נדמה שגרמניה הפכה בשבועות האחרונים למקום שבו אנשים מרגישים משוחררים לגמרי להביע את השנאה שלהם באופן כללי, ואת שנאת הזרים באופן פרטני. צילומים מרחבי המדינה חושפים רמות ברוטליוּת שלא נצפו בה מזמן, ומעידים על אינסטינקטים פרימיטיביים שעד כה נחשבו לנחלת העבר בגרמניה.
הדוגמאות, כשהן מובאות יחד, מזעזעות. הן כוללות, בין היתר, את ההתקפה האלימה על הנרייטה רקר, המועמדת לראשות העיר קלן שנדקרה ימים אחדים לפני בחירתה, ואת עמודי התלייה שהוקמו לאנגלה מרקל ולסגנה סיגמר גבריאל בהפגנה של התנועה האנטי־מוסלמית "פֶגידה" בדרזדן ב־12 באוקטובר.
אבל הן כוללות גם דברי נאצה, שהוטחו בקנצלרית כשביקרה באוגוסט בהוסטל לפליטים בהיידנאו, ליד דרזדן - כמו "זונה" ועלבונות אחרים. היו גם כרזות שהחזיקו המונים בהפגנות לציון שנה להקמת פגידה, כרזות שבהן הוזכרו "אויבי המדינה הגרמנית: מרקל, גבריאל והמשת"פים שלהם". המתקפות האכזריות הללו הגיעו לשיאים חדשים בשבוע שעבר, כשהסופר הגרמני יליד טורקיה אקיף פירינצ'י, תומך פגידה נודע, אמר ש"יש אלטרנטיבות נוספות לטיפול במשבר הפליטים, אבל לצערנו, מחנות הריכוז אינם בשימוש כרגע".
מספר המתקפות על בתי המחסה לפליטים בתשעת החודשים הראשונים של 2015 היה כפול מאשר בכל 2014. גל השנאה הגובר מגיע כעת לפוליטיקאים, שנתפסים כאחראים לכאוס שמציף את גרמניה.
אל המשרדים הראשיים של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית של מרקל, הממוקמים בברלין, מגיעים מדי שבוע אלפי מכתבי שטנה. כאדריכלית מדיניות ה"אנחנו יכולים לעשות את זה", שמאפשרת למאות אלפי פליטים להיכנס למדינה, הקנצלרית היא המטרה המרכזית של המכתבים. במפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) זוכה המזכ"לית יסמין פחימי, בת לאב איראני, לרוב הנאצות. באחד המכתבים שנשלח אליה נאמר: "פיתחו את הדלתות למקלחות, הדליקו את התנורים. אנחנו נצטרך אותם".
"תעופי מפה, נכה"
לשנאה פנים רבות. היא באה לידי ביטוי ברחוב ובאינטרנט. לפעמים היא קולנית, לפעמים שקטה. היא מגיעה מכל המעמדות ומכל חלקי החברה. אנדראס זיק, חוקר במרכז למחקר רב־תחומי על קונפליקט ואלימות באוניברסיטת בילפלד, שבדק את הדעות הקדומות של גרמנים על קבוצות שונות לאורך השנים, אומר כי כמעט למחצית מהגרמנים יש עמדות מיזנתרופיות. "אם המגמה הזאת תימשך, יהיה קשה אחר כך להחזיר את השד לבקבוק", הוא אומר.
ההתמודדות עם השנאה המשתוללת מוטלת לפתחם של הפוליטיקאים. דיאלוג ופשרה - התשתית לתרבות הדיון הגרמנית - כבר לא עובדים. קשה לפלס דרך לאנשים שמתמודדים עם רמות יוצאות דופן של שנאה. גם רשויות הביטחון של המדינה צריכות לנקוט עמדה: האם הן שוב יתעכבו בזיהוי הסצנה החדשה, הקיצונית, ובשבירתה? תיאורטית, למשטרה ולתובעים הציבוריים יש כלים לפעול כנגד עושי הצרות הבולטים. בפועל, ברוב המקומות, סוכנות הביון הגרמנית לא עוקבת אחרי הפעילות של פגידה.
הנזק כבר חילחל עמוק פנימה, כפי שניתן היה לראות במתקפה על הנרייטה רקר. פוליטיקאים מכל רחבי גרמניה מדווחים על עלייה באיומים הרציניים שהם מקבלים. דורותיאה מוש, פוליטיקאית של SPD בעיר דורטמונד, רגילה להיות מוקד למתקפות עוינות. לפני ארבע שנים היא הקימה במחוז ווסטרפילד בית מחסה למהגרים נזקקים, רובם טורקים. מתנדבים לימדו בו גרמנית ועזרו לתרגם מכתבים מהרשויות לדיירים.
ההתנגדות היתה בלתי נמנעת, עם תגובות ברוח "טורקים מזויינים, תוציאו אותם מפה" ו"תעופי מפה, נכה". מוש, המתניידת באמצעות כיסא גלגלים, לא התרגשה. אבל בחודשים האחרונים השנאה עלתה מדרגה.
ב־30 ביוני, אחרי שביקשה אישור מהמשטרה להפגנה נגד הימין הקיצוני, קיבלה מוש שיחת טלפון אנונימית לטלפון הסלולרי שלה. "את הולכת להישרף, מכשפה, כמו כל הזונות האחרות", אמר הגבר מעברו השני של הקו. הוא התקשר שוב באותו הערב. מוש נבהלה. "אתה לא יכול פשוט להתעלם מדבר כזה", היא אומרת.
סבסטיאן קוך הוא ראש עיריית ונזנבאך שבחבל בוואריה, מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. הוא הואשם בכך שהוא מסרסר במחפשי מקלט, ולעיתים קרובות מבקשים ממנו לגרש את עצמו לסוריה. קוך משך את חיצי הביקורת כשגער באדם שהשכיר לפליטים דירות במצב רעוע, עם רהיטים שבורים וחוטי חשמל חשופים. הוא גם מחה על כך שילדי הפליטים נדרשים לנסוע לבית הספר ברכבות ובאוטובוסים, ואמר שזאת דרישה גדולה מדי מילדים צעירים כל כך, שאינם מדברים גרמנית.
בעקבות דבריו הגיע מכתב לעירייה, שבו נכתב כי "ילדי הפליטים לא זקוקים לרכבת כדי להגיע לבית הספר, אלא למחנה ריכוז". שירות הביטחון הגרמני, שעוקב אחר פעילות של קיצונים, פתח בחקירה כדי לבדוק אם מדובר בהסתה. המשטרה שולחת סיורים קבועים לאזור שסביב בית המחסה לפליטים.
"זה לא שאני מפחד", אומר קוך. "אבל ביטויי השנאה האלה הצליחו להלחיץ אותי".
חשיפה לכעס כזה של העם - באמצעות מכתבים, ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק ותקיפות פיזיות, או כינויי גנאי רוויי שנאה - מהווה חוויה חדשה עבור רוב הפוליטיקאים. היינץ בודה, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קאסל, מתאר את תנועת פגידה כ"תא לחץ של תקשורת חופשית".
"האנשים שהולכים לפגידה מאמינים שהבעיות שלהם קיומיות", הוא אומר, "אבל הם מרגישים שאין להם למי לפנות. זה מחזק את התחושה שהפוליטיקאים לא מתמודדים עם המציאות". לפי סקרים שערך, שותפים לתחושה הזאת כרבע מהגרמנים.
הפגנה אנטי-איסלאמיסטית בעיר שוורין. המטלפן איים: "את הולכת להישרף, מכשפה, כמו כל הזונות האחרות" // צילום: אי.פי.אי
הפגנה של ארגון הימין הקיצוני "פגידה" בברלין // צילום: GettyImages
סיפור האונס היה מומצא
קבוצות מהקצה הימני־קיצוני של הקשת הפוליטית גילו כבר מזמן את הפוטנציאל שבאנשים מתוסכלים. כך, למשל, האנשים שעומדים מאחורי הבלוג הגרמני Politically Incorrect) PI), שהוקם ב־2004, אותה שנה שבה נרצח יוצר הקולנוע ההולנדי ומבקר האיסלאם תיאו ואן גוך. אלו מתמידים כבר שנים ארוכות במטרתם - להביך אנשים שמזדהים עם האיסלאם. לצורך כך הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם.
האנשים העומדים מאחורי הבלוג חברו בשנים האחרונות לאחרים בקצה הימני של הקשת, שחולקים את עמדותיהם. ביניהם ניתן למנות קבוצות כמו "התנועה האזרחית לשלום אירופה", "ליגת ההגנה הגרמנית" ו"התנועה האזרחית למען גרמניה". יחד מנסות הקבוצות האלו לקדם את עמדותיהן הפוליטיות מהשוליים אל מרכז המפה, וכאן נכנסת לתמונה תנועת פגידה.
מייקל שטוזנברגר, ממובילי הבלוג PI, הוא גם יו"ר המפלגה הימנית הקיצונית "החירות" (Die Freiheit), ומופיע בקביעות כנואם באירועים של "פגידה". הקיץ, בעיר דואיסברג במערב גרמניה, הוא סיפר לקהל איך אישה צעירה כמעט נאנסה על ידי שלושה מבקשי מקלט במיסבאך, עיירה קטנה במדינת הבית שלו, בוואריה.
"אני מקבל חדשות כאלה על בסיס יומיומי", הוא צעק לתוך המיקרופון. "אתם באמת רוצים שהנשים שלנו לא יוכלו עוד ללכת ברחובות בלילה בלי חשש?"
"לאאאא!", קרא הקהל בתגובה.
מה ששטוזנברגר לא סיפר לקהל שלו הוא שזמן קצר אחרי התקרית המדוברת חזרה בה האישה והודתה שהמציאה את הסיפור.
הרשויות לא עשו דבר בנוגע לבלוג PI. הן קבעו אמנם שהוא מעודד תעמולה אנטי־איסלאמית ולרוב גזענית, "אולם אינו משתמש בטיעונים טיפוסיים של הימין הקיצוני". מפעילי הבלוג הצליחו עד כה להתחמק מהרשויות באמצעות שני תכסיסים פשוטים. הראשון - עמדה פרו־אמריקנית ופרו־ישראלית, דבר שמבלבל את הביורוקרטים הגרמנים, שמניחים שכל ניאו־נאצי הוא בהכרח גם אנטישמי; והשני - הביטויים הקיצוניים מופיעים בתגובות, ולהן לא אחראים מפעילי הבלוג.
ב־2013 הפכה סוכנות הביון הבווארית לראשונה שמבצעת מעקבים אחר ראשי PI, מהלך שהגיע בעקבות הפעלתנות של סניף מינכן, בהובלתו של מייקל שטוזנברגר.
"טוב שמתחיל להסלים"
פלטפורמות כמו PI מטפחות את הסוג הזה של תסיסה כבר זמן רב, וכעת מביאה אותה פגידה לכיכרות הראשיות של הערים. היא מחברת את העולם הווירטואלי והעולם האנלוגי והופכת את השנאה למוחשית, קולנית ופיזית.
"פגידה היא תנועה שהתחילה מהשטח", אומר יורגן אלסאסר, "זאת אולי ההזדמנות האחרונה שנותרה לנו להציל את העם שלנו". אלסאסר הוא מורה לשעבר, שהיה בעבר חבר במפלגות שמאל קיצוניות - ועכשיו הוא דובר פופולרי באירועים של פגידה.
גם היום הוא ממשיך להשתלח באימפריאליזם שכופים האמריקנים על גרמניה, וקורא ל"התנגדות נגד ההון הבינלאומי ומחרחרי המלחמה בוושינגטון, לונדון וירושלים". בפוסט שפירסם בבלוג שלו לפני חודשיים הוא קרא לצבא גרמניה לתפוס עמדות לאורך הגבולות ולעצור את זרם הפליטים. "חיילים, מלאו את שבועתכם!", כתב, "אל תמתינו לפקודות מגבוה".
לא מזמן פירסם צילום של אנגלה מרקל עם הכותרת "מלכת הברחות בני האדם". הוא התנער מהתקיפה של המועמדת לראשות עיריית קלן, והביע התנגדות לשימוש בעמוד תלייה כסמל - ובה בעת פירסם ראיון עם האדם שנשא את עמודי התלייה של מרקל וגבריאל בצעדה של פגידה בדרזדן. האיש, שלא הזדהה בשמו, טען שזו היתה סאטירה בלבד, ואלסאסר כינה אותו "אדם אמיץ". האדרת הדמויות הללו, תוך יצירת מרחק מזויף מהן, היא אחד הסממנים של תרבות השנאה החדשה.
אלסאסר צפוי לשאת נאום נוסף בנובמבר, הפעם בהזמנת "המכון למדיניות פנים", שפועל באחוזה בעיר שנלרודָה, במזרחה של גרמניה. אחד ממייסדי ה"מכון" הוא גץ קוביצ'ק, ששוחרר מהצבא הגרמני ב־2001, אחרי שהשתתף בפעולות של הימין הקיצוני.
בחודש שעבר, בנאום בפני מפגינים בכיכר בדרזדן, קרא קוביצ'ק למרי אזרחי, ותמך בזכותם של האזרחים להתנגד. "זה טוב שהעניינים מתחילים להסלים!", אמר לקהל, ונענה בקריאות קצובות: "ה־ת־נ־ג־ד־ו־ת!"
קוביצ'ק נהנה מרגעים כאלה, מפני שהם מראים לו שהתיאוריה יכולה להפוך למעשה. במשך שנים הוא מזמין אנשים בפורומים מקוונים לחשוב על דרכים מקוריות ופרובוקטיביות להסתה. הוא ופעילים נוספים נהגו להתפרץ לאירועים של תנועות השמאל, כמו ערב קריאה של גינתר גראס, שהתקיים ב־2008. קוביצ'ק התעמק במיוחד בשאלה אילו נושאים יתאימו במיוחד כדי להפוך את הרעיונות הניאו־פשיסטיים לנגישים להמונים: איך ניתן לשכנע אנשים רגילים לקבל הפרות חוק או עבירות של ממש בניסיון להגשים את הרעיונות? איך יכול הימין להשתלט על ההגמוניה התרבותית? פגידה היתה בדיוק הדבר שחיפש כל השנים האלה.
מומחים למדע המדינה קיטלגו את תנועתו של קוביצ'ק כתנועת ימין קיצוני. "עם המאמרים שלהם, הם שואפים להקים מחדש את התנועה השמרנית של רפובליקת ויימאר, שהציבה עצמה חד־משמעית כנגד המדינה הדמוקרטית, החוקתית", אומר ארמין פאל־טרויבר, מהאוניברסיטה הפדרלית למדעי הניהול. "בשבועות האחרונים, השפה של המנהיגים ושל קהל העוקבים שלהם הפכה לוחמנית יותר ויותר".
מחאת ימין נגד הקנצלרית אנגלה מרקל. "צריכים לראות את האלימות הגזענית בגרמניה כפי שהיא: כסוג של טרור" // צילום: אי.פח
תחיית "הרייך בן אלף השנים"
ביום ראשון שעבר הופיע פעיל ימני קיצוני בתוכנית של גינתר יאוך, תוכנית האירוח המובילה בגרמניה. הדבר הבולט ביותר בהופעתו היה שכבר מההתחלה הוא תלה את דגל גרמניה על המשענת הימנית של הכורסה שלו.
האיש, ביורן הוקה, הוא מורה לשעבר לחינוך גופני בבתי ספר במדינת הסן, וכיום ראש הסניף הלאומי של "אלטרנטיבה לגרמניה" (AFD). הוא מוביל צעדות מחאה נגד "זרם הפליטים", כמו זו שהתקיימה ימים אחדים לאחר התוכנית בעיר ארפורט. הוקה ניסה להציג את עצמו כקורבן של "התקשורת השקרנית" - ביטוי נהוג בימין הקיצוני כדי להשמיץ את התקשורת.
"אני הפטריוט האמיתי האחרון בחברה שהתעוורה", אמר. "לא הבאתי איתי את הדגל מתוכנית האירוח, כי אמרו לי לשמור עליו היטב - ייתכן שיום אחד הוא יגיע להיות מיצג במוזיאון".
במצב המגלומני הנוכחי שלו הוא כבר רואה את עצמו כמנהיג של תנועה חדשה שעושה היסטוריה. הוא מדבר על "הרייך בן אלף השנים" ומודה בגלוי בקשרים עם תורסטן הייזה, דמות מובילה במפלגה הדמוקרטית הלאומית (NPD), שאותה ביקשה ממשלת גרמניה להחרים בגלל עמדותיה האנטישמיות ושנאת הזרים שהציגה.
הוקה ממשיך לבסס את קשריו עם תנועת פגידה, אומר שהוא רוצה לראות את המפלגה שלו עובדת איתם "בצורה צמודה יותר", וגם עם האינטלקטואלים בימין הקיצוני החדש. יחד עם יורגן אלסאסר הוא ידבר בוועידת הסתיו בשנלרודה, שאותה יארח קוביצ'ק. זו אמורה להיות ועידת הפיסגה של מנהיגי הימין הקיצוני.
בעוד הימין הקיצוני מנצל את חוסר הנוחות בחברה הגרמנית ביחס לפליטים, ובעוד אזרחים מתוסכלים מביעים את זעמם במכתבי שטנה, התגובה של הרשויות חלשה באופן מפתיע. שר הפנים, תומס דה מֶזיֶיר, אמנם מתאר את מנהיגי פגידה כ"קיצונים הארד־קור מהימין הקיצוני", אבל סוכנות הביון הלאומית שעליה הוא מפקח מציינת שהיא אפילו לא עוקבת אחרי התנועה - כי "עד כה לא היתה סיבה מספקת לעשות זאת".
נדמה שגם גורדיאן מאייר־פלאת, נשיא סניף סקסוניה של המשרד להגנה על החוקה, אינו נלהב מהצורך להתמודד עם הרדיקליות הגוברת של התנועה. "אנחנו לא עוקבים אחריה, מפני שעד היום לא נוכחנו שהיא מזיקה. זאת תנועה פופוליסטית ימנית קיצונית, שמבוססת על זעם, אבל אינה מהווה איום לחירות או לדמוקרטיה של גרמניה.
"ראשי התנועה הרחיקו את עצמם מאלימות. אנשיה החזיקו בהפגנות תמונות של מרקל במדי SA - משהו שניאו־נאצים אמיתיים בחיים לא היו עושים. אנחנו לא יכולים לתייג כל הפגנה נגד פליטים כהפגנה ימנית קיצונית".
אבל רשויות הביטחון חולקות עליו. תנועות פגידה בדואיסבורג, בדיסלדורף ובטורינגן זוכות למעקב באופן רשמי, לאחר שהרשויות קבעו שרוב המארגנים והדוברים משתייכים לזרם הימני־קיצוני.
החשוד שנעצר בחשד לדקירתה של הנרייטה רקר בקלן הוא צייר מובטל בן 44, המזוהה עם התנועה הניאו־נאצית. האיש החל להיות פעיל בסצנת הימין הקיצוני בבון בגיל 18. ב־1993 הוא נצפה בצעדת זיכרון לזכר רודולף הס, וכעבור שנה היה מעורב בתוכניות לצעדה דומה בלוקסמבורג, שנועדה לציין את יום השנה למותו של הס אך בוטלה לבסוף. הוא מופיע ברישומים של סוכנות הביון המקומית כאחד הנכסים של מודיע ממשלתי.
יותר קשיחות כלפי מסיתים
המאמצים של רשויות הביון המקומיות לעצור את האלימות הגוברת הם עניין אחד - אבל התגובה של החברה ושל המערכת הפוליטית לשנאה, לזעם ולתסכול היא עניין אחר. האם אפשר עדיין לנהל שיחה עם אנשים ששולחים מכתבי שנאה ואיומים ברצח לפוליטיקאים? שר המשפטים הגרמני, הייקו מאאס, סבור שלא.
מאאס הוא אחד הפוליטיקאים הגרמנים המובילים שמתייחס אל פגידה כאל בושה לאומית. עמוד הפייסבוק שלו מוצף בקביעות בדברי שטנה, ועכשיו טרולים - שאפילו מזדהים בשמותיהם - שולחים לו הודעות כמו "זמנך קרוב" ו"סתום את הפה, או שאני כבר אגיע אליך!". מדי שבוע מעביר משרד המשפטים כמה וכמה הודעות כאלה לטיפול המשטרה הפדרלית.
מאאס סבור שחובתו להיות קשוח. "הגענו לנקודה שבה יש לומר דברים באופן ברור", הוא אומר. "אנחנו צריכים להגיע למצב שכל מי שמשתתף בהפגנה יידרש לגלות אחריות למטרות ולמארגנים של האירוע. קל מדי לאנשים להצטרף".
גם ליסמין פחימי, מזכ"לית SPD, נמאס מהדיבורים של הימין הקיצוני בחודשים האחרונים. "זה לא תפקידם של פוליטיקאים לייעץ לאנשים האלה", היא אומרת. "אנחנו מדברים על מחרחרי ריב ומדון, שמנפיקים איומים ברצח. הם התרחקו מהחוקה לכיוון קיצוני. זה מסוג הקיצונים שמקבלים סמכות, ולכן הגיוני להראות להם את זרועו החזקה של החוק.
"לצורך כך, צריך שהמשטרה, התובעים הציבוריים ובתי המשפט ימלאו את תפקידם. ארגונים ומעסיקים צריכים להגיב למחרחרי הריב ולכל מי שמביע דעות של שנאת זרים על ידי ביטול חברותם בארגון. צריך להזהיר אותם, ואולי אף לפטרם ממקומות עבודתם".
הפסיכולוג אנדראס זיק מסכים שיש לנקוט גישה קשוחה יותר כלפי המסיתים מהימין. "אנחנו צריכים לראות את האלימות הגזענית בגרמניה כפי שהיא: כסוג של טרור".
בהכנת הכתבה השתתפו: מלאני אמאן, מרקוס דגריש, יורג דיל, יוברט גוד, הוראנד קנאופ, מרטין נוב, קוני נוימן, מקסימיליאן פופ, יורג שינדלר, ברברה שמיד, פידליוס שמיד ואנדראס וסרמןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו