמעונה של ג'ובס - שבאה לידי ביטוי ביחסי אנוש מזעזעים, בנטייה לייצר "מערכות סגורות", ובעובדה שבמשך שנים התכחש לבתו, ליסה - נעוצה בעובדת היותו מאומץ. ומובן שאין רגע מתאים יותר לעשות לו פסיכואנליזה מאשר רגע לפני שהוא עולה לבמה כדי לדבר לפני אולם מלא עד אפס מקום. "תגיד סטיב", שואל אותו מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי (ג'ף דניאלס), "אפשר לנצל את ארבעים השניות האלה, שנותרו לנו לפני שאתה עולה לבמה, כדי לשאול אותך למה יש אנשים מאומצים שמרגישים דחויים, בעוד אנשים מאומצים אחרים מרגישים שבחרו אותם?" נותר רק לדמיין כיצד היה נשמע המונולוג הלולייני ומלא הפאתוס שאורסון וולס היה מגיש על המזחלת שלו אילו סורקין היה כותב את "האזרח קיין". בעצם אולי עדיף שלא.

יש משהו מבדר ב"סטיב ג'ובס", אבל אין בו שום דבר מרגש או חשוב. דיאלוגי ה־screwball הקצביים של סורקין נורים כאן על אוטומט, כל השחקנים המיומנים מגישים את השורות שלהם בדיוק כפי שהורו להם, ובויל עושה כמיטב יכולתו כדי להזיז את המצלמה ללא הפסקה ולגרום לכל להראות מעניין. בעזרת שלוש סצנות בלבד, שמתרחשות כולן מאחורי הקלעים, רגע לפני ההשקה של מוצר חדש, סורקין מתיימר לפצח את דמותו של הגאון הטכנולוגי־עיצובי־שיווקי ששינה את חיינו לנצח. אבל אפילו הוא נאלץ להודות בכישלון. "תגיד, סטיב", נשאל ג'ובס לקראת הסוף, "למה לקח לך כל כך הרבה זמן כדי להכיר בבת החמודה שלך, ליסה?". התשובה שלו - "אני לא יודע" - היא השורה התחתונה של הסרט כולו. האיש היה חידה. האיש נותר חידה. וסורקין? הוא היה ונותר קשקשן. מוכשר, אמנם. אבל עדיין קשקשן.

"סטיב ג'ובס" ("Steve Jobs"), במאי: דני בויל. ארה"ב 2015