הצילו, אני לא יודעת לבשל

חגית: "אני חוזר בשבע, קחי בחשבון שאני מורעב", הוא כותב לי מתוך הטיול השנתי שלו, הנער שלי, בן ה־17, ששילש את כמות המזון היומית הבאה אל פיו מאז ארכו גפיו לבלי סוף והשתנה קולו לבלי הכר. מתוך פסאדת האם המבשלת, פסאדה נטולת כל יסוד, כתבתי: "אז מה להכין לך? משו מיוחד?" והוא ענה, בלי להתמהמה: "לא יודע, אוכל חם כזה, מועשר ודָשן".

הלוך ושוב אני קוראת את התשובה שלו, רוצה כאן ועכשיו להצפין עד אליו ולחבק אותו. למחוץ אותו כמו שכבר מזמן הוא לא מרשה לי. הוא רוצה אוכל חם, מועשר ודשן, הילד שלי. מאיפה ככה באו לו המילים הללו, ואיך כשיחזור אני אצליח להתקין עבורו סירים שיפיצו ניחוחות של אוכל, שיחזור הביתה ויפתח את הדלת, מיוזע ועייף, יחלוץ את נעליו הבוציות, ואז יזדקף, גבוה וחסון, ויתבשם מריח התבשילים שלי: "וואו, אמא, איזה ריח של אוכל, התגעגעתי לריח הזה".

הרי זה המתבגר שלי, שרגיל בצהרי יום שישי לצהול למראה קופסאות הפלסטיק הנערמות על השיש, מבטיחות לו ארוחת צהריים טובה ומגוונת. בסתר ליבי אני יודעת שבזמן שחבריו מרימים מכסי סירים ושואלים "אז מה יש לאכול היום?" הוא פותח קופסאות פלסטיק שנרכשו מבעוד מועד בתכנון מוקפד של עקרת חוץ למופת, והן מכילות אוכל מוכן שיונח על שולחן ערוך ואסתטי, שערכה "אמא שלי, היצירתית והצבעונית". ובכל פעם שהוא מכנה אותי יצירתית, אני שואלת את עצמי, אז מה קורה במטבח ליצירתיות שלי? למה היא נחסמת ולא חוגגת את שילובי הצבעים והטעמים ובורחת לאפשרות האחרת, הקלה, הלא בריאה בעליל, הכוללת גזירת שקית של שניצל מוכן?

חגית רון־רבינוביץ' והילה אלפרט. "אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת. תגרשי ממני את הפחד" // צילום: איתיאל ציון 

בכל פעם שאני נשבעת לבשל לארבעת ילדיי, שאותם הנקתי במשך שנים ארוכות, אני מעדיפה להיכנס לרכב ולדעת שבתוך 45 דקות של נסיעת הלוך וחזור להאנגר האוכל הידוע בקרבת מגוריי, אחזור הביתה עם הררי קופסאות. על הדרך גם אחסוך מעט כסף, בחישוב מהיר של עלות מול תועלת. 45 דקות תמימות, ויש לי אוכל לא רע בכלל לכמה ימים טובים. אז איפה בדיוק הבעיה, ולמה נפשי מתייסרת?

שם, בהאנגר הידוע, אני פוגשת נשים שכמותי, ומייד אני רוצה לצרף אותן למועדון החברות שלי. הן "משלנו", הן בדיוק כמוני. מעדיפות לקנות אוכל מוכן ולנצל את בוקר השישי הנחשק לעניינים קצת יותר אטרקטיביים בעיניהן, בעיניי. ציפורני ידיהן משוחות בלק בוהק, פרקי ידיהן עמוסים בצמידים, למרחוק רואים על הידיים שלהן שהן לא קולפות ולשות ומגרדות ומטגנות. ידיים שעובדות במטבח לא נראות ככה.

כבר יש מי מביניהן שמחייכות אלי, מתוקף היכרותנו שם. פגישה חטופה, חסרת דיאלוג אמיתי, פרט ל"המוקפץ הזה הולך אצלך? הם אוהבים, הילדים?" ורק מבטים מוצלבים וחיוך הדדי מסגירים את הסוד הכמוס של כולנו, שלעולם לא נסגיר למי שאינה חברת המועדון שלנו. אנחנו אימהות שקונות אוכל מוכן.

•  •  •

"אמא מזינה אתכם במזון רוחני, זה לא פחות חשוב", אני משמיעה באוזני ארבעת ילדיי כל אימת שאני יכולה. ככה, שתתגבש להם המנטרה. כדי שפעם, כשיספרו עלי, לא יודעת מתי או היכן או בפני מי, הם יגידו, "אמא שלנו לא היתה כזו טובה במטבח, אבל היא האכילה אותנו במזון רוחני לרוב, זה לא פחות חשוב".

למתבגר שלי אני כבר מכינה את התשובה המתנצלת לשאלה הלגיטימית של אהובת ליבו, שעוד תבוא: "אז אמא לא בישלה לך?" וזה ברור לי שהיא תבשל לו.

אני יודעת בסתר ליבי איך, לא משנה בפני מי אני יושבת, לעולם תנדוד השיחה לבית אמא ולאוכל שלה. תמיד תוזכר "אמא שהיתה מחכה לנו עם ארוחת צהריים חמה כל יום", או "אמא שהיתה אשת קריירה אבל הקפידה לקום בחמש בבוקר כדי לבשל לנו אוכל טרי וחם", או "אמא שהיתה משאירה לנו בפתק הוראות חימום לשניצל הקפוא, אבל גדלתי לא רע, נכון?"

זה שם, לא משנה בכמה ביטול אתייחס לזה, מתוך חוסר האונים שלי. ההזנה האימהית והבסיסית הזו שם, צרובה בזיכרון ובריחות הילדות.

לאט לאט החל הביטחון העצמי שיש לי באימהות שלי, במה שמגדיר את עצם היותי, להיסדק. קודם זה היה הגבר ההוא, שאשתו שלחה אותו לקנות אוכל מוכן בשישי בבוקר, ובין מגשי החריימה והממולאים קרב אלי ולחש לי על אוזני: "וואללה טעים פה, אבל אין נשמה באוכל הזה, כפרה. אין נשמה".

ואז הגיעה הודעת הווטסאפ מהמתבגר, הטיחה את כל האמת וקופסאות האוכל המוכן בפרצופי, וכאילו לא הספיקו אלה, למחרת צרחה כותרת העיתון: "נקניקיות? רק פעם בחודש. משרד הבריאות מזהיר מפני אכילת בשר מעובד, במיוחד לילדים".

אם משטרת המזון היתה עורכת חיפוש במקפיא שלי באותם רגעים, הייתי נאזקת. אני זאת שמבשלת נקניקיות ומחממת צ'יפס מוכן במיקרו, עורכת שולחן עם מפיות מנוקדות ונרות דולקים, וקוראת בקול נעים לילדיי "בואו, מתוקים שלי, ארוחת הצהריים מוכנה".

"תעזרי לי", אני מבקשת מהילה, שולחת לה צילום מסך של ההתכתבות שלי עם המתבגר. "אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת. תגרשי ממני את הפחד. הוא ביקש אוכל מועשר ודשן. תעזרי לי?"

והיא מייד הסכימה. "בואי", אמרה.

ביצה בקן, קציצות ופסטרמה ביתית. המפגש של חגית עם סכין טובה עשה אותה מאושרת // צילום: איתיאל ציון 

הילה: עמדנו ליד הכיריים, מול הסיר שבו שמן רוחש עם בצל. השיעור הראשון שביקשה ללמוד היה "לְמה לעזאזל מתכוונים כשכותבים במתכונים לטגן עד שישנה את צבעו". פתאום היא שאלה אותי אם אני חושבת שהיא אמא פחות טובה בגלל שהיא לא מבשלת. 

הסתכלתי על הפנים המחייכות שלה, נושמת רגע את המחשבה, שאבוא אל המילים באותה הרצינות שבה נשאלו, ואמרתי לה שאוכל לא מגדיר הורות. הוא דרך מעולה לשמור את הילדים עוד רגע בבית, לדאוג שיבואו לבקר, לטפח געגועים, אבל הוא לא אומר כלום על הורות.

אמרתי לה שמה שחשוב הוא ההשתדלות, וההשתדלות לא מוכרחה להתבשל במטבח. שהיא אחד האנשים הכי משתדלים שאני מכירה. שהילדים שלה גדלים עם אמא משנה מציאות, וזו זכות גדולה. 

אחרי זה הוספתי משהו על זה שבצל, בגלל שהוא מכיל כל כך הרבה סוכר, מטגנים על אש קטנה. שלא יישרף בחום הגבוה, ויצרח את המר. אבל חגית הוסיפה להתבשל באשמה. "את קולטת שבעצם האכלתי אותם רעל?!" 

הפרסומים של איגוד הבריאות העולמי, שלפיהם בשר מעובד הוא מסרטן, נעצו ציפורניים בטובים ביותר. מה שלא הצליחו לעשות הטעם הרע של נקניקיות תעשייתיות, המרקם המפוקפק של פסטרמות מוזרקות או שניצלים מוכנים, הצליחו לעשות הבהלה ורגשות האשם. החגיגה החזירית נרעדה לרגע.

יציאת הנשים לעבודה הולידה דרישה לבישול מהיר ולאוכל מוכן. ארה"ב היתה המובילה הבלתי מעורערת בייצור זול ומהיר. תועפות סוכר נכנסו לכל מקום. בגלוי או בהיחבא נולדה תעשייה שהכתיבה חך קולקטיבי, חוצה משפחות וארצות מוצא. במקום שבו תעשיית האוכל פגשה את תפיסת השפע - שלפיה בשר על בסיס יומי, ולא משנה מה איכותו, הוא הכרחי - נולד החטא הקדמון. שם גם נולד המושג המעוות של ארוחות ילדים. 

הורים, גם אלה שהקפידו להשמיע לילדים מוסיקה קלאסית, לקרוא להם סיפור לפני השינה, לקפוץ למוזיאון או ללכת להצגה, ויתרו על הצלחת. החך הצעיר נדחס לתוך מנעד צר, חף מסקרנות ותעוזה. 

את המודל הזה ישראל חיבקה בחום. פתיתים, שניצל, נקניקיות באיכות ירודה, מי אמר קטשופ ולא קיבל? הורים וגננות שיכנעו את עצמם שצ'יפס מהמקפיא ואבקות אינסטנט זה כל מה שהילדים מסוגלים להכיל. אריזות שהבטיחו כמה ויטמינים וסיבים ניצחו את מקהלת התזונאים. תפריטי ילדים במסעדות ותפריטי ילדים בתוך בתים מבשלים. 

"את מבינה שהילדים שלי אפילו לא אוהבים את האוכל הזה?!" אמרה חגית כשעמדה לגרד גזר, נחושה לחצוב דרכה אל המטבח שאליו לא נכנסה, אולי כי תמיד היה שם מישהו. בהתחלה אמא שלה, אחר כך אמא של יוחאי. "ארבע שנים היינו יחד, שלוש מתוכן זה רק בגלל האוכל שבישלה אמא שלו", היא צוחקת, ואני רואה איך היא מתאהבת בריח של הלמון גראס. 

כשנישאה, אבי ילדיה הוא שבישל. עכשיו המטבח כולו לרשותה, והיא לא מעזה. אין על הימנעות מתמשכת כדי לטעת פחד אצל בני אדם. הימנעות וסכין קהה. המפגש של חגית עם סכין טובה עשה אותה מאושרת, ורק אחרי שהלכה נזכרתי ששכחתי לתת לה אחת כזו במתנה.

"מרק עוף, שניצלים וכמה עוגות, זה מה שלמדתי לעשות עם השנים", אמרה לי כשנכנסה לבית. "אני רוצה שתלמדי אותי בשר ותלמדי אותי איך מכינים אורז, ואיך עושים פירה מושלם. איך מצליחים לדחוס בישול בתוך סדר יום מטורף גם ככה. טיפים. אני צריכה טיפים".

•  •  •

חגית: חתכתי למון גראס. לא היה לי מושג איך נראה המבשם השמימי הזה, והיא עשתה לי סדר בראש, ועל הדרך סדר בנשמה, והבנתי שאני צריכה לחדש את מלאי הסכינים שלי, כי הבשילו התנאים, ואני יכולה לבשל לילדיי.

המתבגר שלי ואחיו טרפו את כל מה שהכנו, צלחות של אורז עם קציצות ברוטב עגבניות, ואני הרגשתי אימא ברובד הכי בסיסי שיש. בלי להתחכם, בלי לפחד. אורז וקציצות בשר אדומות.

וכאילו השתחרר אצלי משהו מרגע שהיא אחזה בידי והורתה לי שלב אחרי שלב מה צריך לעשות. בשלנית מדופלמת אני כבר לא אהיה, אבל אני מתחברת למטבח שלי. לאט לאט, ובסבלנות. מכינה עוד מתכון ועוד מתכון. מבינה את קיצורי הדרך. מפנימה את השילובים. אני יכולה.

תוכלו למצוא כאן (מימין) את רשימת הטיפים שהילה נתנה לי, ואת המתכונים שהיא ניסחה במיוחד בשבילי, אבל יתאימו לכל בשלן מתחיל, המכוון למכנה המשותף של המשפחה. מתכונים ברורים, בסיסיים, ומה זה טעימים.

קדירה דשנה ומנחמת לאדם

בקצה כל מחקר שמתפרסם על אוכל נמצאת חברת מזון עם תגובה הולמת. במענה לקריאת ארגון הבריאות העולמי להימנע מבשר מעובד תחל תנובה בימים הקרובים בשיווק נתחי בקר קפואים שעל אריזותיהם תובלט העובדה שמדובר בבשר חף מעיבוד ותוספים. הבשר הקפוא מיובא מארגנטינה, מה שאומר שהוא זול יותר מבקר טרי מקומי, כמו זה שהיא משווקת בכובע האדום שלה (50-071.5 שקלים לק"ג למעט סטייקים). השיווק לא נעשה תחת שמות הנתחים כי אם באמצעות השימוש שלו נועדו. בשיעור הבישול שלנו ניסינו את קוביות הקדירה שמגיעות מהחזה, את הרצועות להקפצה ואת הבשר לחמין שמגיע מהצוואר. האחרון היה המוצלח מבין אלה שניסינו.

התבשיל הזה, שהוא בין צלי לחמין, עושה שימוש בקטניות. צורת הבישול הזו מאפשרת להכניס את הסיר בבוקר ולחזור אל המוכן בסוף היום. אם לא זכרתם להשרות חומוס או שעועית, אפשר להשתמש באלה הקפואים, שעברו בישול ומשווקים בשקיות. מסוג התבשילים הפונים למכנה המשותף של בני הבית. הולך מצוין גם בתור רוטב לפסטה. 

החומרים (ל־8-10 סועדים):

• 4 כפות שמן זית

• 2 בצלים גדולים, קלופים, קצוצים דק

• 1-2 פלפלים חריפים טריים, חצויים לאורכם, חפים מזרעים ופרוסים דק 

• שקית שעועית לבנה קפואה (800 גרם) או חומוס. אפשר לערבב בין השניים

• 3-4 גזרים קלופים ומגוררים במגררת גסה 

• חבילת עלי תרד (500 גרם) קצוצים גס

• 800 גרם בשר צוואר בקר חתוך לקוביות בגודל 3X3 ס"מ בערך

• 2 כפות דבש

• מיץ מלימון אחד

• 2.5 כפיות מלח

• כפית מחוקה פלפל שחור

• ראש שום שלם בקליפתו

מחממים תנור ל־160 מעלות. מחממים את השמן בסיר כבד, כזה שמתאים לתנור. על אש קטנה מטגנים את הבצל עד שיהפוך לשקוף. מוסיפים את הפלפל החריף ומוסיפים לטגן משך חצי דקה נוספת. מוסיפים פנימה את החומוס או השעועית, את הגזר ואת התרד הקצוץ. מוסיפים לטגן אגב ערבוב משך כדקה. מגבירים לאש בינונית ומוסיפים פנימה את קוביות הבשר. משחימים מכל הצדדים. מוסיפים פנימה 4 כוסות מים רותחים, את הדבש, מיץ הלימון, המלח, הפלפל ואת ראש השום. מגבירים את האש ומביאים לרתיחה. מניחים על רשת הממוקמת באמצע התנור, סוגרים והולכים לעבודה. אחרי שמונה שעות יש ריח מטריף בבית ויש ארוחה.

 

ביצה בקן

כבר עשרים שנה שאני מכינה את הגירסה החלבית לביצה בקן. חלמון ביצה מתארח בתוך טוסט, מתפוצץ ונוזל על פריכות הלחם ורכות הגבינה המותכת. הילדים שלי מתים על זה. הגירסה הבשרית נולדה לכבוד הילדים של חגית. מחשבה שעלתה בי לקראת בואה. מנה שתביא כבוד מהחברים של הילדים לאמא הכי פחות מבשלת בכיתה. השתמשו בביצים שיצאו מהמקרר. זה מקל את ההפרדה בין חלמון לחלבון. 

החומרים (ל־4 סועדים):

• 8 פרוסות חלה או לחם קסטן בעובי 1 ס"מ

• שמן זית

• 2 עגבניות עסיסיות

• 200 גרם בקר טחון גס מאזור הצלעות

• 1/2 כפית מלח

• 1/2 כפית פלפל שחור טחון

• 4 ביצים

מחממים תנור ל־200 מעלות. מסדרים את הפרוסות בזוגות. תחתית ומכסה. על כל פרוסה שמשמשת תחתית זולפים מעט שמן זית. חוצים את העגבנייה לרוחב וסוחטים את הזרעים שלה מעל הפרוסה. מערבבים את הבשר עם המלח והפלפל. מחלקים לארבעה חלקים שווים ומשטחים מעל פרוסות התחתית שעליהן זילפנו שמן זית וסחטנו את העגבנייה. מקפידים שהבשר יכסה את כל פני הפרוסה. עכשיו יוצרים במרכז הפרוסה השנייה חור בקוטר של חלמון ביצה ומניחים מעל הפרוסה עם הבשר. אופים משך כעשר דקות או עד שהפרוסה העליונה מתחילה להזהיב. מוציאים מהתנור. מפרידים בין החלמון לחלבון. מניחים את החלמון בחור שיצרנו ומחזירים לתנור למשך כשתי דקות. זורים מעל החלמון מלח ומעט פלפל גרוס. מגישים מייד.

 

קציצות של סבתא  ברוטב עגבניות

זו הדרך הקצרה לבוא אל הקציצות של סבתא שלי, שהתאפיינו בבושם קליפת הלימון. היא קצצה פנימה גם פטרוזיליה ובצל. בדרכי אל כפות הידיים של בשלנית מתחילה החלטתי לוותר על אלה. את העגבניות הטריות לרוטב אתם מוזמנים להמיר בעגבניות משומרות, נגיד אלה של MUTTI המיובאות מאיטליה. זה הולך מעולה מעל אורז, זה יופי בתור רוטב פסטה - עם הקציצות או רק עם רוטב העגבניות ומעליו גבינת פרמזן.

כמו הרבה קציצות במטבח המרוקאי גם אלה מתובלות בתערובת תבלינים הנקראת ראס אל חנות, שבעברית פירושה ראש החנות. במרוקו אפשר להשיג אותה בכל חנות תבלינים, אני משתמשת בזו של תבליני פרג או זו של חבשוש. 

החומרים (לכ־10 סועדים): 

• 1 ק"ג בשר בקר, רצוי מנתח פלדה או צוואר, טחון טרי

• 2 חלמוני ביצה

• כף מחוקה ראס אל חנות

• כף מחוקה מלח

• קליפה מגורדת דק מלימון אחד

• 3 כפות גדושות פירורי לחם

 

לרוטב:

• 1 ק"ג עגבניות שרי תמר

• 1.5 כפית מלח

• 8 עלי בזיליקום טריים

• 4 שיני שום קלופות

• 1-2 פלפלים חריפים טריים 

בקערה לשים היטב את כל חומרי הקציצות ומכניסים למקרר. מתחילים בהכנת הרוטב. בסיר קטן מסדרים את העגבניות בצפיפות רבה. דוקרים במזלג, זורים מלח ומבשלים בסיר מכוסה על אש קטנה משך כשעה, שבמהלכה יגירו העגבניות הרבה נוזלים ויהיו לרוטב של עצמן. מעבירים מייד למעבד מזון וטוחנים עם השום, הבזיליקום והפלפל.

מכניסים את הרוטב לסיר. יוצרים מתערובת הקציצות כדורים שגודלם בין דובדבן לשזיף ומניחים בעדינות בתוך רוטב העגבניות. מכסים את הסיר ומבשלים על אש קטנה משך כחצי שעה. מגישים.

 

פסטרמה הודו ביתית

הגירסה הזו היא הנקמה המושלמת באוכל המעובד. קלה וטעימה פי אלף.

חומרים:

• 1 ק"ג חזה הודו נקבה (חצי "פרפר" לערך) נקי מעור ומשומן

 למשרה:

• כוס מים רותחים

• כף מלח גס

• כף דבש

• 2 כפות פפריקה מתוקה

• כפית פלפל שחור גרוס

• 3 עלי דפנה

• 3 שיני שום קצוצות

לציפוי:

• 3 כפות דבש

• כפית מחוקה מלח

• 2 כפות חומץ שרי

• 2 כפות שמן זית

• 2 כפיות פלפל שחור גרוס גס

• כפית גרגירי כוסברה טחונים

• כפית מחוקה צ'ילי יבש

ממיסים מלח ודבש במים רותחים ומצננים לחלוטין. עכשיו יש למצוא כלי או תבנית שיכילו את חזה ההודו בצפיפות שעה שישכב בחומרי המשרה כשהוא מכוסה בניילון נצמד 24 שעות. במהלך מנוחתו במקרר חשוב להפוך את הנתח אחת לשמונה שעות. 

מחממים תנור ל־160 מעלות. בקערה קטנה מערבבים את חומרי הציפוי ומורחים את הנתח בעזרת מברשת מכל צידיו. מניחים תבנית שתאגור את נוזלי הפסטרמה בתחתית התנור ומוזגים לתוכה שתי כוסות מים. עוטפים את הנתח בנייר כסף וצולים כשהוא מונח על הרשת במרכז התנור משך חמישים דקות. חשוב להקפיד ולצנן את הנתח לפני שפורסים.

אורז אסיאתי מוקפץ  עם חזה עוף

הכלל בטיגון אורז אסיאתי הוא שימוש באש גבוהה, כזו שתטגן בלי שהירקות יאבדו מפריכותם. על המרכיבים להיות חתוכים דק וכדאי לחלק את הטיגון לשני חלקים ככה שלא תיוותר צפיפות וירידה בטמפרטורת הווק או המחבת. בלמון גראס המופיע במתכון הכוונה לחלק התחתון בלבד. זה הבהיר. קולפים את הקליפה הקשיחה החיצונית וקוצצים דק מאוד, הוא מוסיף בושם גן עדן. 

החומרים (ל־6-4 סועדים):

• 3 כוסות אורז מבושל ללא מלח, קר 

• 4 כפות שמן תירס

• 3 כפות שום פרוס דק

• 2 ס"מ ג'ינג'ר קלוף, קצוץ דק

• כוס חזה עוף קצוץ דק

• 1 למון גראס, החלק הלבן, קצוץ דק מאוד

• 1/2 כוס גרגירי אפונה טרייה או קפואה

• 1/2 כוס כרוב לבן חתוך לפרוסות דקיקות

• 1/2 כוס ברוקולי חתוך לקוביות בגודל של כחצי ס"מ

• 2 ביצים טרופות

• 1 בצל לבן פרוס 

• 4 כפות רוטב סויה

• כף שמן שומשום

• 1.5 כפות סוכר חום

• רבע כפית פלפל לבן

 

להגשה: 

• 2 גבעולי בצל ירוק

• 1 עגבנייה בינונית חתוכה לקוביות

• 1/2 כוס עלי בזיליקום שלמים

• 1/2 כוס עלי כוסברה שלמים

• 1/2 כוס עלי סלרי קצוצים גס

• לימון חתוך לרבעים

 

בידיים רטובות מעט מפרידים את גרגירי האורז. מחממים שלוש כפות שמן בווק ומזהיבים את השום והג'ינג'ר בזהירות על אש בינונית. מוסיפים את חזה העוף, מגבירים את האש ומערבבים כשלוש דקות או עד שהתחלף הצבע. מוסיפים את הלמון גראס הקצוץ ומערבבים היטב. מוסיפים את האפונה, הברוקולי והכרוב ומוסיפים לטגן עוד חצי דקה. יוצרים חור במרכז, שיתגלו פני הווק, יוצקים לתוכו את כף השמן הנוספת ומייד אחריה את הביצים הטרופות.

מטים את הווק לצדדים עד שהביצים ייקרשו. מערבבים את הביצים עם הירקות אגב תנועות חיתוך. כאלה שיקצצו את החביתה הקטנה שהתקבלה. מוסיפים את הבצל הלבן ואת האורז ומערבבים היטב משך כדקה. מוסיפים פלפל לבן, סוכר חום, סויה, שמן שומשום ומערבבים שוב. טועמים ומתקנים תיבול. מגישים עם עשבי התבלין והעגבנייה מעל, בליווי רבעי הלימון המוצעים לסחיטה.

 

עוף בתנור

כמו במרבית טעמי ילדותי, גם בעוף היה משהו מתקתק, שהגיע מתערובת התבלינים ומאבקת מרק צמחית בטעם עוף. בזמן אפיית העוף אני מכניסה לתנור סיר מים, מה ששומר על עסיסיות העוף מבפנים.

החומרים: 

• עוף שלם - מחולק לשמיניות

• 1/4 כוס שמן זית

• 2 שיני שום כתושות

• 3 כפות סירופ מייפל או דבש

• כף רסק עגבניות

• כף פפריקה מתוקה

• מלח

• פלפל שחור 

 

מחממים תנור ל־200 מעלות. מערבבים בקערה את השמן, השום, הפפריקה, המייפל, הרסק ומעט מלח ופלפל. מצפים את העוף ברוטב ומניחים בקערה למשך שעה. מרפדים תבנית בינונית בנייר אלומיניום. מניחים בה את חלקי העוף ומכניסים לאמצע גובה התנור. בבסיס התנור מניחים סיר עם מים. מכסים את התבנית בנייר אלומיניום וצולים משך 25 דקות. מסירים את הנייר ואופים 25 דקות נוספות או עד שפני העוף משחימים יפה.

 

אורז לבן

האורז שלי מתבשל משך חצי הזמן על האש ובשאר על אדים. השיטה הזו מבטיחה אורז "אחד אחד". יש להשתמש בסיר רחב עם מכסה שאוטם אותו היטב, ככה שלא יברחו האדים. אתם מוזמנים להמיר את השמן בחמאה. פחות מוכר אבל טעים בטירוף. אורז לבן במקרר הוא מצוין להקפצות ולא רק כתוספת.

 

• 2 כוסות אורז בסמטי

• 2 כפות שמן זית

• 1/2 כף מחוקה מלח

 

מחממים בסיר רחב את השמן ומטגנים את האורז לחצי דקה על אש בינונית. מוסיפים 2.5 כוסות מים רותחים וממליחים. מנמיכים את האש ומבשלים בסיר סגור משך 12 דקות. לא יותר. מכבים את האש ולא פותחים למשך 12 דקות נוספות. זה הכל. 

 

פירה

"אני אפרסם מתכון של הפירה הכי טוב שאני יודעת להכין", הבטחתי לחגית. "פשוט וצרפתי?" היא שאלה. "הכי", הבטחתי לה. הפירה של דידי, ככה אנחנו קוראים לו בבית. הכוונה היא לדידי בן הרוש ששנים בישל במסעדת קבלייר בירושלים, ואת הפירה שלו אלמה שלי הכי אוהבת בעולם. עלמה של חגית, אין לי ספק, תאהב אותו גם. לא מבשלים את תפוחי האדמה, אלא אופים אותם בתנור ככה שיגיעו לפגישה עם השמנת והחמאה כשהם מתים מצמא, ישתו את הגברות הלבנות אל תוכם עד שיהיו לקרם עשיר. למרות הפיתוי לעולם לא מכינים פירה במעבד מזון. הפעולה שלו הופכת אותם לעיסת דבק, ולא לקרם המיוחל. לכו על תפוחי האדמה המוגדרים כמתאימים לאפייה. 

 

החומרים (ל־4-6 סועדים):

• 1 ק"ג תפוחי אדמה 

• 1.5 כוסות שמנת מתוקה

• 250 גרם חמאה חתוכה לקוביות

• מלח לפי הטעם

 

מחממים תנור ל־200 מעלות. עוטפים כל תפוח בנייר כסף ואופים משך כשעה וחצי או עד שמזלג ננעץ בהם בקלות. מועכים לפירה. מחממים את השמנת אבל נמנעים מלהרתיח. מעבירים את הפירה למחבת רחבה על אש נמוכה, ומוסיפים את השמנת תוך כדי תנועת מעיכה מתמדת. מכבים את האש ומוסיפים את קוביות החמאה והמלח. טועמים ומתקנים תיבול. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו