אוליבר טוויסט

לא היה נעים להיות אוליבר סטון בשבועיים האחרונים. להפוך כך פתאום למצורע של העולם, לשכון לבטח לצד דמויות כמו מחמוד אחמדינג'אד, הוגו צ'אבס ומל גיבסון (בגרסה השתויה ומנבלת הפה). אבל חיים ומוות ניתנו כידוע ביד הלשון, ובתקופה האחרונה התברר שלשונו של סטון ארוכה וארסית לא פחות מכישוריו כבמאי וכתסריטאי פרובוקטיבי ומוערך בהוליווד.

וכך קרה שמי שהרעיד את אמריקה עם סרטים כמו "פלאטון", "ג'יי.אף.קיי", "רוצחים מלידה" ו"ניקסון", פלט לאחרונה את דבר השטנה הבא, במסגרת ראיון שהעניק ל"סאנדיי טיימס" הבריטי: "ישראל דופקת את מדיניות החוץ של ארה"ב במשך שנים, אבל מכיוון שהיהודים שולטים בתקשורת האמריקנית ויש להם שדולה חזקה בוושינגטון - הדבר לא בא לידי ביטוי בתקשורת". ההערה הצבועה באנטישמיות הצטרפה להחלקה לשונית תמוהה אחרת של סטון, מינואר האחרון, כשטען כי "היטלר היה שעיר לעזאזל של ההיסטוריה ונעשה בשמו שימוש זול. אי אפשר לדון בהיסטוריה בלי שתהיה לך אמפתיה לאדם שאתה אולי שונא".

מה קרה לסטון? האמת - לא קרה לו דבר. הוא תמיד היה חובב שערוריות מתוקשרות, אם לפני המצלמה ואם מאחוריה. סטון, אוטוטו בן 64, בוגר מלחמת וייטנאם, השליך לאורך 35 שנות קריירה לא מעט בקבוקי תבערה קולנועיים, שרובם ביקרו את התנהלות ארה"ב בווייטנאם ובסוגיות פוליטיות נוספות, ואחרים נגסו ללא מורא בהיסטוריה האמריקנית ובמנהיגיה מכל זוויות אפשרית. את פצצת המצרר התורנית הוא שיחרר בהקשר של סדרת הטלוויזיה התיעודית שלו, "ההיסטוריה הסודית של אמריקה" (שטרם שודרה בארה"ב), שאמורה לדבריו "לבחון אירועים שונים בהיסטוריה האמריקנית תוך ניסיון למקם אותם במקום הנכון והמדויק שלהם". בסדרה מבטיח סטון לבחון דמויות שנויות במחלוקת, למשל הנשיא טרומן, שהחליט על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה, לצד מנהיגים שהתעמתו עם אמריקה כמו סטלין והיטלר, מתוך ניסיון לבער את הבורות של האמריקנים שלטענתו "לא מבינים את הקשר בין שתי מלחמות העולם והמנהיגים שפעלו בתקופות ההן".

סטון, נצר לאב יהודי ולאם קתולית, לא חסך במהלך הראיון ל"סאנדיי טיימס" את דעותיו על ארה"ב ועל יחסיה עם מדינות ערב ("איראן היא אולי לא המדינה הכי טובה, אבל מצד שני האמריקנים לא יודעים את כל האמת"), על מנהיגי דרום אמריקה ("הוגו צ'אבס מוונצואלה הוא נשיא טוב לתושביו"), וכאמור על היהודים וישראל. "היטלר היה פרנקנשטיין, אבל צריך לזכור שהיו גם פרנקנשטיין שיצרו את המפלצת - תעשיינים גרמנים, אמריקנים ובריטים", אמר וקינח את הראיון בטיעון שהטרגדיה הרוסית במלחמת העולם השנייה גדולה משואת יהודי אירופה, שכן "היטלר הרג הרבה יותר רוסים מאשר יהודים - כ-25 עד 30 מיליון נספו".

למי יש זוועה גדולה יותר

הפעם, עושה רושם, האובססיה של סטון להביע את דעותיו על הנעשה בעולם סיבכה אותו יותר מכפי ששיער. אמירותיו האחרונות עוררו כצפוי את חמתם של יהודים רבים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, אלה שמחזיקים את המפתח לכספת שמזרימה מיליוני דולרים להפקות סרטיו של סטון. הליגה נגד השמצה קמה נגד דברי סטון, ואחריה מחו עשרות ארגונים יהודיים ובראשם הוועדה היהודית-אמריקנית שמנכ"לה אמר: "בהעלאת הסטריאוטיפ הגרוטסקי והמרעיל הזה הציג עצמו סטון כאנטישמי. למרות כל הכוונות הנאורות שלו, הערותיו אינן שונות מההערות שנוטפות שנאת יהודים של חברו הסלבריטי ההוליוודי מל גיבסון".

אפילו שר ההסברה והתפוצות של ישראל, יולי אדלשטיין, מיהר להגיב על דברי סטון וצוטט ברחבי העולם כשאמר: "דבריו מעוררים חלחלה, והם אנטישמיים וגזעניים. מעבר לבורות שסטון מפגין בדבריו, הרי שהם דמוניזציה לשמה. כאשר אדם במעמדו של סטון מתבטא כך, הדבר עלול להביא לגלים של אנטישמיות ואנטי ישראליות".

כך למד סטון בדרך הקשה, שמן הראוי להקדים מחשבה לאמירה. חלפו רק 24 שעות מרגע פרסום דבריו ועד שהוא קיפל את האג'נדות ההיסטוריות שלו ושיחרר הודעת התנצלות שעיקרה: "עשיתי קישור מרושל בנוגע לשואה שעליו אני מצטער ומתחרט. אני מנסה להצביע על נקודה היסטורית רחבה יותר, על היקף הזוועות שהגרמנים ביצעו נגד הרבה אנשים". סטון המשיך להתנצל בפני ראשי הקהילות היהודיות ואמר: "זה היה מוטעה לומר שישראל או השדולה הפרו-ישראלית הם האשמים במדיניות החוץ הכושלת של ארה"ב. מובן שזה לא נכון, ואני מתנצל שהמעידה הלא ראויה שלי הציגה זאת כך".

ההתנצלות לא ריצתה את כולם. טייקון התקשורת הישראלי חיים סבן, שפועל בארה"ב והשפעתו ניכרת בחוגים רבים, הצטרף למגנים ופירסם הודעה קצרה ולפיה "סטון צריך להצטרף למל גיבסון בדרך לפרישה לגמלאות. שם הוא יוכל להפיץ את דבריו האנטי-אמריקניים והאנטישמיים. ההתנצלות שלו מזויפת. הוא צריך להתבייש בדבריו". בנוסף פנה סבן לרשת הטלוויזיה שצפויה לשדר את הסדרה החדשה של סטון, בבקשה למנוע את שידורה "מחשש לעיוותים היסטוריים".

כך או כך, במשך שנים ארוכות הקפיד סטון לבנות את הקריירה הקולנועית שלו על אמירות חברתיות שלא עשו נעים בגב למעצמה הגדולה בעולם. הוא עשה זאת כבמאי ב"פלאטון" וב"נולד ב-4 ביולי", שביקרו את מלחמת ארה"ב בווייטנאם, ובד בבד ניסה להסיר את האבק גם מעל דמויות הנשיאים ג'ון קנדי, ריצ'רד ניקסון וג'ורג' בוש הבן, שזכו לככב כל אחד בסרט קולנוע משלהם.

גרידי זה כבר לא טוב

סטון, אמריקני גאה, לא מסתיר את סלידתו מה"מתנות" שהעניקה האומה האמריקנית לעולם, הכוללות יתר פלורליזם, אלימות חברתית, היעדר ערכים והיצמדות לתרבות הכסף. ב-1987 ביים סטון את הסרט "וול-סטריט", בכיכובם של מייקל דאגלס וצ'ארלי שין, בכוונה לצייר בצבעים לא מחמיאים את המרדף האובססיבי של דור שנות ה-80 אחרי הכסף המשחית. "וול-סטריט" הפך עד מהרה לשובר קופות והוליד דור שלם של צעירים שציטטו את דברי הדמות הראשית בסרט: "להיות גרידי זה טוב!", בעוד הם חולמים לעשות כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן.

עכשיו, 23 שנים אחרי, מנסה סטון לתקן את האמירה ההיא, ובפסטיבל קאן האחרון, שהתקיים לפני כחודשיים וחצי, הציג בבכורה עולמית את סרטו החדש "וול-סטריט: הכסף לא נרדם", שצפוי לצאת לאקרנים ב-30 בספטמבר. ההמשכון, אם תרצו, מחזיר את מייקל דאגלס לנעליו של גורדון גקו, ברוקר שהסתבך בפלילים ונכנס לכלא. הסרט מתחיל עם שחרורו מהכלא, שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הקודם, כשהוא יוצא אל הלא כלום של חייו. הוא נטול מזומנים, נטול מעמד (עם איסור לחזור ולסחור במניות), איבד את בנו, וגם בתו מסרבת לחדש עימו את הקשר. מבקרי הקולנוע שנחשפו לסרט הגדירו אותו "דרמה עמוסת רבדים שנוגעת בכסף, בפוליטיקה ובמשפחה", "אחד מסרטי ההמשך הטובים שנראו על המסך בשנים האחרונות" ו"סרט טרנדי שעשוי להתעלות על הטרנד שנוצר מסרט המקור".

סטון התייצב לחגיגות ההשקה של הסרט בקאן, בהן נכחנו, בחליפה כחולה ובשפם, כשהוא מוקף במייקל דאגלס, ג'וש בורלין ("W") ושיה לה-באף ("רובוטריקים", "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח"). הוא בעיקר שיחרר שם דעות מוצקות נגד הקפיטליזם האמריקני, תרבות השופינג והמרדף אחרי הכסף. גם בחגיגיות של קאן הוא לא שכח לדבר פוליטיקה, ודבריו משכו את תשומת הלב מהקרנת הבכורה עצמה.

"השיטה הקפיטליסטית שמהותה מרדף אחרי הכסף לא לגמרי עובדת, ומספיק להסתכל במה שקורה בעולם, על כל הכלכלות החזקות שקרסו", השיב סטון לשאלה מה דעתו על תרבות עשיית הכסף שהשתלטה על העולם, "המשבר הכלכלי גרם לאנשים להבין שהאגרנות היא תופעה בזויה, ובעיניי זה נראה כאילו השתכרנו מהכסף. כשצילמנו את הסרט המקורי ב-1987 קיוויתי שהשיטה תתקן את עצמה ושיהיה איזון, אבל מאז זה נעשה רק יותר ויותר גרוע. זה הוביל לקריסה מוחלטת של מעמד הפועלים, וכרגע יש פער עצום בין אלה שעושים כסף לאלה שלא עושים. המנכ"לים ובעלי המניות עושים כסף - וכל השאר לא".

גדלת לאבא שהיה איש מכירות ובסופו של דבר עבד בבורסה. מנקודת מבט אישית, איך הדברים נראו פעם לעומת היום-

"מה שהיה פעם ונעלם היום הוא המילה 'נאמנות'. אבי פעל בשנות ה-50, ה-60 וה-70, והוא היה איש נאמן וישר ששירת את הלקוחות שלו. אבא שלי אולי לא עשה הרבה כסף במהלך חייו, אבל הוא היה ישר, ואני חושב שאילו היה חי היום הוא לא היה מזהה את האנשים שפועלים היום. היום הכל הפך למושחת. יועצים כלכליים לוקחים כספים מהלקוחות שלהם ומועלים באמון שלהם. אין אתיקה. פעם הבנקים עבדו עבור הלקוחות, היום הם חונקים את האנשים. כל המערכת הבנקאית יצאה מפרופורציות והמוסר הלך לאיבוד. לו אבא שלי היה מביט במה שקורה פה היום הוא בטח היה מתהפך בקברו כשהיה מבין לאן הכסף הביא אותנו כחברה".

בשנים האחרונות צמח דור של צעירים כזה - שכל חלומו הוא עשיית כסף.

"זאת חשיבה מוטעית של דור שלם, מכיוון שהם מובלים על ידי הכסף במקום להיות מובילים. במהלך ההכנות לצילומי הסרט ישבתי לארוחת ערב עם 15 חבר'ה בני 20 שסיימו את לימודי הכלכלה ויצאו מהלימודים ישר לכאוס של המשבר הכלכלי. זה היה עבורם כמו מתקפת פרל הארבור במלחמת העולם השנייה, כשהיפנים הפתיעו את האמריקנים. הם נאלצו ללמוד להגיב מהשטח עצמו, כמו שאני למדתי בווייטנאם. אולי הילדים האלה הרבה יותר חכמים מאבא שלי, וגם יודעים לתקתק במחשב, אבל מה עם הנשמה שלהם-".

אם אתה כל כך בז למרדף אחרי הדולרים, למה החלטת לחזור לדמויות של "וול-סטריט", שהפכו למודל חיקוי לרבים ברחבי העולם-

"ב-2006 מייקל דאגלס פנה אלי עם הרעיון לעשות סרט המשך ל'וול-סטריט', ולמען האמת לא רציתי לחגוג את המרדף אחרי הכסף והעושר. אחרי המשבר הכלכלי, שבעיניי היה סוג של התקף לב עולמי, הסתכלתי על הדברים במבט אחר, ואז ב-2008 מייקל חזר אלי עם תסריט שני, הרבה יותר טוב. הסרט הזה הוא לא שיר הלל לכסף, אלא דרמה אנושית על ברוקר שיוצא מהכלא חסר כל. לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר נפשית ומשפחתית. היה חשוב לי להביא את הטרגדיה האנושית. להבדיל מהסרט הקודם, שהיה בו מוסר נמוך, פה יש מוסר הרבה יותר גבוה. גורדון משקיף כעת על התחרות מהצד".

אפרופו תחרות, אף על פי שהצגת את הסרט בקאן, בחרת שלא להשתתף במסגרת התחרות של הפסטיבל. למה-

"לדעתי כל תחרויות הסרטים משגעות ומבלבלות את היוצרים. זאת התמכרות מסוכנת. גם כך כל סרט חדש שיוצא לקולנוע נמצא בתחרות על לב הצופים מול סרטים אחרים. למה אני צריך להוסיף לעצמי תחרות על תחרות-".

יכול להיות שהאדישות של סטון לתחרויות קולנועיות נובעת מהעובדה שיש לו בבית כבר שלושה פסלוני אוסקר מוזהבים (אחד כתסריטאי של "אקספרס של חצות" ושניים כבמאי "נולד ב-4 ביולי" ו"פלאטון"), ועוד עשרות פרסים על עשייתו הרבגונית לאורך השנים. במהלך הקריירה שלו, שהחלה ב-1978 בפריצה מרשימה כתסריטאי "אקספרס של חצות" (אחרי שני סרטי אימה זניחים), הספיק סטון לביים סרטים זכורים נוספים כמו "הדלתות", ולהפיק לא מעט סרטי תעודה פוליטיים.

הכניסה שלו לעולם הקולנוע לוותה בהתמכרות קשה לסמים ("כשהייתי צעיר עישנתי לא מעט חשיש. אחרי הכל, גדלתי בסיקסטיז, אז סמים היו דבר מקובל. כשנכנסתי לתעשיית הקולנוע ניסיתי הכל, כולל קוקאין, וגיליתי שזה רע מאוד. אני שמח שיצאתי מזה"). מאז הוא מקפיד לתת תפקיד משני לסמים בכל אחד מסרטיו, כדי להעביר את מסר הסכנה. "את הריגושים שלי אני מחפש היום במקומות אחרים", הבהיר.

בין ניקסון לפידל קסטרו

בשנים האחרונות עושה רושם שהריגושים העיקריים של סטון באים מניסיונותיו לחשוף צדדים אחרים באישיותם של מנהיגים שנויים במחלוקת. סטון הפיק וביים סרטים תיעודיים שעסקו בפוליטיקה של דרום אמריקה, תוך מתן דגש לנשיא ונצואלה צ'אבס. הוא ליווה במשך חודשים ארוכים את נשיא קובה הנצחי, פידל קסטרו, וב-2002 אף הגיע לישראל כדי לצלם סרט על הסכסוך הישראלי-ערבי. השמועות בהוליווד דיברו על כך שאחד המנהיגים שעל הכוונת שלו הוא לא פחות מאשר אחמדינג'אד, נשיא איראן, ושסטון אף ביקר במדינה האיסלאמית מספר פעמים.

זה נכון? דווקא אחמדינג'אד-

"אכן, היו לי מחשבות לעשות עליו סרט, והיו כל מיני מגעים שלא הבשילו בסופו של דבר לצילומים. כשבאיראן התעוררו להגיב לפניות שלי כבר הייתי עסוק בצילום סרט אחר. רציתי לנסות ליצור סרט על אישיותו המורכבת של הנשיא שלהם. אין ספק שהמצב האמריקני-איראני סבוך מאוד, ולמען האמת אני כבר לא יודע מי דובר אמת ומי משקר בכל מה שקורה. אני יודע שיש הרבה מידע מודיעיני שגוי, וגילינו זאת אחרי המלחמה בעיראק".

מה עמדתך לגבי הנוכחות האמריקנית בעיראק-

"האמריקנים קוראים לעיראק 'דמוקרטיה', אבל זאת ממש לא דמוקרטיה. למה קוראים לה בשם הזה? למה נכנסו לשם? למה לצאת למלחמה? מה באמת קורה שם? אני אישית לא מבין את זה ולא מבין למה נכנסו לזה. זה מזכיר לי את וייטנאם".

בחודש הקרוב, אם לא יהיו שינויים והחרמות, תעלה בערוץ שואו טיים האמריקני הסדרה המדוברת של סטון. כל שחקניו שהתראיינו במסגרת מסע יחסי הציבור ל"וול-סטריט: הכסף לא נרדם" בפסטיבל קאן האחרון הודו שמדובר בבמאי חד, חריף, לא שגרתי וקיצוני. שיה לה-באף הגדיר אותו כ"אדם שמצד אחד יכול להיות חריף כמו הבמאי אורסון וולס ומצד שני יכול להיות חביב כמו הארנב של פסחא". מייקל דאגלס שיתף את העיתונאים בחוויה שצבר עם סטון, המעידה על כך שאולי מתחת לפרובוקציות שהוא מעורר מסתתר לו איש יחסי ציבור שיודע היטב לחולל סערות עולמיות.

"שחקנים הם אנשים חסרים ביטחון שזקוקים לחיזוקים ורואים בבמאי סוג של דמות אב", סיפר דאגלס, "סטון רחוק מאוד מדמות אב. אין לי ספק שכאדם וכיוצר קולנועי הוא הושפע עמוקות ממלחמת וייטנאם, ובצילומים כולם צריכים לעמוד בקצב המטורף שלו. יום אחד הוא בא אלי לקרוואן ושאל אותי בישירות: 'אתה עושה סמים-'. השבתי שלא. 'אתה פשוט נראה כמו אדם שבחיים שלו לא שיחק', הוא אמר והותיר אותי בהלם. הוא פשוט רצה להוציא מהדמות של גורדון עוד רוע. הבנת? הוא היה מוכן שאשנא אותו עד סוף הצילומים - רק בשביל להוציא ממני עוד רבדים כשחקן. כשמסתכלים על צ'ארלי שין ב'פלאטון', קווין קוסטנר ב'ג'יי.אף.קיי' וטום קרוז ב'נולד ב-4 ביולי' רואים שכל שחקן נתן את ההופעה הכי טובה שלו. הסיבה היחידה היא שאוליבר דוחף אותם לקצוות של עצמם. אין ספק שלא כל אחד יכול להכיל טיפוס כמוהו, אבל גם אין כל ספק שמדובר באחד הבמאים היותר אמיצים שהוליווד הכירה".

yuvalab@israelhyom.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו