האיש שלנו במוסד

שחרורו של האדם המכונה "סוכן המוסד אורי ברודצקי" בתחילת השבוע, השיב מעט את אמונו של הסופר מישקה בן-דוד בקיומו של "אפקט השואה". ברודצקי נעצר בפולין בשל מעורבותו בזיוף הדרכון של אחד מהמעורבים לכאורה בחיסולו של בכיר חמאס, מחמוד אל-מבחוח. לאחר שורת התרחשויות שהסמליות בהן מצמררת - יהודי עצור חודשים בוורשה ואז מוסגר על ידי הפולנים לידיים גרמניות - הופחת למינימום סעיף האישום נגד ברודצקי והוא שוחרר.

בן-דוד, 58, בכיר לשעבר במוסד ששימש ראש מחלקת המודיעין באגף המבצעי של הארגון, נשם לרווחה. המשמעות היא שהזיכרון ההיסטורי עדיין לא עומעם לחלוטין. רגשות האשם של הגרמנים עדיין פועלים לטובתה של ישראל, בשילוב עם פעולות מאחורי הקלעים ואינטרסים משותפים בתחום הביון. ובכל זאת, בן-דוד מרגיש ש"אפקט השואה עומד להגיע אל קיצו. הפרשה הזו מלמדת שמעטים הגורמים בעולם שעוד מביאים את העבר היהודי בחשבון. במשך כל שנות קיומה של המדינה, אפקט השואה איפשר לישראל לפעול: קיבלו בשתיקה את החזקתנו בשטחים שנכבשו, את החיסולים לאחר מינכן, את ההשתלטויות על אוניות נשק. עכשיו מתחילה הריאקציה, אפקט השואה מתהפך ופונה נגדנו וכל פעולה של ישראל מתקבלת בעוינות בינלאומית גדולה הרבה יותר משהיתה מנת חלקה של כל מדינה אחרת בנסיבות דומות. ברוב המדינות ניצב בשלטון דור שככל הידוע לו השואה התרחשה בימי הביניים. מבחינת הבכירים במדינות העולם, ישראל היא כוחנית וכובשת. המנהיגים שלנו חייבים להביא בחשבון שבעולם יש אפס סובלנות כלפינו".

פרשת ברודצקי קשורה בשני צירים בולטים בדמותו של בן-דוד. האחד, הביטחוני, והאחר כבן הדור השני לשואה; בן הדור שנולד בראשית ימיה של המדינה וגדל בצילה של התמודדות הוריו עם הטראומה הגדולה. הצירים האלה עובדו אל תוך ספרו החדש וה-11 במספר של בן-דוד, "ביקור אחרון במוסקבה" (שיצא בהוצאת כתר), שבו מסופר סיפורו של דני שליין, איש מוסד שנעצר בבריה"מ של שנת 1990, מעט לפני התפרקותה. הוא עובר סדרת עינויים ומעוכב לחקירה ארוכה שמטרתה לשבור אותו ולחשוף את הזהות האמיתית שמאחורי סיפור הכיסוי. במהלך החקירה מגולל שליין, בין היתר, את סיפור חייהם של הוריו, שהם במידה רבה ההורים של בן-דוד: אותם "מיליוני הניצולים שלא עברו מחנות ריכוז ומחנות השמדה אלא 'רק' גטאות או מחנות עבודה. יהודים מאוקראינה ומאזורי כיבוש אחרים בבריה"מ, שהיו תחת הכיבוש הגרמני אך בפועל תחת שלטון רומני, חוו רעב ורציחות - אך לא חיסולים מתועשים. במסגרת האתוס הציוני-ישראלי, סיפורם של אלה, שהיו לכאורה בשוליים של השואה, כמעט לא נשמע".

על סוכנים ועינויים

בן-דוד הוא המרגל מהסוג הנפוץ, כלומר זה שאינו מעורר שמץ של חשד. קומתו נמוכה, קולו רך, שפתיו מתוחות לחיוך קל, סביב עיניו קמטי הבעה המשווים לו מראה חביב, והוא ניחן בנימוסים מפליגים. הוא מעורר חשד שיצטט את ניטשה וסארטר תוך שהוא עודר את הגינה, ולא שיעמוד בראש חוליות של מאות אנשי ביון ישראלים.

ואכן, קווי הדמיון בין הגיבור הספרותי דני שליין לבין יוצרו בן-דוד אינם מסתכמים בהיסטוריה המשפחתית המשותפת. בן-דוד התאמץ מאוד שאיש המוסד שלו יהיה "רחוק מתדמית המאצ'ו, הסופרמן והג'יימס בונד, גם כאיש שירות הביון ואפילו עם נשים. הוא לא נשבר בעינויים הקשים לא כי הוא גיבור, אלא מכיוון שהוא חלש עד כדי כך שהוא מתעלף מיד. אם היו שוברים לו אצבע או דוקרים אותו במחט הוא בטח היה נשבר בחקירות. בניגוד לתדמית הציבורית של מרגלים, במציאות הם ברובם המוחלט לא ג'יימס בונדים, כולל אלה שעושים עבודות מסוכנות ומורכבות ביותר. המרגל האולטימטיבי הוא אדם שלא יסובבו אחריו את הראש ברחוב, שלא יעורר חשד וחשש אלא להפך, יהיה סימפטי ויצטייר כבלתי מזיק. אלה הכלים של המרגל. בניגוד למה שרואים בסרטים, אם מרגל יסתבך בארץ אויב, לא תהיה לו שום דרך להימלט בעזרת מטוסים, מחילות ולחימה הרואית. הנשק שלו הוא התחכום, שלוות הנפש וההכנות המדוקדקות שהוא עושה מראש".

העינויים שמתוארים בספר, כמו שק מסריח על הראש, אגרופים בבטן, בעיטות והתבוססות בקיא ובצואה של עצמך, אלה דברים שאתה כותב מתוך ניסיון-

"בקורס המבצעי של המוסד, שהוא קורס ארוך וקשה שמכשיר כמעט לכל הסיטואציות שאתה יכול להיתקל בהן, יש מקבילה לסדרת השבי הצה"לית. הרי כאיש ביון סביר שבסיטואציה הכי פשוטה - כשתחצה כביש באור אדום - שוטר יעצור אותך, ואם ההתנהגות שלך לא תהיה מאוד טבעית אתה יכול לגמור בחדר חקירות. העינויים בקורס, שאותו עברתי, הם לא יותר מסטירות לחי. זו לא סיטואציה של שבוי, אלא של אדם תמים לכאורה שעצור ומנסים להוציא ממנו מידע. גם במדינה טוטליטרית הוא לא יעבור חקירות קשות. הוא כן יקבל סטירות, יטולטל, יקשרו לו את העיניים, ישפכו עלו מים קרים, לא ייתנו לו לישון, הוא יישב על שרפרף משופע ויצטרך לחרבן בתא שלו. אבל עינויים קשים לא. מדינות לא עושות את זה לאזרחים שעשויים להתגלות כתמימים בסופו של דבר.

"צריך לאמן איש מוסד כך שבהשפלות ובמכות הוא לא יישבר, יישאר בסיפור הכיסוי שלו ויעבור בשלום את 100 המטרים הראשונים. כשהשוטר עוצר אותך, שיהיה לך מה להגיד לו, שתיראה לגמרי אותנטי ותמים, שתחייך וייתנו לך ללכת. אם זה לא הולך, שתעבור נכון את הקילומטר הראשון, כלומר בתחנת המשטרה, עם חוקר יותר מיומן, תוכל לשכנע אותו שאתה מי שאתה אומר. אם מענים אותך המשמעות היא שנפלת בסיפור הכיסוי שלך. כולם יודעים שאי אפשר לעמוד בעינויים ממושכים. מי שעבר סדרות שבי וגם טייסים יודעים שהם צריכים בהתחלה לשתוק ואחר כך לדבר חופשי. בשעות הראשונות כבר יעשו בבית היערכות מחדש, כי השבוי לא יחזיק מעמד מעבר לזה".

כמביט מהצד אתה עדיין מלא הערכה למוסד-

"בהחלט. כשגמרתי את הקורס המבצעי חשבתי שלימדו אותי כל מה שאפשר לדעת. אבל אז נכנסתי לשיחה אצל קצין הארגון שסיפר לי מה המבצעים שהיחידה עושה באותם רגעים והתרגשתי ברמה של דמעות ועור ברווז. לא העליתי בדמיוני הפרוע את רמת המורכבות של המבצעים שנעשים באמת. זה הרבה הרבה יותר מורכב ומרחיק לכת ממה שהדמיון האנושי מאפשר לנחש. הציבור יודע על חיסולים, פריצות והאזנות, גיוס של סוכנים. זה רק חלק ממה שהמוסד עושה. החיסולים הם חלק קטן וזניח, בניגוד למה שרבים חושבים, וגם אין לאף ארגון פריבילגיה לעשות מיון כמו המוסד, שקולט אחד מ-1,000 פונים ומכשיר את אנשיו במשך תקופה מאוד ארוכה".

פרשת חיסולו של אל-מבחוח תוארה במילים כישלון, מבוכה לישראל, חובבנות ושלומיאליות. נראה שתדמית המוסד ספגה מהלומה לאחרונה.

"אני חייב להיות מסויג בתשובה שלי ולומר שאני לא יודע מי עשה את הפעולה בדובאי", הוא צוחק. "לדעתי הפעולה, מבחינה מבצעית, היתה מאוד מוצלחת. הצליחו להיכנס לדובאי בלי שאף אחד יידע, לבצע את הפעולה ולצאת. לדעתי, לקחו בחשבון שהאנשים עשויים להיחשף, שקלו את זה והחליטו בכל זאת לפעול. זו הסיבה שכולם היו מחופשים, עם כובעים משקפיים ופאות, כדי שאחר כך לא יזוהה אף סוכן שיוצא שוב לחו"ל".

תחפושות הפורים האלה אמורות למנוע את הזיהוי שלהם אחרי שפניהם נחשפו בכל כלי תקשורת אפשרי-

"אני מבטיח לך שגם אם מדובר בשכנים שלך, את לא יכולה לזהות אותם בצורה המחופשת. אני הורדתי את הזקן לפני שטסתי לחו"ל לאחת השליחויות. מאז יום כיפור אני עם זקן - שכחתי לקחת כלי גילוח איתי למלחמה וחזרתי מזוקן. בכל אופן, יום אחרי הורדת הזקן דיברתי עם שכן שלי והוא לא זיהה אותי. תתפלאי עד כמה אנשים בלתי ניתנים לזיהוי בשינוי חיצוני קל. האנשים האלה מדובאי יכולים להמשיך לפעול, בהנחה שרוצים להמשיך להפעיל אותם".

ובכל זאת, הפעולה הזו גרמה נזק לישראל ואולי גם למוסד.

"מכיוון שהדובאים עשו עבודה יפה והצליחו לחשוף את הדרכונים המזויפים, באמת נוספה הסתבכות פוליטית, אבל המבצע כמבצע היה מוצלח ביותר וזה חשוב. מבחינת המוסד, ההשפעות יכולות להיות הפוכות. למבצע משעל, למשל, היתה תדמית שלילית בציבור אבל אחר כך היתה עלייה עצומה בפניות של אנשים להתגייס למוסד. הרי לאנשים אין מושג מה המוסד עושה ופתאום הרעיון שאתה יכול להסתובב בבירה ערבית, לאתר ראש ארגון טרור ולהרעיל אותו הלהיב את הדמיון של אינסוף אנשים. אני לא אתפלא בכלל אם אחרי דובאי יש גל עצום של פניות דומות".

המציאות עולה על הספרות

הפורמולה שממנה מורכב בן-דוד מפתיעה תמיד את מי שנקרה בדרכו. גם בכיר לשעבר במוסד וגם ד"ר לספרות עברית, גם מחברם של ספרי ריגול וגם מומחה בגידול סוסים, גם ציר מרכזי בפרשת ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל וגם נגן מפוחית? לא, זה לא ייתכן. כבר יותר מעשור שכל מפגש של בן-דוד עם עיתונאי מציף אותן התהיות; אותם גירודים בפדחת במאמץ לשלב יחד את כל האיברים במשוואה, שגורר בסוף את כולם להתמקד בשנותיו במוסד. ומישקה? הוא לא כל כך מבין על מה המהומה, אבל נראה שהשלים עם המצב ואפילו, כך מעיד החיוך הקטן שמאחורי זקנו העבות, למד ליהנות ממנו. לפני פגישתנו הוא מביע שאיפה ש"הכתבה תעסוק סוף סוף בספרות ולא במוסד", ועם זאת ברור לו שעולם הריגול מצית את דמיונם של האנשים הפשוטים, כלומר את דמיונו של כל מי שלא נפגש לעת ליל עם סוכנים כפולים בלב ביירות כדי לקבל מידע על פילגשו של בכיר חיזבאללה, סתם לדוגמה. לא לחינם היה המוסד סיפור המסגרת בארבעת ספריו האחרונים.

למרות עלילת ספרו, בן-דוד סולד ומתקומם לנוכח מיתוגו החדש-ישן כסופר ריגול. התקוממות אצל אדם נעים מזג שכמותו ובעל יכולת מופלגת לשליטה עצמית, משמעה לכל היותר תנועה קלה בכיסא בחוסר נוחות והשתהות קצרה לפני שהוא משיב בקולו המתנגן: "אני לא מרגיש טוב עם הזיהוי שלי כסופר ריגול. התווית הזו לא מוצאת חן בעיניי, כי היא מתעלמת משבעת הספרים האחרים שכתבתי, שאינם קשורים בריגול, וגם מתעלמת מהמוטיבציה העיקרית שלי, שהיא כתיבת רומנים. בעיניי, קטלוג של רומנים שגיבוריהם הם אנשי מוסד כספרות מתח או ריגול הוא מוטעה. ספרות ריגול היא, לטעמי, ספרות שמעמידה במרכזה את העלילה ואת אלמנט המתח, כשכל שאר האלמנטים נותרים רזים ובלתי מפותחים. ספרות יפה מעמידה במרכזה דרמה אישית, סיפור אנושי, פסיכולוגיה של הגיבור, קונפליקטים, מערכות יחסים מורכבות, ומקדישה לא מעט לשפה ולתיאורים. כשכל האלמנטים האלו קיימים ברומן, ולדעתי הם קיימים ברומן הזה ובקודמיו, הוא צריך להיות מוגדר ספרות יפה. בכל מקרה, אני לא יודע אם אמשיך לכתוב ספרים על המוסד, כי חוויית השנים בו הולכת ומתפוגגת".

בן-דוד נולד בגבעת שמואל. בתחילת דרכו הצבאית שירת בקורס טיס, אך הדיח את עצמו ממנו לאחר שיועד להיות נווט. לאחר מכן השתלב כקצין ביחידת המודיעין 8200 ושוחרר בדרגת סרן. עוד כחייל החל למזג בין תחום הביטחון לספרות, כשכתב את ספרו הראשון "לא ראיתי חיילים שמחים". הוא למד ספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ויסקונסין בארה"ב ועבודת הדוקטורט שלו עסקה בנושא רומן מלחמת העצמאות. במקביל פירסם ספרים נוספים, הפך לחבר מושב רמת רזיאל וניהל את חוות הסוסים שבבעלותו. כשסיים את הדוקטורט, בגיל 35, נפתח פרק המוסד בחייו, צעד שהפתיע את הסובבים שציפו כי יהפוך להיות מרצה לספרות, או יצעד בתלם בדרך אחרת.

12 שנים שירת במוסד, עד שהגיע לדרגה מקבילה לזו של תת-אלוף ושימש ראש מחלקת המודיעין באגף המבצעי של הארגון. במשך השנים האלו "לא רציתי בכלל לכתוב", מודה בן-דוד, "כי המציאות שלי היתה כל כך מרתקת בפני עצמה". הדבר היחיד שעשה בכיוון זה הוא לרשום על פתקים קטנים ניצני רעיונות לספרים או לסרטים, שהיו שאובים מהיומיום הסוער שלו. בסוף שירותו רוקן את השקית שלתוכה תחב את הפתקים וגילה שיש לו מלאי רעיונות שיספיק לכל חייו, אם ירצה.

מאז פרישתו שימש מנהל התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים ומרצה לספרות ולקולנוע. את מרבית ימיו הוא מעביר בכתיבת ספרים ומאמרים אל מול חלון פתוח שממנו נשקפים רכס נס הרים במושב כסלון ובימים טובים גם פיסה קטנה של ים תיכון. אל המוסד הוא לא מתגעגע, ולא מתחרט שפרש ממנו כדי להעמיד את משפחתו - ולא את הקריירה - במרכז חייו. עם זאת, הוא משמש מעין דובר לא רשמי של הארגון.

עבור בן-דוד המוטיבציה להתגייס למוסד לא נבעה מגילויו של מעיין אדרנלין. "ברור לי שהנטיות הפנימיות שלי הן להיות איש מדע ופילוסופיה, סופר ודוקטור", הוא אומר. "אבל הנטיות המשפחתיות והלאומיות הן שהובילו אותי להיות קצין בצבא ואחר כך איש מוסד. לתרום את התרומה הכי גבוהה שניתן לתרום". המוטיבציה הזו קשורה באותו ציר, של הדור השני לשואה. בן המהגרים שיודע שאין ארץ אחרת וגם מפעם בו הרצון להיות שווה ערך לצברים, שגדלו עם הורים פחות מצולקים. "אין סיכוי במוסד לאדם שהוא רק הרפתקן או נועז. הוא לא יחזיק מעמד", קובע בן-דוד. "מי שמצליח ומחזיק מעמד הוא זה בעל המוטיבציה הציונית והפטריוטיות. פעם הגדרתי את הציונות שלי כציונות שלילית, כי אם היינו חיים בעולם שלאף אחד לא נשקפת סכנה, בעולם אידיאלי, אז לא הייתי ציוני אלא אזרח העולם. לא הייתי מחפש לחיות עם בני העם שלי, אלא בארץ שבה חיים אנשים שמתאימים לי מבחינת הנטיות התרבותיות שלהם. אבל העולם שלנו רחוק מלהיות אידיאלי וכבן לניצולי שואה אני חי תמיד בידיעה שאם לא תהיה לנו ארץ משלנו שנוכל להגן עליה, לא תהיה לנו לעולם יכולת להתקיים".

naamal@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו