צעירים, אפילו נערים, משתתפים במאבקים לאומיים. גם בקרב הפלשתינים. במאבק לשחרור הארץ מעול השלטון הזר הפעילו ארגוני המחתרת היהודיים נערים. הם הדביקו כרוזים על הקירות (זו היתה הרשת החברתית של שנות ה־40) והעבירו פתקים בין מקומות מסתור. אך מעולם לא נשלח נער בן 14 מההגנה ומאצ"ל ומלח"י להרוג בריטי כשבידו סכין או תת־מקלע.
נכון, כאשר הגיעו מים עד נפש ובעקבות המתקפה הרצחנית של הערבים ריחפה על היהודים סכנה קיומית, בוטלו הלימודים בכיתה י"ב, ובני 17 גויסו למלא את השורות המתרוקנות מרוב אבידות. אך טרור נערים? לא עלה על הדעת.
ישראל תגבר על מגיפת הדקירות. אבל התהייה אינה פוסקת: היכן ההורים הפלשתינים שיעצרו את בני ה־14 ואפילו ה־12? מדוע הם מרשים? האם הם שלמים עם זה? ייתכן, הרי ההורים אינם נרתעים מלזרות חול בעיניים כאילו אינם רואים בתצלום את הסכין שבידי בנם, וכאילו לא היו דברים מעולם. אמת היא שקר. ג'ורג' אורוול היה צריך לכתוב את "1984" ואת "חוות החיות" בערבית.
מבחן בשתי זירות
מבחינה לשונית, ועל פי ניסוחיו המעודכנים, ראש הממשלה אשר התארח השבוע בבית הלבן הוא בנימין נתניהו ב'. באוצר המילים החדש שלו בוושינגטון ובקהילות היהודיות ובמכוני המחקר, וכן ערב צאתו את הארץ, ביצבצו ביטויים כגון שהוא ראש הממשלה אשר העניק פחות אישורי בנייה בהתנחלויות מקודמיו, ואסר על פוליטיקאים לעלות להר הבית, ואפילו הביע באנגלית נכונות לדון במהלכים חד־צדדיים (בעברית, נוכח מחאת ופעולת תגמול פרלמנטרית של נפתלי בנט, חזר בו במידת מה).
בעבר קיבל נתניהו א' החלטה להיאבק בברק אובאמה באמצעים מדיניים שאינם מקובלים בין בעלי ברית. הוא הרחיק כדי אזכור הסכם מינכן כמקביל להסדר שעשו האמריקנים עם איראן. זה היה משגה במבחן התוצאה. לפיכך, הגידול בסיוע הביטחוני שיוענק לישראל עתה קטן ממה שהוצע לה בעיצומו של המאבק בינה לבין הבית הלבן בתחילת השנה. המחיר שאובאמה היה מוכן לשלם לה לפני כמה חודשים כדי שלא תפעל נגדו בקונגרס אינו זהה לתוספת הביטחונית (הנאותה כשלעצמה) שהוא מציע עכשיו.
הנשיא דווקא סייע לראש הממשלה בהעירו בפומבי כאילו מלחמת הראש בראש שניהלו במרוצת 2015 לא היתה יותר מאשר Narrow, צרה. זו מחווה מצידו, והיא דומה במידה רבה לחידוד הנשמע מפי עמיתי ארי שביט ועלול להתגלות ברבות הימים כשיקוף של מצב מציאותי: אובאמה ונתניהו חילקו ביניהם את ההיסטוריה. לפי שביט, חמש השנים הראשונות - שבהן יכבדו האיראנים את ההסכם - שייכות לאובאמה. 50 השנים שלאחריהן - שבהן האייתוללות יפרו את ההסכם - לנתניהו.
דווקא סייע לנתניהו // צילום: רויטרס
מכל מקום אוצר המילים הישן של נתניהו א' הונח על האצטבה. לנתניהו ב' כדאי לומר שהמפגש עם אובאמה היה מעולה. אמנם האמריקנים הגיבו בלשון פחות מליצית, אבל לנשיא לא אכפת שיוצג כעילאי. המבחן המעשי יתנהל בשתי זירות:
במימדי הסיוע הביטחוני ובמימונו, צעד שהחל בנסיעתו המקדימה של משה (בוגי) יעלון לפנטגון, ועלה מדרגה במפגש אובאמה־נתניהו, ויעסוק לא רק בסוג הכלים שיימסרו לצה"ל אלא גם בהחשתם ובמקדמה למימונם. המבחן האחר יהיה בזירה המדינית. הוא תלוי בארה"ב. אלמלא הווטו שלה היו צרפת וניו זילנד יוזמות הצעה, שהיתה מכריזה על מפעל ההתנחלויות כעל עבירה כבדה המנוגדת לחוק הבינלאומי. רק התנגדות אמריקנית עשויה להדוף אפשרות מרה כזאת.
במציאות זו מתנהלת ישראל במעין סתירה פנימית: אם נתניהו ב' מתכוון לדברים שהצהיר בארה"ב (וסוגיית הר הבית נפרדת, להלן) - כי אז בפועל צריך המערב להתייצב מאחוריו, ולנזוף באבו מאזן על נוקשותו. אלא מה? המדיניות שנוקט נתניהו בסוגיית הבנייה הוצנעה עד כה על ידיו מחשש לתגובת הימין במפלגתו ובממשלתו. זו סתירה תמוהה, שישראל גם נמנעת מהבנייה אפילו בגושי ההתיישבות וגם נענשת כאילו הטרקטורים והמנופים עובדים שם יומם ולילה.
הדימוי הנחוץ לקיום הקואליציה כפעילה בהרחבת ההתנחלויות מנטרל את התועלת שיכולה ישראל להפיק ממדיניותה הבולמת לעת הזאת את הבנייה ביהודה ובשומרון. עולם הפוך.
לחשוב מחוץ לקופסה
בהסבירו את מצב המשא ומתן למאזיניו האמריקנים, התבטא בנימין נתניהו כי סוגיית הר הבית אינה פתירה בשלב הנוכחי של התנהלות הסכסוך. אולי דווקא להפך. הנה מתווה חלופי:
מיפוי מצבה הבינלאומי של ישראל מעיד כי טובי ידידיה אינם מכירים בריבונותה אפילו בשכונת בית הכרם במערב ירושלים. ממילא אף לא מדינה אחת אינה מכירה באחיזתה ובחזקתה על אריח אחד בעיר העתיקה.
המצב ישתנה אם ישראל תעקור מהצעת השלום של הליגה הערבית ("הסעודית") את ההסדר הכולל ותחתור רק לבנאום האגן הקדוש. רחבת הכותל והר הבית ושטחים שכנים לא יימסרו כמתחם לניהול האו"ם בלבד, אלא דווקא לשלטון המשותף למדינות ערב הרלוונטיות, לישראל ולפלשתינים, ולמדינות גישור שהן ידידותיות.
כך ייווצר מצב חדש: הכרה במעמדה של ישראל (לצד אחרים) במקום הקדוש לשלוש הדתות המאמינות באל אחד. במקום כלום - תקבל ישראל משהו, אם כי לא הכל. והעתיד? כדברי חכמים - "לא עליך המלאכה לגמור". דווקא בנאום ישיג לישראל הכרה בינלאומית שאין לה עתה כאשר ממילא שליטתה באגן הקדוש אינה שלמה, וממילא יש לה שותפים רצויים וכפויים בדמות הוואקף הירדני והתנועה האיסלאמית.
לא היתה כהכרה החלקית הזאת במעמדה החוקי של ישראל (עם אחרים) באגן הקדוש מאז חרב בית המקדש השני. ראוי למחשבה מחודשת מחוץ לקופסה.
לשגשג, לא לגזול
מערת המכפלה בחברון היא (גם) שלנו מפני שאברהם אבינו סירב לקבלה חינם אין כסף ושילם בעבורה 400 שקלים של אז. זו משמעות הזכות היהודית בעיר האבות.
3,800 שנים לאחר מכן התעוררה בעיית בית הכנסת בגבעת זאב. גברת נכבדה מרחובות טענה באוזניי כי הקרקע נקנתה כדין. אין לכך ראיה. משה (בוגי) יעלון, נאמן ארץ ישראל בכל רמ"ח ושס"ה, סלד מחבורת הבריונים, כלשונו, שהשתלטה על קרקע לא לה של פלשתיני. הוא לא התכוון למתפללים עתה אלא לראשוני המיזם.
התייצבות בעל הקרקע הפלשתיני והחשד כי מסמכי קנייתה מזויפים הסתיימו בהחלטת בג"ץ לפנות את המקום. יעלון הבטיח לנפק קרוואן לאכלס את בית הכנסת עד שייבנה בניין אחר.
על זה העזו רבנים נכבדים לקרוא לחיילים להפר פקודה חוקית. אצל בן־גוריון היה צעד כזה מסתיים בתגובה מהזן שהפעיל בעיצומה של מלחמת השחרור כלפי מטה הפלמ"ח ואוניית הנשק אלטלנה. עוד יתברר כיצד תנהג הממשלה כאשר גם בה מכהנים שרים המטיפים נגד שלטון החוק.
השופט דוד רוזן ושולה זקן // צילום: יהושע יוסף וגיל יוחנן
הסוגיה המעניינת היא דווקא עקרונית: אם לצורך הדיון היה מתברר ומוכח מעל לכל ספק סביר המתקבל על הדעת כי הקרקע נגזלה מפלשתיני פרטי - האם גם אז המוסר היהודי קובע כי אין להחזירה לבעליה?
העם היהודי חייב ליישב חלק מנחלת אבותיו ביהודה ובשומרון. תפקיד המדינה לדאוג לשגשוגם של גושי ההתיישבות. אבל בכתב ההאמנה המופיע בברית בין הבתרים אין רישיון מבורא עולם לעסוק בגזל של מי שאינם בני ברית.
על אבירים ופושעים
נותרתי פעור פה בתום צפייה בראיונה הכפול של ד"ר אילנה דיין עם שולה זקן על חטאי אהוד אולמרט. לכאורה לא היתה סיבה, הרי בתום עשור של מעקב רצוף ופרטני אחרי עבירותיו לא היה מקום לפליאתי. לא כן, במלאכת מחשבת הציגה דיין לצופיה התבוננות מתוך גלגלי השיניים המניעים את מכונת השחיתות הפלילית. לא רק מסמך עיתונאי נדיר אלא גם אנושי. מפני שאין כאהבת שולה לאהוד, שלא כבתה גם עתה, ואין כקריסתה.
המהות הפלילית אינה צריכה כבר להוכחה. בתי המשפט אמרו את דברם, הכל ברור. אך לפחות בצומת מרכזי אחד היה בשידור גילוי עובדתי חשוב (צריך לקוות כי לא נעלם מעיני שופטי העליון המעכבים את ההכרעה בעניין הולילנד באורח מעורר תמיהה). כך זה היה:
בדיון שהתקיים במחוזי לפני השופט דוד רוזן הוצגה הודעתו־הודאתו של האח ד"ר יוסי אולמרט, שקיבל המחאות מעד המדינה שמואל דכנר. בית המשפט נדד לניו יורק וראה את יוסי מנסה לחזור בו מהודאתו. הסניגור רועי בלכר לא קפץ על המציאה. הוא המשיך להחזיק בגירסה המקורית שיוסי אכן קיבל מדכנר את הכסף, אבל אהוד לא ידע על כך. אך בראיונה עם דיין פיזרה שולה את ערפל הספק: דכנר טילפן להודיע לה כי העביר את הכסף ליוסי. היא נכנסה לחדרו של אהוד וחיברה ביניהם לשיחת טלפון, שבמהלכה הודה לדכנר. בכך התחזקה קביעתו של השופט רוזן, שאהוד ידע גם ידע.
אם כן, שאלה דיין, כיצד אין זכר לצ'קים? ושולה גילתה, אך גם סתמה ולא פירשה: "אין זכר להרבה צ'קים". בפועל זה סיפור על אהבה בחושך. דברי אולמרט בשיחותיו עם זקן מעוררי צמרמורת. שנים היא שכבה על הגדר למענו. עד שניבעו סדקים. תחילה כאשר בלכר הציג אותה - בראיון עם דיין ב־2014 - כמי שנדהם מרמת שחיתותה (זו היתה הפעם השנייה שנכשל בלשונו. בתחילת הפרשה השתלח בלכר במבקר המדינה לינדנשטראוס, ונאלץ להתנצל פעמיים); ולאחר מכן כשאולמרט לא יצא להגנתה בהעידו לפני השופט רוזן.
משם היתה הדרך לעיסקת טיעון ארוכה, אבל פתוחה. אולמרט בא לביתה כגנב בלילה בכניסה האחורית והשאיר את מאבטחיו מחוץ לדירה, אבל פג קסם מילותיו. שולה כבר לא היתה שם בשבילו. ברגע האחרון עלה בידי פרקליטה עופר ברטל והתובעת ליאת בן־ארי - בחסות השופט רוזן - להציל את האמת ממלתעות השקר ולחשוף את השיחות המזעזעות של ראש הממשלה המורשע עם זקן. היא נכלאה ושוחררה, והוא ממתין עדיין לחריצת הדין של שופטי העליון.
האם בגד בה? האם בגדה בו? כך חש כל אחד מהם, אך לא בהכרח. ברגע המכריע הם הלכו איש לדרכו, נמלטו איש לנפשו, כמו בנסיגה לאחר תבוסה בשדה הקרב. השופט רוזן, התובעת בן־ארי והסניגור ברטל ניתקו את הקשר הגורדי אשר נועד לשבש את המכ"ם הציבורי באשר למעשיו של אולמרט.
רוזן הוסיף לשמש שופט האור במלחמה בשחיתות. השבוע שלח את ג'קי בן־זקן לשלוש שנות מאסר. הוא ראוי להוקרה מיוחדת. הצעתי לעו"ד אליעד שרגא, שתנועתו תחרוג מהתקנון ותעניק לרוזן לפנים משורת הדין את אות אביר איכות השלטון בהיעדרו, בבחינת היותו נוכח־נפקד. אולי זה ידרבן גם את שופטי העליון לחרוץ מקץ 11 חודשי אלם את דינו של העבריין הבכיר בתולדות המדינה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו