בתחילת הניינטיז בעטה דנה ברגר אל לב הקונצנזוס הישראלי את המושג "נערת רוק". היו לה כל החומרים להפוך לשיחת היום: בלונד פלטינה מתריס, שירים עם מילים חריפות, צילומים חושפניים בתקשורת, שיתופי פעולה עם אושיות בקליבר של ברי סחרוף ואפילו עטיפת אלבום פרובוקטיבית במיוחד, עם קילוח דם שנזל לה מהאף. הכי הארד רוק יפה.
עשרים שנה אחרי, מעט מאוד נשאר מהדנה ברגר ההיא. את דרום תל אביב החליף מושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים, את חיי הרווקות ההוללים החליפה זוגיות יציבה (הכל יחסי: היא נשואה בפעם השלישית), ובמקום הברים השכונתיים היא יושבת על ספה מול נוף של עלים מצהיבים.
"יש קטע עם תדמיות. הדבר הראשון שאתה עושה - זאת התדמית שאתה מקבל, והיא מלווה אותך לנצח. לא משנה כמה שנים עוברות, התדמית נשארת דבוקה אליך. דיברתי על זה פעם עם עלמה זהר, אמרתי לה שאם כבר תדמית - אז שתהיה מדליקה. אני חושבת שקיבלתי אחלה תדמית".
התדמית רחוקה מאוד מהמקום שבו את נמצאת היום.
"בן אדם חי את החיים שלו ולא מדלג על שלבים. הקהל רואה אותך בפיקים, אבל אני חיה את עצמי כל הזמן, כך שאין לי את הפער שאתה מדבר עליו. בין מסיבות הטכנו בדרום תל אביב לבין הרי ירושלים היו גם שלוש שנים במושב, ועוד שבע שנים בהרצליה. השינוי מבשיל לאט, אבל הקהל, שנעול על תדמית מסוימת, יכול לפעמים לחוש פער".
מה דנה ברגר של אז היתה אומרת עלייך?
"'סחתיין, עשית את זה. כל הכבוד לך שאת בהרים ובעצים עם המשפחה שלך'. מה האלטרנטיבה, להיות משוררת בודדה ונרקומנית בדירת חדר בדרום פלורנטין? זה מגניב לעשור מסוים. על הכיפאק, הייתי שם, דפקתי את הכרטיס שלי, הרגשתי, חוויתי והמשכתי הלאה.
"אני עדיין מג'נונה, וגם בגיל 70 תגור בתוכי אותה ילדה קטנה, אבל היום אני כבר יודעת לנווט אותה למקומות אחרים. יש משהו פאתטי ומסכן בלא להתבגר ולא להתמסר למה שהחיים מביאים. למי דנה מהאלבום הראשון תגיד 'כל הכבוד', אם לא לדנה מההרים, שגרה עם המשפחה שלה? בדיוק היום רכשנו את המשלוח הראשון של העצים בשביל האח, זה לא סחתיין? זה הכי סחתיין".
ב"הישרדות". "הרוב המוחץ של הקהל, להבדיל ממני, חושב שזה כבוד להשתתף בתוכנית הזאת" // צילום: מיכה לובנסטון
"לא מסוגלת לנהל רומן"
וזה לא השינוי היחיד שהיא עשתה בחיים. אחרי שלוש שנים של משא ומתן מתמשך, פלוס שני סירובים ל"האח הגדול" ול"מחוברים", נכנעה ברגר לאנשי הריאליטי וחתמה על השתתפות ב"הישרדות" ("רשת", ראשון ושלישי ב־21:00). את הערכים שבהם דגלה כל חייה השאירה מחוץ לתמונה, ובמקומם ארזה בגד ים שלם ויצאה לשחק עם טיטי ורוסלנה על האי.
"הרגשתי בשלה לצאת מהקופסה של עצמי. ככל שאתה מתבגר וננעץ יותר בהרגלים שלך, ככה אתה הופך להיות מנוון, מאולחש בנוחיות. זה טבעי וזה נורמלי, אבל יש לזה מחיר. כיוצרת וכאדם חוקר, המחיר הוא נמנום. בשנה האחרונה חוויתי את זה.
"בחרתי להתביית ולהקים משפחה. אני אשת איש ואני חולה על בעלי, למרות שיש לי בעיה עם המילה 'בעל'. אני אמא, ובעשור האחרון מאוד התמסרתי לתפקיד הזה. אבל יש לזה מחיר, והוא בא לידי ביטוי ביצירה ובליבידו, שהוא יותר מופנם ופחות בחוץ כמו בעבר".
כבר לא מעט זמן היא מנסה לעורר את הליבידו. בשנים האחרונות היא מלמדת כתיבה יוצרת, מתנדבת בעמותות לנשים ולילדים בסיכון, וגם התחילה ללמוד פסיכולוגיה. "אבל הרגשתי שחסר לי משהו. משהו שאף פעם לא עשיתי. אפשר לקרוא לזה משבר גיל ה־40. אני רוצה להתחדש, לפרוץ גבולות. לשנות.
"הרבה אנשים מנהלים רומן כשהכל מתנמנם להם. אבל זאת לא אני. אני לא מסוגלת, ובמקרה שלי זה לא יעבוד. אז מה? להתחיל לנסוע ל'מלכת המדבר'? אני מה זה לא אקסטרימית. תראו את זה במשימות של 'הישרדות'. אני גרועה בזה".
אז אמרת לעצמך, משעמם לי, אני במשבר - נלך ל"הישרדות"?
"העורך של התוכנית היה מתקשר אלי אחת לשלושה ימים. אמרתי לו, יש לי הרבה כבוד לעבודה שלך, אבל דבר איתי כשתתחיל לעשות תוכניות איכותיות. הייתי הכי קשוחה והכי בלתי מושגת. פשוט לא רציתי. אני שונאת את זה, זה נמוך בעיניי, וכשאני יושבת בבית אני צוחקת על זה. אז מה פתאום שאשתתף בזה?
"אבל הוא כנראה יודע מה הוא עושה. הוא הציע שנשב 'רק לקפה'. בדיעבד זו היתה הטעות שלי, כי אם לא הייתי מסכימה לקפה הזה, לא הייתי יושבת פה עכשיו".
מה קרה שם?
"לכל דבר שאמרתי שאני חוששת ממנו, הוא מצא פתרון. אבל עדיין סירבתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, מה את נדלקת מהבל הבלים? אז יראו אותך בשלטי חוצות, למי אכפת? כבר הוכחת את עצמך.
"עברו עוד חודשיים של טלפונים ונתק. ואז זה פגש אותי במקום שבא לי לעשות משהו אחר. גם החברות שלי התחילו להגיד לי, 'את כל הזמן אומרת שבא לך לטוס לחודשיים, להיות קצת לבד ולשבור שיגרה. היקום מזמן לך את כל מה שאת מבקשת - ואת מסרבת?"
ועוד בתשלום.
"בשלב מסוים אמרתי, נזרוק סכום שיפחיד אותם. לקחתי עורך דין שילווה אותי בתהליך, והוא אמר לי שככל שמפחדים פחות לאבד עיסקה, הסיכוי שלה לקרות גבוה יותר. מרוב שלא רציתי את זה - זה קרה (לפי הערכות, ברגר היא המתמודדת ששכרה הוא בין הגבוהים ביותר העונה: כ־400 אלף שקלים; ע"ס). אבל אם הייתי באה לאי רק בשביל הכסף, לא הייתי מצליחה לעשות את זה".
עדיין, זה סכום משנה חיים.
"תשמע, זו הזדמנות מאוד גדולה לעשות סכום נאה מאוד בפרק זמן קצר. אבל אם זה היה פוגש אותי בתקופה רגילה, זה לא היה מניע אותי. בשביל לבגוד בעקרונות שלי זה לא מספיק. כשהציעו לי 'הישרדות' לפני שלוש שנים לא יכולתי לשאת את ההרגשה שהבן שלי, שהיה רק בן 3, לא יידע איפה אמא. בתקופה ההיא לא הייתי זקוקה כל כך להתעוררות.
"אז ברור שאני יכולה להמשיך לשבת ולחבק את העקרונות שלי לנצח, אבל אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות משהו שהוא הכי מחוץ לאזור הנוחות ולראות איך טריפת הקלפים הזאת משפיעה לי על החיים".
למה דווקא "הישרדות" ולא "האח הגדול", למשל?
"כי ב'הישרדות' יש אתגר אמיתי, מעבר לישיבה על שפת הבריכה והתבוססות בצהוב של הצהוב של המיץ ועישון סיגריות".
את תמימה מאוד, או שאת משוחדת של ההפקה.
"ב'הישרדות' יש אתגר אמיתי אובייקטיבי. ברור שיש את הצהוב והריאליטי וכל המסביב, אבל עדיין, לשרוד 50 יום בג'ונגל זה באמת אתגר. באמת סבלנו, באמת ירד עלינו גשם, באמת עקצו אותנו, אז איך אפשר להשוות? אגב, גם 'מחוברים' הציעו לי וסירבתי. בעלי אמר לי: 'תחפשי אותי בסיבוב'".
איך החברים הרוקרים שלך הגיבו?
"הם ירדו עלי, כי הם חולים על התחת שלי. זה בא מאהבה, כי אנחנו סוג של משפחה. הם חושבים שאני אמיצה ומפרגנים לי, אבל גם נהנים לרדת עלי".
בימי "בלאגן". אני מצליחה לחיות ממה שאני אוהבת כבר 20 שנה, אז זה אומר משהו" // צילום: קוקו
"50 מכתבים לכל ילד"
ברגר (45) נולדה בחיפה, גדלה בירושלים, שירתה בלהקת הנח"ל (במחזור שפורק תוך זמן קצר, אחרי שכמה מהחברים נתפסו מעשנים סמים), למדה בבית הספר למוסיקה רימון והשתתפה בהרכב המוערך "בלאגן", עם דן תורן ויובל מסנר, שהתפרסם בבלדה "שלח לי שקט".
עד כה הוציאה שבעה אלבומי סולו, המצליח שבהם הוא "עד הקצה" משנת 2000 (בהפקת עופר מאירי), שנמכר ביותר מ־80 אלף עותקים והציב את ברגר כנציגה נשית בולטת בגל הרוק ששטף אז את ישראל. עד היום מתנגנים ברדיו שיריה "עד הקצה", "אהבה" ו"יש בזה טעם". גם האלבום שבא אחריו, "תוך כדי תנועה", זכה להשמעות נאות.
כבר 15 שנים היא עם עדי שרון, תאורן. לפניו הספיקה להתחתן ולהתגרש פעמיים. "למזלי, האבא של הילדים שלי הוא גם בעלי הנוכחי", היא מחייכת. יחד הם מגדלים את ליה (12 וחצי) וגור (6 וחצי). הפרידה מהילדים לצורך התוכנית, היא מספרת, היתה כרוכה בלא מעט הכנות.
"ליה מאוד פירגנה לי. היא לומדת בבית ספר לאמנויות והיא שחקנית. היה רגע שנפגשנו במסדרון, והיא אמרה לי: 'אני קצת רוצה שתיסעי וקצת לא רוצה'. בגדול, זה היה שיא הפרגון מבחינתה.
"הקטנצ'יק היה פחות נלהב. הוא היה יותר באווירת 'אל תיסעי'. זה לא היה קל, אבל גור הוא גבר גבר. חיזקתי אותו ועשינו עבודת הכנה יחד. שיחות, משימות שנתתי לו לתקופה שלא אהיה. ישבתי איתם בבית וצפינו בכל העונה הקודמת. היה חשוב לי לדעת לאן אני הולכת, והיה חשוב שהם יבינו לאן אמא הולכת.
"לפני שנסעתי התייעצתי עם פסיכולוגית והשארתי לכל ילד 50 מכתבים - לכל יום שאני נעדרת. יומיים ישבתי לכתוב מכתבים עם ציורים ומשימות. כל ילד קיבל מחברת שבה הוא כותב לאמא, כדי לא להרגיש רק געגוע פסיבי.
"צילמתי להם שבעה סרטוני וידאו לכל שבת, עם פרצופים מצחיקים שאני עושה, ותלינו במטבח לוח שנה ענק עם מלא תכנונים כיפיים, כמו הופעות ולונה פארק עם הדודה.
"זה גם מאוד עזר לי על האי. ספרתי את הימים, וכולם שאלו אותי כל הזמן מה התאריך. הרגשתי שאם אני מאבדת את הספירה אני מתה, משתגעת. זה החזיק אותי. בסוף הצילומים גם הביאו את הילדים לאי, וזה היה פינוק גדול שהקל עלי".
איך עדי הסתדר?
"עדי ואני בחיים לא נפרדנו לתקופה כל כך ארוכה. רק על האי הבנתי שהכנו את הילדים, אבל את עצמנו, המבוגרים, לא הכנו. באמת היה קשה, אבל רוב הזמן שמתי את הגעגוע במקום בריא".
היו לך רגעי שבירה על האי?
"זו חוויה קשה ומורכבת, עם רגעים של קושי וגעגוע הביתה. בגלל שאני טיפוס אופטימי נאיבי, מאלה שמסתכלים על חצי הכוס המלאה בצורה מגעילה ומרגיזה, אז גם את הרגעים הקשים ניסיתי לנתב למקומות האלה. בשורה התחתונה היה לי הכי קשה עם הגעגוע והמשימות, כי אני לא ספורטאית".
לא עשית כושר לפני?
"עשיתי קצת כושר במושב, כי אחרי חורף כאן הישבן מקבל מימדים פחות מגניבים. באתי דרוכה, אבל אלה משימות בסדר גודל של יוצאי גולני. אני לא רוכבת על אופניים ולא עולה על מתקנים בלונה פארק. זה אולי הצטלם מדליק, אבל באמת פחדתי.
"היתה משימה שלא הצלחתי לייצב לעצמי את הרגליים. עכשיו אנחנו צוחקים על זה, אבל ברגע האמת רציתי למות".
וזה עוד לפני שדיברנו על האסטרטגיות.
"וואו, אני אדם שוחר שלום. מי שיש לו אנרגיה לא נעימה שמאיימת עלי, לא יהיה במעגל שלי. אז שים אותי בתוך הג'ונגל הזה - זה קשה בטירוף".
ממה שראינו עד עכשיו, רון שובל לא נכנס למעגל שלך.
"כל זמן שהיינו יחד על האי רון שובל רצה לאכול אותי".
נפגעת ממנו?
"לא נפגעתי, כמו שהיה לי עצוב בשבילו שהוא לא רואה את עצמו מהצד ושהוא לוקח ללב. העמדנו אותו להדחה לא מתוך כעס. דווקא חשבתי שהוא חמוד לאללה ומצחיק".
ובכל זאת רשמת אותו להדחה.
"כי היה צריך לרשום מישהו, והוא הכי פחות עזר והיה הכי פחות פעיל. צריך להבין שעל האי כולם קרעו את התחת והוא לא. הוא לקח את ניסיונות ההדחה קשה, בסגנון 'הקם להורגך השכם להורגו', וכל הזמן היינו האויבים הכי גדולים שלו. הוא פשוט נפגע כמו ילד מזה שרצו להדיח אותו, ולא סלח.
"אותי ניסו להדיח 80 אלף פעם, ולמחרת בבוקר התנשקתי איתם כאילו לא קרה כלום, כי עשיתי הפרדה מוחלטת. הפרופורציה שמרה עלי. לא 'התאבדתי' כמו אחרים, כי נשארתי אדם שיש לו חיים".
איך היתה האווירה בבית כשצפית במריבה שלך עם רון שובל בפרק ששודר השבוע? איך הילדים הגיבו?
"האווירה היא של פופקורן ובירה, אין דרך אחרת. הילדים נרדמו, אז הם לא ראו את האקשן".
זה לא החזיר אותך אחורה לסיטואציה?
"שום דבר לא יחזיר אותי אחורה, אני רואה את זה וצוחקת מכל הלב".
שובל קרא לך כמה פעמים "גרבר" מול המצלמות, זה העליב אותך?
"אני לא רבתי עם אף אחד, וגם הגרבר הזה זה שלו. אני לא נעלבתי ולא נעלבת כי זה באמת ברמה של גן ילדים, חייבים לבוא עם חוש הומור לדבר הזה".
היום אתם מדברים?
"לא. אבל כשנפגשנו לישיבה ברשת התחבקנו והתנשקנו ואמרנו חג שמח. ניגשתי אליו ביום האחרון לצילומים ואמרתי לו, תקשיב, שנינו אמנים במדינה מאוד קטנה, ועוד ניפגש. חשוב לי שתדע שאין לי שום דבר נגדך. אתה מותק. לחצנו ידיים וזהו".
מישהו מהמתמודדים נשאר חבר שלך?
"לא חבר חבר, אבל עם מושיק (גלאמין) וג'ני (צ'רוואני) תמיד יהיה לי משהו מאוד מיוחד".
יש רגעים שלך על האי שאת מפחדת שישודרו?
"היתה לי פשלה אחת, ואני לא מפחדת שיראו אותה. ביקשתי סליחה, וכל עוד אתה לוקח אחריות, זה בסדר. גם למשה בהר סיני היו פשלות".
היו על האי שלוש דוגמניות. הרגשת נוח לידן?
"איזה כוסיות היו שם, חבל על הזמן. מזל שאני לא גבר, כי לא הייתי עומדת בזה. אני הגעתי עם בגד ים שלם, והתעקשתי עליו. בגד ים קלאסי וסקסי והכל, אבל לא חושפני, כדי שיהיה לי נוח. לא יכולתי לאפשר לעצמי לבוא עם בגד לא נוח, וגם יש לי ילדים. אני לא צריכה שיראו לי את הציצי. הייתי מאוד שלמה עם מה שבחרתי".
דובר העונה על התערבות מצד ההפקה. הרגשת את זה?
"שמעתי על זה כמו כולם. בן יהב נבט (שהודח ראשון והתלונן בתקשורת על יחס ההפקה כלפיו; ע"ס) לא היה בשבט שלי, אז לא ממש הכרתי אותו. כולנו חיילים, כולל אני, ויש פורמט, והנטייה שלי היא לכבד. אתה בא לפורמט שהשקיעו בו מיליוני דולרים, ברמה של סרט קולנוע, אז אסור להם שיהיה הקו שלהם? זה לא פסול בעיניי. אני לא אומרת שזה מה שהיה, אבל גם אם כן".
ועדיין, כשאתה נכנס למשחק אתה רוצה לדעת שסיכוייך שווים.
"אני מאמינה שהאמת היא איפשהו באמצע. בסך הכל לא הרגשתי שמישהו הוליך אותי שולל, הבטיח לי דברים שלא קרו, גרם לי לעשות דברים בכוח או אמר לי את מי להדיח".
עדי שרון. הבעל // צילום: מאיר פרטוש
"בסוף התמסרתי ושרתי"
זה היה עניין של זמן עד שההפקה תדאג לגיטרה על האי, ושהשורדים יישבו סביב הזמרת האהובה ויזייפו תוך כדי התגרדות מהעקיצות שחטפו בלילה הקודם. הסצנה המתבקשת הובאה כבר בפרק השני. אתם נהניתם, ברגר הרבה פחות.
"זה היה סיוט, כי אני הכי לא כזאת. אני עושה הפרדה בין החיים לבין המוסיקה. במושב אני אמא של, לא דנה ברגר הזמרת. בסופו של דבר התמסרתי ושרתי באי, אבל זה ישב עלי".
מה חשבת על סערת גלגלצ? גם את נפגעת מהם בעבר.
"ידעתי מדובשם וידעתי מעוקצם. היו תקופות שלא הפסיקו להשמיע אותי, והיו תקופות שהתעלמו מפרויקטים שלמים שלי, וזה היה מאוד קשה.
"כשאתה נותן את הנשמה שלך בפרויקט שאתה עובד עליו שלוש שנים והם לא משמיעים אף שיר ממנו - בא לך להרוג מישהו. אני לא אהיה צבועה ואגיד שאני חיה עם זה בשלום, אבל לבוא ולצאת נגדם עם עצומות? מה זה יעזור לי.
"שאתבכיין עכשיו למה אתם לא משמיעים את המוסיקה שלי? זה העולם, לפעמים דברים מתלבשים לך פיקס ולפעמים פחות. זה חלק מהמחיר של להיות זמר. אני ממשיכה לעשות את מה שאני עושה, ואי אפשר לדעת מה הם יאהבו ומה לא".
את חושבת שיש שם אפליה על רקע מגדרי?
"קשה לי להאמין. הם משמיעים היום יותר מוסיקה מזרחית, וזאת עובדה. הם חייבים משהו למישהו?"
את עוקבת אחרי המוסיקה העכשווית בארץ?
"אני לא מאוד בעניינים. מה שמאוד מצליח מגיע אלי, ויש דברים טובים שאני שומעת ואומרת וואו. למשל, קרולינה ובלקן ביט בוקס. מה שבדרך כלל משמיעים ברדיו אני פחות אוהבת, אז אני גם פחות מאזינה".
ומוסיקה ים־תיכונית?
"יש משפט שאומר שעם הצלחה אי אפשר להתווכח, ואני מכבדת אותו. האם זה הטעם שלי? ממש לא. האם הטקסטים האלה מדברים אלי? ודאי שלא. בכלום. אני לא שומעת את זה".
ההצלחה של הים־תיכוני באה על חשבון הרוק הישראלי?
"אני לא יודעת להגיד. התשובה האוטומטית היא שיש מקום לכולם, עובדה שההופעות של הדג נחש ושל חוה אלברשטיין מפוּצצות. אני לא יודעת אם ז'אנר יכול לגנוב מקום. פשוט זה מה שאוהבים פה יותר עכשיו".
זה מתסכל אותך?
"לא. אני לא אומרת לעצמי 'איזה באסה, אם לא היה פה זֶמר מזרחי יכולתי להופיע בקיסריה'. זה עניין של תקופות יותר מאשר ז'אנר על חשבון ז'אנר. זו מוסיקה יותר קלילה ושמחה, ויכול להיות שזה מה שאנשים צריכים במציאות שלנו".
את חושבת שתוכלי לשחזר את ההצלחה של פעם?
"אני מאמינה שכן. החיים הם רכבת הרים. לפעמים אתה במישור ולפעמים יש עלייה או ירידה גדולה, וזה נורמלי. אני ברכבת שלי.
"בעשור האחרון הרגשתי שאני נדרשת יותר פנימה. זה לא שהפסקתי, וכל הזמן הוצאתי אלבומים, אבל משהו בהתכווננות נכנס פנימה. עכשיו הילדים שלי יותר גדולים, והכוונות יהיו בהתאם".
את לא חוששת שהרפתקת "הישרדות" תשנה את היחס של המעריצים כלפייך?
"מי שבאמת אוהב אותי, יזרום איתי ויעריך אותי על הקפיצה הזאת. יגיד, איזה אמיצה היא ואיזה מגניב שהיא ממשיכה לחפש. אני לא מאלה שיימנעו ממשהו מהפחד שאולי זה לא ימצא חן בעיני מישהו. לא נראה לי שיהיה מי ש'הישרדות' ייראה לו בזוי, או שיגיד 'בגלל זה אני לא שומע יותר את המוסיקה שלה'. הרוב המוחץ של הקהל, להבדיל ממני, חושב שזה כבוד להשתתף בתוכנית הזאת".
יכול להיות שזה דווקא יביא לך עוד קהל, שעד היום פחות הכיר אותך.
"יכול להיות, אבל אני לא תולה בזה את הקריירה שלי. אני מקווה למנף את זה ככל הניתן לכיוונים חיוביים, ואם זה יביא עוד הופעות - בכיף".
עם יד על הלב, אם היה לך אלבום סופר מצליח, עדיין היית הולכת ל"הישרדות"?
"זו שאלה מצוינת, ואני לא יודעת לענות עליה. כנראה לא הייתי הולכת, אבל הייתי מפסידה בזה משהו, אז אולי טוב שהדברים הם כמו שהם ולא אחרת".
את יכולה לראות את עצמך שופטת בריאליטי מוסיקלי?
"זה לא עלה עד היום. למען האמת, אני עושה את זה ביום יום, בסדנאות הכתיבה. מבחינתי זו אופציה, כי אני חושבת שאני באמת יכולה לתת מעצמי למי שעומד מולי, ממקום אמיתי ועמוק, לא ממקום של לרדת על כולם. אני לא חלק מהאופנה הזאת".
קשה מאוד להתפרנס רק ממוסיקה בארץ.
"נכון, ולא התחתנתי עם מיליונר אלא עם תאורן. יש תקופות. שכיר יודע למה לצפות בסוף החודש, אבל אצלנו זה ממש לא ככה. יש חודש פיצוץ, שהחברות שלי אומרות לי, 'יא זונה, איך את עושה כזה סכום בחודש?' ויש חודשים שפתאום יורד גשם או מלחמה ואין כלום.
"היציבות היא מאיתנו והלאה. צריך עצבים מברזל, וצריך לאהוב את מה שאתה עושה. יש תקופות שמשחקים אותה ויש תקופות שלא. לפעמים צריך גם לדעת להצטמצם".
קרה שהייתם צריכים להצטמצם משמעותית?
"אני לא אעז להגיד 'משמעותית', כי אני יודעת איזה עוני יש במדינה, והמקרה שלי הוא משחק ילדים. גם כשיש תקופות פחות מגניבות כלכלית אני מזכירה לעצמי מה אני עושה ולמה, ושלכל דבר יש מחיר. אני מצליחה לחיות ממה שאני אוהבת וכבר 20 שנה, אז זה אומר משהו".
רן שובל. היריב // צילומים: כפיר זיו, דוד מלכה
"בלי אודישן"
בין אלבום לאלבום, ולצד השתתפות באופרת רוק ("סאמארה" של הלל מיטלפונקט) ואפילו בפסטיגל, הספיקה ברגר לשחק גם בקולנוע ("לילסדה") ובסדרות דרמה בטלוויזיה ("שבתות וחגים", "על קצות האצבעות", "יומני החופש הגדול", "גירושים נפלאים", "האי" ועוד).
"אני לא הולכת לאודישנים", היא אומרת. "בעבר, אם מישהו רצה אותי למשהו שעניין אותי - עשיתי. נכון לעכשיו זה התרחק ממני".
אחד הפרויקטים האחרונים שעשית היה החידוש לסידרת הנוער "עניין של זמן", שכיכבת בה לפני 23 שנים. החידוש פחות הצליח.
"למען האמת זה היה נורא, אבל אני לא מצטערת שהשתתפתי, כי זאת היתה פרנסה, והיה נחמד לפגוש את כולם".
התאכזבת שזה נכשל?
"לא, ידעתי מראש שזה יקרה. עצם הניסיון להחיות משהו שהוא כל כך מיתולוגי, שדורות שלמים גדלו עליו, נידון מראש לכישלון. זה כמו לחדש שיר של הביטלס. יש דברים שעדיף לא לגעת בהם".
איזה תפקידים יעניין אותך לגלם כשחקנית?
"תפקיד מורכב עם בשר, של מישהי באמצע החיים שיש לה גם מה להגיד. הרצון קיים, אני פשוט לא פועלת בשביל זה. אנחנו חיים בעידן שאם אתה לא משווק את עצמך, זה לא קורה".
אם תחזרי לתל אביב, יהיה לך יותר קל.
"יש מצב. בדיוק דיברתי על זה עם האיש שלי, והוא לא מוכן לשמוע, כי אנחנו גרים כאילו בטוסקנה. החצר האחורית שלנו היא חורשה, וכל המושב נמצא על צלע הר. חורף זה חורף, ויש עצים ופרחים ושלג. הנוכחות של הטבע בחיים שלנו חזקה, וזה נכנס מתחת לעור. אבל אני כן מתגעגעת למקום הקליל בתל אביב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו