הכי קרוב לטורקיה

נתחיל בשורה התחתונה: רודוס היא אלטרנטיבה מצוינת לנופש הישראלי. היא יותר שלווה מאילת, יותר נעימה מאנטליה, ויש בה בדיוק כל מה שצריך כדי לנקות את הראש: חופים נפלאים, מלונות יוקרה, אוכל מצוין ושלווה. כזאת שלווה, שהמשפט הראשון שאומרים לנו המבינים ברגע שאנחנו נוחתים בשדה הקטן של האי הוא "קחו נשימה עמוקה ותיכנסו לקצב היווני".

רודוס נמצאת כאן, מעבר לדלת, מרחק שעת טיסה מישראל – אותו זמן שנדרש כדי לנסוע מת"א לחיפה. וזו גם התחושה המיידית שאתה מקבל כאן: כמו בבית. החום הוא אותו חום ממש, 34 מעלות בצל ו-60 אחוזי לחות, אנחנו הרי תחת שמי ים התיכון. הנוף מזכיר לרגעים את הנגב ולרגעים את הכרמל, אף שהבנייה נמוכה ברובה, כמעט לא בונים כאן לגובה. הים אותו הים, אם כי אצלם הוא נראה יפה יותר, צבוע טורקיז חלומי, והוא גם שקט יותר, בלי גלים כמעט. גם האוכל לא יפתיע אתכם – יש כאן את כל המאכלים הים תיכוניים שלנו, משווארמה וחומוס, דרך ממולאים ועד דגים, הכל כמובן עם סלט יווני, ציזיקי ומטבלים על טהרת הזיתים.

אין אגדודו, יש ערב יווני

ה"איקסיאן גרנד" הוא מהמפוארים במלונות רודוס. הוא שוכן בחוף איקסיה שבצד המערבי של האי, 6 ק"מ בלבד מהעיר רודוס ו-7 ק"מ משדה התעופה, על הים. 280 חדרים, בהם 68 סוויטות יוקרתיות - חלקן סוויטות סטודיו ענקיות עם מרפסת לים, חלקן סוויטות דופלקס משפחתיות עם שירותים צמודים בשתי הקומות. כולן מציעות ג'קוזי, פינת הסבה עם ספה וכורסאות, מרפסת גדולה צופה לים, ומסעדת "א-לה קארט" פרטית. הגימיק הוא הבריכות הפרטיות שצמודות לסוויטות, שחוסכות את הצורך להשתכשך עם כולם. לא פשוט לתכנן ולבנות קומפלקס כזה, ולא פחות קשה לתחזק אותו.

האיקסיאן מציע אירוח בחצי פנסיון, כמו רבים מהמלונות ביוון. הקלאבים עדיין לא נפוצים כאן, וזה אומר שאת ארוחת הצהריים צריך לחפש במקום אחר. שלא לדבר על הסנאקס, הגלידות, השתייה החופשית. שתייה חופשית? בארוחת הערב משלמים אפילו על המים, 3 יורו לבקבוק. כך מקובל ברוב המלונות שאינם על בסיס הכל כלול.

הבעלים של האיקסיאן, ואסיליס קראגיאניס (44), לא אוהב את ההשוואה לקלאבים. "הכל כלול זה עלבון למדינה", הוא אומר בתקיפות. "מפתים אנשים לבוא רק כדי שיאכלו וישתו וירבצו בבריכה. איפה התיירות? למה לא לגרום לאנשים לצאת קצת מהמלון ולהסתובב בחוץ ולראות את המקומות שיש לנו להציע-"

אכן, באיקסיאן לא תמצאו אגדודו בבריכה, מקסימום ערב שירה יוונית. גם ילדים קטנים לא תמצאו כאן, ולא במקרה: פשוט אין מה לעשות איתם מלבד לרבוץ בבריכה או בים, מה שהופך את המלון לפחות אטרקטיבי למשפחות עם קטנטנים. רומנטיקנים דווקא יאהבו את השקט הזה, עם השקיעות האדומות ורחש הגלים בלילה.

מצד שני, מי שרוצה לברוח מהישראלים יצטרך לחפש מקום אחר. שתי דקות בחדר האוכל מבהירות שהחבר'ה כבר כאן בהמוניהם. אמנם, כבר היו כאן ישראלים בעבר, אבל בכמויות קטנות בהרבה. עכשיו הרכבת האווירית דוהרת לרודוס, לכרתים, לקוס, לקורפו, לכל דבר יווני שזז: 15-10 טיסות ביום. המקומיים לא שיערו שזה יקרה כל כך מהר, זאת אומרת, שניפול להם על הראש בבת אחת על נשינו וטפינו, בלי אזהרה מוקדמת ותקופת הסתגלות. אבל אחרי המשבר הכלכלי הקשה שפקד אותם השנה, הם זקוקים לכל יורו.

אוהבים אותנו

בניגוד לאיקסיאן, ה"דאנדראה מארה", 10 ק"מ מהעיר ו-5 ק"מ משדה התעופה, דווקא הומה ילדים. זה מלון למשפחות, ארבעה כוכבים, הכל כלול, במודל שאנחנו מכירים. שלוש ארוחות ועוד ארוחות בין הארוחות, מיני קלאב לילדים, בריכה עם מגלשת מים ועם "לייזי ריבר" (זרם שדוחף אותך במים, ומובן שהמבוגרים משתלטים עליו), מדשאות ומגרשי משחקים, גלידה חופשית וכל השאר. חדרי הדירות והסטודיו מצוידים במיני בר או במקרר, וגם במטבחון. דווקא ההולנדים שולטים, נכון לעכשיו. לא קשה לזהות אותם על פי העור האדום כאש, מזכרת מההיכרות הכואבת עם השמש שלנו. אנשי הצוות מסבירי פנים וידידותיים מאוד.

בכלל, חמישה ימים ברודוס מביאים אותך למסקנה שהיוונים - לפחות אלה של רודוס - אנשים נחמדים. ברור שאם נחפש טוב נמצא גם כאן כמה אנטיפטים, אבל ככלל – הם בסדר. סבלניים וסובלניים, מוכנים לעזור ולא נרתעים משיחה, החל בנהג המונית ועד המוכר בסופר. לעומת הטורקים, זה הבדל של יום ולילה. לרגעים מתגנב החשד שהיוונים אוהבים את ישראל, ואולי הם נוהגים כך עם כולם. בכל מקרה, נעים להסתובב, נעים לדבר. עוד משהו שמוסיף לתחושה הפמיליארית, ועבורנו, שמוכנים מראש למבטים המעוקמים, ה"אנטישמיים", זה כל כך מרענן.

130 אלף איש חיים באי רודוס, כמו ברמת גן. 60 אלף מהם גרים בבירה רודוס שבקצה הצפוני של האי. אורכו של האי מצפון עד דרום 80 ק"מ בסך הכל, ורוחבו 38 ק"מ, אבל הוא מתברך ב-220 ק"מ של חוף. הכבישים סבירים, אוטוסטרדות אין כמובן, מי צריך אותן כשאפשר להגיע מקצה לקצה בשעתיים. גם רמזורים אין בשפע. ההתמצאות קלה למדי, קשה ללכת לאיבוד, הגם שהשילוט לוקה בחסר. כרגיל במקומות מסוג זה, האופנועים הם אחד מאמצעי ההתניידות העיקריים; נקודות השכרה מפוזרות כמעט בכל מקום. שוטרים או ניידות משטרה לא ראינו בכבישים אפילו פעם אחת בכל שהותנו, אומרים לנו ששיעורי הפשיעה כאן נמוכים מאוד ובטוח להסתובב בחוץ גם בשעות מאוחרות. הלוואי עלינו.

למרות הטמפרטורה הגבוהה השוררת כאן בקיץ והעובדה שגשם, אם בכלל, עשוי לרדת לכל היותר חודשיים בשנה, מקומות רבים לא ממוזגים. את החום המזוקק תפגשו כבר באוטובוס שיקח אתכם מהמטוס לטרמינל, ואחר כך גם במסעדות, במקומות בילוי ובחלקים שונים בבתי המלון (אם תיתקעו, למשל, במעלית של המלון, אין לכם הרבה סיכוי). לא מתאים למדינה מערבית חמה בעשור השני של המאה ה-21.

טירה, שווקים ופרפרים

את מירב תשומת הלב מרכזת, מטבע הדברים, עיר הבירה רודוס. כאן מרוכזים מבני הממשל של האי וכמה אטרקציות תיירותיות – בראשן הנמל היפהפה, שממנו יוצאות הפלגות לאיים הסמוכים ולחופי הים התיכון, והעיר העתיקה הצמודה לו, שהוכרזה ב-1988 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, ובה סמטאות צרות מרוצפות אבנים (אין כניסה למכוניות). בצדי הסמטאות שפע של חנויות קטנות, המציעות מזכרות למיניהן, תכשיטים, בדים, וכמובן שמן זית וזיתים, במחירים סבירים. חלק מהמוכרים, שיזהו מאין אתם באים גם אם לא תוציאו הגה, אף יפנו אליכם בעברית. בשוק יש מסעדות רבות (מלכודות תיירים יקרות למדי) ודוכני אוכל עממיים.

הטירה המפורסמת של רודוס היא ארמון ראשי המסדר ("הגראנד מאסטר") שברובע האבירים. הארמון נבנה במאה ה-14 בסגנון ימי הביניים, ובו ישבו אבירי מסדר סנט ג'ון. בתקופה הטורקית הוא שימש כבית כלא, עד שנהרס בפיצוץ ב-1856. האיטלקים בנו אותו מחדש בסגנון מהודר.

בעיר העתיקה יש גם רובע יהודי, ובו בית הכנסת העתיק ביותר ביוון (משנת 1577) והיחיד שנותר ברודוס – "קהל שלום". בבית הכנסת גם מוזיאון יהודי, ולצידו בית קברות יהודי קטן. לא רחוק משם, ב-Martyron Evreon (כיכר הקדושים היהודים), נמצאת האנדרטה לזכר 1,500 יהודי רודוס שנספו בשואה. כיום מתגוררים בעיר רק כמה עשרות יהודים.

ממערב לעיר העתיקה, מרחק 3 קילומטרים, נמצא האקרופוליס של רודוס, ובסביבתו שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. אתר נוסף שעשוי לעניין את הישראלים הוא "מלון השושנים", המקום שבו נחתמו ב-1949 הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, והיום שוכן בו הקזינו של רודוס.

בלילה הופכת העיר החדשה למוקד בילויים ענק. יש בה מאות פאבים ומועדונים, חלקם הגדול ברחוב אורפאנידוי, המכונה רחוב הפאבים. גם הנמל והעיר העתיקה לאזור בילוי גדול, שבו פאבים, טברנות, מסעדות אתניות ומועדונים. אזור בילוי נוסף נמצא בעיר החדשה.

קניות ראויות קשה לעשות ברודוס, אין כאן קניונים כמו בערים האירופיות הגדולות. לכל היותר תמצאו “מרכזים מסחריים" צנועים. דווקא בתחום הצעצועים לילדים מציעה העיר כלבו גדול וזול בשם "ג'מבו", הנמצא בפרבר של העיר. חסרונו העיקרי הוא ריחוקו - ניתן להגיע אליו רק ברכב.

האי רודוס מנוקד בכפרים קטנים וציוריים, ובהם טברנות מסורתיות, כנסיות ויוונים שנראים כאילו יצאו הרגע מ"זורבה היווני". בשעות הבוקר והצהריים הם נראים ככפרי רפאים, בערב אולי יקומו לתחייה. אולי לא. ברבים מהם נראה כאילו השנה היא 1960, והזמן קפא מלכת.

חברות התיירות הישראליות מציעות טיולים מאורגנים לכמה עיירות אותנטיות, שבהן השתמרו המבנים ואורח החיים בעשרות השנים האחרונות. בולטת ביניהן היא לינדוס, עיירה יוונית טיפוסית כ-50 ק"מ מדרום לעיר רודוס, שבתיה הצבועים לבן זיכו אותה בכינוי "העיר הלבנה". עיקר שמה יצא ללינדוס בזכות מצודת האקרופוליס, מהמאה השלישית לפני הספירה, ממנה תצפית מרהיבה על העיר וסביבותיה.

ככה צריך לחיות

האטרקציה המרכזית לחובבי הטבע היא עמק הפרפרים, כ-25 ק"מ מהעיר רודוס, ליד הכפר קלמונאס. מדובר בשמורת טבע שאליה מתנקזים, בחודשים יוני עד ספטמבר, אלפי פרפרים יפהפיים. הם באים בגלל השרף שמפרישים עצי הליבנה הרבים בשמורה, ונוחתים בהמוניהם על גזעי העצים, העלים והסלעים. המסלול צמוד לערוץ נחל, מוצל ברובו, והפרפרים פשוט מתעופפים בהמוניהם לעבר המטיילים ועליהם, מחזה מרהיב ביופיו. מחיר כניסה: 5 יורו, ויש גם מסעדה קטנה וחנות מזכרות שמוכרת כל דבר אפשרי שקשור לפרפרים.

ה"אליסיום", גן עדן ביוונית, שוכן באזור קלית'יאה שבחוף המזרחי, קילומטרים ספורים מרודוס. גם הוא מוצף ישראלים. מלון חדיש ויפהפה, בן שנתיים בסך הכל, 5 כוכבים דלוקס, שמציע את חוויית החיים הטובים מ-א' ועד ת': חדרים נוצצים עם מיטב השכלולים (וערוץ 2 בטלוויזיה), חוף ים הפרוס על 400 מטר, בריכות שחייה גדולות, חדר כושר ענק וטיפולי ספא שעולים 500 ו-1,000 שקלים. המלון מורכב משלושה בניינים נפרדים, וזאת קצת בעיה, בהתחשב בכך שחדר האוכל וכל שאר השירותים נמצא בבניין המרכזי. אם מוקמתם בבניין השני או השלישי, קחו בחשבון הליכה של כמה דקות בחום. אם קיבלתם חדר במפלס הקרקע או בזה שמעליו, קרוב לבריכה – תיאלצו לבלות את רוב הזמן בווילונות מוסטים.

גם האליסיום, כמו האיקסיאן, מציע חצי פנסיון. את ארוחת הצהריים אפשר לסעוד במסעדת הא-לה קארט המצוינת של המלון, תמורת תשלום (רב). מחוץ למלון אין מסעדות רבות בהישג יד, אלא בעיירה הסמוכה פאליראקי. מצד שני, לא בטוח שתזדקקו לצהריים. הארוחות שמגישים בחדר האוכל בבוקר ובערב הן ברמת גורמה ממש.

סמוך לפאליראקי, מרחק חמש דקות נסיעה דרומית לאליסיום, נמצא פארק המים של רודוס, שהוא הגדול ביותר באירופה. בפארק שפע עצום של מגלשות מים בדרגות קושי שונות, שיט אבובים ובריכות לגדולים ולקטנים. 20 יורו למבוגר, 15 יורו לילד מגיל 3 עד 12. עד גיל 3 הכניסה חינם.

הים ליד האליסיום צלול יותר מזה שבמערב האי, וגם רגוע יותר - כמעט אין גאות ושפל, רק משטח חלק ומזמין בכל שעות היממה. כששוכבים על החוף בשעת בין ערביים, מול מרחבים כחולים אינסופיים ושקט מוחלט מסביב, יש רק מסקנה אחת אפשרית: ככה צריך לחיות.

הכותב היה אורח חברת התיירות "נתור-יוניטל"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו