בתוך ים הלהקות, האמנים, הזמרות והזמרים שאפשר לקטלג מחוסר ברירה תחת הכותרת אינדי ישראלי, יש גם לא מעט הרכבים שבתזמון אחר היו יכולים בהחלט להיות חלק ממיינסטרים השוליים המקומי. זה, כמובן, ביטוי שמצריך הסבר: אין הכוונה לכך שהיצירה שלהם היא מיינסטרים (חס ושלום!!!), אלא לכך שבסך הכל המוסיקה שלהם אינה קיצונית מדי, הנגינה והשירה אינן חובבניות, ההפקה ברמה גבוהה ומידת החשיפה שהיתה מגיעה להם באווירה תקשורתית קצת פחות רדופת רייטינג היתה גורמת להם להיות מוכרים הרבה יותר. כלומר, אם נניח שהם היו פועלים לפני 20 שנה עם אותם שירים בדיוק, הם לא היו הופכים ללהיט ענק שכל העם מזמזם אבל בהחלט מוציאים אלבומים בתדירות של פעם בשנתיים, מופיעים מדי פעם במועדונים רוקסן או לוגוס ומגיעים לטלוויזיה לתוכניות המוסיקה האלטרנטיביות "קול הפופ" או "הקופסה", וייתכן גם שהיינו מזכירים אותם היום כחלק מחבורת איפה הילד, מופע הארנבות של ד"ר קספר, נושאי המגבעת, זקני צפת ושאר החלוצים ההם. אבל בהיסטוריה, כידוע, אין דבר כזה מה-היה-קורה-אילו, והמציאות היא, כנראה, האופציה היחידה שקיימת. וכך לא מעט מבין מאות הלהקות הפועלות כיום בארצנו נזרקות לאיזה מכל ענקי (שלא לומר פח זבל) שעליו מודבקת התווית "אינדי" (פעם קראו לזה מוסיקת שוליים) רק מפני שככה קל יותר לכלי התקשורת המיינסטרימיים ועמוסי החומרים להתמודד (או ליתר דיוק לא להתמודד) איתם. חלק מן ההרכבים האלה נשברים מההתעלמות הגורפת הזו, שנובעת כמעט מחוסר ברירה, מוותרים על חלומות ההצלחה ופורשים. אחרים מנסים למצוא דרכים עוקפות אל המאזינים (בעידן האינטרנט יש הרבה מאוד אפשרויות כאלה), מקטינים ציפיות ויוצאים לדרך ארוכה ומפותלת של מלחמת קיום אמנותית. בלי רדיו, רק הופעות קחו למשל את להקת יום שני האחרון של אוקטובר, להקה ירושלמית מצוינת שיוצרת משהו מיוחד ומקורי כבר חמש שנים ומוציאה עכשיו אלבום בכורה בשם "יופי". נדמה לי שהם אפילו לא חולמים לכבוש את הפלייליסטים בתחנות הרדיו ובמצעדי ההשמעות, והופעה מפוצצת בבארבי נראית הרבה יותר הגיונית בשבילם מסגירת היכל נוקיה. וזה בסדר גמור. זאת הפרופורציה הנכונה בשבילם. ורק אזכיר להם שגם את איפה הילד או את נושאי המגבעת השמיעו בתחילת דרכם מעט מאוד ברדיו, ו"פלונטר" של פורטיס הפך לסמל של איכות מהפכנית רק לאחר הרבה שנים של הליכה עיקשת בדרכו. ובכל זאת, אם כבר מדברים על יום שני האחרון של אוקטובר, אז אולי בעוד 20 שנה הם יהיו מיתולוגיים אבל הם פועלים בהווה, ומגיעה להם מלוא תשומת הלב שלכם עוד בימינו. אז תרשו לי להמליץ עליהם כאן ועכשיו: ישי גרוס, יפעה נאור, אייל לויט ואודי שמש. בחלק מהשירים, בסיוע חוליית הקצב של איזבו (ניר מנצור בתופים ויונתן לוי בבס), הם יוצרים רוק גיטרות אנרגטי, חכם, מלא רגש וכועס כמו שצריך. בעיבודים ובהפקה מוסיקלית מפתיעים באיכותם הם יצרו צליל שנשמע מאוד עכשווי, טרי וחי, ועם זאת מחובר למסורת שנפרשת מפינק פלויד וניל יאנג דרך הפיקסיז, נירוונה ורדיוהד ועד ימינו (בעצם, מי בכלל עושה רוק בימינו??-). יש בנגינה המצוינת שלהם, בשירה מהבטן, בדרך שבה הם מוציאים את המוסיקה שלהם החוצה, המון אנרגיה, חיוניות ומחויבות שכובשות אותך וגורמות לך להתאהב בהם מיד. ויש להם המון שירים מצוינים, לא "נחמדים" אבל בהחלט נגישים, שבעולם אלטרנטיבי היו הופכים ללהיטי רדיו גדולים. לא שזה משנה להם. הלהקה הוציאה להופעות (ולא לרדיו) את מה שהם מכנים "אנטי-סינגל" בשם "הנאום" - אחד השירים הפחות תקשורתיים שלהם, ואת האלבום המלא, שיצא בחברת נענע, הם הפיצו תחילה רק בהופעות. מדובר בקונספט - הם מעדיפים להגיע לקהל פחות דרך התקשורת ויותר דרך מגע ישיר. וכך הם עושים את שלהם כבר כמה חודשים, מסתובבים ברחבי הארץ בהופעות קטנות וקצרות, ולעיתים מבליחים גם באירועים קצת יותר גדולים, למשל בפסטיבל אינדי נגב, שבו קצרו שבחים על הופעתם המצוינת. בקיצור, ככה צריכה להישמע להקת רוק צעירה.
מה זה בכלל אינדי?
בתוך האינדי הישראלי יש הרכבים שהיו יכולים להיות מיינסטרים בעולם אחר • אחד מהם הוא "יום שני האחרון של אוקטובר"
Load more...