"הלוואי שהבן שלי היה יורה"

"אני כועס על מערכת בית המשפט וקורא לנשיאת בית משפט העליון דורית ביניש לצאת מהלשכה הממוזגת שלה ולבוא למחלקת שיקום נשימתי בתל השומר כדי לראות במו עיניה את הבן שלי. אז אולי ההכרעה שלה בעניין שחר מזרחי היתה שונה. הוא בוודאי היה מקבל ממנה צל"ש. היא כתבה, ש 'היו לו אלטרנטיבות אחרות'. אני רוצה שהיא תסתכל במו עיניה על האלטרנטיבה".

כך, בזעם מהול בדמעות, אומר לי דוד אסולין, אביו של השוטר שלומי אסולין המאושפז במצב תרדמת (קומה) במחלקה לשיקום נשימתי בבית החולים שיבא בתל השומר.

בינואר 2007 נתקל אסולין בגנב רכב. זה היה פחות מחצי שנה אחרי התקרית שבה ירה השוטר שחר מזרחי בגנב מכוניות בפרדס חנה. אסולין לא ירה בגנב - ובמקום זאת נדקר בצווארו במברג על ידי גנב המכוניות, ראתיב אבו עצא, תושב ערערה שבנגב. אחר כך, אולי כדי לוודא תוצאות, הטיח גנב המכוניות את ראשו של אסולין בדופן המכונית.

האם אסולין לא ירה, כיוון שכמה חודשים קודם לכן ידע, כמו כולנו, על מה שעבר השוטר שחר מזרחי, שהעז להגן על קורבנותיו של הגנב-

אביו של שלומי, דוד, יושב ליד מיטתו בבית החולים. על פניו זקן לבן שהוא מגדל בשלושת השבועות האחרונים. הוא באבל על בן אחר, שנפטר בנסיבות טרגיות. מאז נפצע שלומי קשה על ידי גנב הרכב, הוא צמוד למיטתו בבית החולים, מצפה שהוא יתעורר. דוד חולם כיצד שלומי פוקח לפתע את עיניו, וקורא לו "אבא". וכך, הוא נצמד למיטה כדי לא לפספס את הרגע. אחריו, הוא בטוח, הם ייצאו יחד מהמחלקה החוצה.

צלצול טלפון בבוקר ההכרעה בערעורו של מזרחי בבית המשפט הגבוה לצדק, יום רביעי, בשעה רבע לתשע בבוקר. דולי אסולין, אמו של שלומי, מזנקת לקול הצלצול הפתאומי. על הקו הצוות הרפואי של המחלקה השיקומית-נשימתית. מצבו של שלומי החמיר והם קוראים לכולם להגיע. דולי הזדרזה להתקשר לבעלה דוד שלא היה לידה. הוא עקב מקרוב אחרי ערעורו של השוטר שחר מזרחי. דולי אמרה לו, "בוא מהר, יש עוד שעות ספורות", ודוד מיהר לבית החולים.

דוד: "נסעתי כמו מטורף עד בית החולים. דיברתי אל עצמי ואמרתי שוב ושוב שאני חייב להיות חזק בשביל הילדים שלנו, בשביל ארבעת הנכדים. יש בי עוד תקווה חזקה שלמרות הכל, הבן שלי יתעורר. ליד שלומי אני רגוע. אני בטוח שהוא מבין כל מילה שאני מדבר אליו. הוא מרגיש אותי. הבן שלי מרגיש ורואה ושומע הכל".

באותה העת התכנסו בבית המשפט העליון כדי לשמוע את ההכרעה בעניינו של השוטר שחר מזרחי. "עודכנתי ששמו של הבן שלי עלה בדיון בבית משפט העליון. הרגיז אותי כל חוסר הצדק הזה וההחמרה שבענישה. הייתי מאוד גאה בשחר, ואמרתי לו את זה".

בין שני זוגות ההורים יש קשר. וכך, מאוחר יותר בלילה, התקשרה רבקה מזרחי, אמו של שחר, כדי לעודד. "תהיה חזק, גם בשביל שלומי וגם בשביל דולי ושאר הילדים והנכדים", היא אמרה. דוד השיב בשקט: "אני משתדל. דולי ואנחנו משתדלים ומצליחים. ועוד פעם, רבקה, אני גאה בשחר שלך".

אחרי השיחה דוד מסביר: "אנחנו לא צריכים הרבה דיבורים. כל אחד מכיר בנשמה את המצב של האחר. מרגישים אחד את השני בלי מילים".

דולי זזה הצידה, מתמסרת לאורחים הרבים ולמבקרים שמגיעים ביום הכרעת הדין של השוטר שחר מזרחי. רבים מהם כחולי מדים שבאים לעודד, חלקם מביאים כיבוד. כמה מהם מתפרקים ובוכים.

"אני כבר שלוש שנים ושבעה חודשים לא יכול לישון. אנחנו סביב המיטה. פעם היו לנו חיים. הייתי מכונאי ואשתי עבדה בגן ילדים. היום אין לנו כלום. היתה לנו דירה, אבל מכרנו אותה בגלל ההוצאות הכבדות. היום אנחנו חיים בשכירות. בעוד שבועיים שוב נעבור לדירה אחרת. אני מעשן סביב השעון ועמוס בכעסים. המשפחה, עם דולי והילדים, עוברת מאה מדורי גיהינום. כשנדבר, כל המדינה תדע. כמו שנלחמתי מול משרד הביטחון שנה שלמה, כדי שיביאו לשלומי מטפל צמוד 24 שעות ביממה. בינתיים אני מטפל בבן שלי".

¬ ¬ ¬

מתי התחברת לסיפור של שחר-

"לפני כשנה הגעתי לבית המשפט בפתח תקווה כשהמשפט של שחר התחיל. ניגשתי, הצגתי את עצמי וחיבקתי אותו. נישקתי אותו ואמרתי לו, 'אני גאה בך, בן. מגיע לך צל"ש'. הוא ענה לי, 'אני גאה בך באותה המידה'. אנחנו מרגישים חיבור וקשר מיידי. מין אחים לצרה. אמא שלו, רבקה, התקשרה אלי בתום ההכרעה. היא עודדה אותי ואני אותה".

דוד שמע שרבקה אמרה במשפט, 'לא רוצה שהבן שלי יהיה כמו שלומי'. הוא מצדיק אותה. "העיקר להישאר בחיים. בבריאות מלאה. גם בשיחות בינינו אנחנו מדברים על זה. היא צודקת מאוד".

איך אתה מרגיש אחרי ההכרעה?

"אכזבה גדולה. זו הסיבה שלא אוותר עד שביניש תבוא אלינו למחלקת שיקום נשימתי. אני רוצה להסתכל לביניש בעיניים כאשר היא תעמוד חמש דקות ליד הבן שלי. חמש דקות בלבד, זה מה שאני צריך. אין לי ספק שלאחר מכן היא תשנה את החלטתה. אם לא - תמיד יישאר לנו נשיא המדינה שייתן לו חנינה. אעמוד לצידו. כשהוא יבקש חנינה".

מה תאמר לנשיא-

"הוא מכיר את שלומי ואת הפרשה. די שאומר ששחר לא היה צריך להיות 'השלומי הבא'. אזכיר לו ששלומי שלי שוכב בלי הכרה כבר שלוש שנים ושבעה חודשים, והנבלה שרצחה אותו בדם קר, המפלצת, אוכלת, שותה ולומדת בבית מלון. זה אותו הסיפור, רק שאם הבן שלי היה יורה בנבלה הזו, היום הוא היה חי. הייתי מעדיף אותו בכלא, אבל שאוכל לגעת בו, לחבק אותו.

"השוטר הוא שליח ציבור שתפקידו להגן עליו. שוטרים רודפים אחרי עבריינים וחשופים לסכנה גדולה. שחר מקבל גיבוי מהמשטרה, אבל מערכת המשפט וחלק מחברי הכנסת - מתנערים. בני כלוא פה בתוך בית החולים לאחר פגיעה בגזע המוח, ושחר כלוא בתוך עונש חמור של מאסר עולם. זה לא צודק ולא הוגן".

דוד נזכר במשפט של רוצח בנו. השופט עודד מודריק גזר עליו 20 שנות מאסר בפועל, וכתב בגזר דינו: "גורלו של שלומי כמו נגזר לחיות כצמח והוא משול כמת".

דוד: "במשך 30 דיונים ישבתי מול הרוצח. הסתכלתי לו בעיניים, הוא אפילו לא מיצמץ פעם אחת. הייתי יושב מולו, נועץ בו מבטים ואומר בלב: הלוואי שהיית מת, ושהבן שלי היה עומד עכשיו למשפט".

¬ ¬ ¬

איך קיבלת את ההודעה על מה שקרה-

דוד: "קיבלתי טלפון מהבת שלי שאמרה, 'אבא, תראה בטלוויזיה, כתוב ששוטר מחוסר הכרה'. הבטן שלי התהפכה. הרמתי טלפון לשלומי והוא לא ענה. הבנתי שזה הבן שלי שנדקר. שלומי כל הזמן ענה לי לטלפון, גם כשהיה בפעילות. תמיד. הבנתי שמשהו נורא קרה לו. מאז נעצרו לנו החיים".

דוד עוצר רגע, וממשיך: "אני מאמין שהכל בידי האל. בינתיים הוא מקבל מורפיום. אני מתנחם שלפחות לא כואב לו כלום". אחר כך הוא מפסיק לרגע, ואומר לי: "אני נראה חזק, אבל אני בוכה בשקט כשאף אחד לא רואה. שלומי הוא הילד שלי, הבכור שלי".

"אם השופטת ביניש רק תבוא לפה, אני אספר לה איזה ילד מקסים היה שלומי. אגיד לה, 'גברת ביניש היקרה, חבל שהוא לא ירה בו. הוא היה יכול להיות בחיים, מדבר, על הרגליים'.

"אני לא מפסיק לדבר אליו ולגעת בו, כדי שירגיש שיש אנשים פה בשבילו, שמחכים לו. ובינתיים אני מקווה שהמערכות יתעוררו. שלא יהיו עוד שוטרים שישלמו בחייהם. שבני יתעורר לתוך עולם שכולו טוב".

ניצב משנה אלון לבבי, היום מפקד מרחב לכיש, היה מפקד התחנה במשטרת רחובות, כששלומי אסולין נפצע. גם הוא הגיע לבקר השבוע: "אני מחובר רגשית יותר מדי לסיפור הכאוב הזה. אסולין היה שוטר שלי ובאחריותי. במובן מסוים אני זה שהוצאתי אותו למשימה שממנה לא חזר בחיים. בתקופה הראשונה ליוויתי אותם בצורה יומיומית. את ההורים, את אשתו מגי ואת שתי בנותיו. עודדתי את אשתו להתגייס למשטרה כדי שתישאר במסגרת חמה ותומכת. כיום היא משרתת כמש"קית כוח אדם במשטרת מודיעין. אני לא מפסיק לחשוב על התזמון הזה, היום. מדהים".

לידו עומד מפקד מחוז המרכז, ניצב בנצי סאו. גם יוסי בכר, קצין אג"מ מחוז מרכז, מתקרב אל המיטה. האב דוד מביט בו ואומר: "אנחנו אוהבים אותך, יוסי, על כל מה שאתה עושה בשבילנו".

קצין בכיר אחר שמגיע לבית החולים אומר: "אין ספק שההחלטה בעניין שחר מזרחי מורידה את המורל, אבל השוטרים מספיק חזקים. אין ספק שזה יוביל גם לעזיבה של המשטרה, אבל הגרעין החזק יישאר".

שוטרים מדברים הרבה על מעמדם כעת-

"בלי גיבוי מצד המדינה, השוטרים לא יתפקדו היטב, ומי שייפגע בסוף זה האזרח. שוטר שנשלח למשימה מצפה שהמערכות יעמדו מאחוריו ולא יפקירו אותו דווקא ברגעים אלה. יש נתק בין בית המשפט למצב בשטח. המסר הרע שהועבר בעקבות הכרעת הדין של שחר הוא חד-משמעי. גם משרד הביטחון רוצה לנדות אותם, כך שגם אם הם ימותו למען ביטחון המדינה, הם לא ייקברו בבתי עלמין צבאיים.

"כולם מנגחים את השוטרים. רק המפכ"ל נותן לנו גיבוי. אין ספק שזו תקופת שפל קשה ביותר לשוטר, שנאלץ להתמודד עם קשיי פרנסה, ואז כשהוא בשדה הקרב אומרים לו שאת הגיבוי הוא לא יקבל".

אושרה אסף, יו"ר עמותת זכויות השוטרים, ממשיכה להבהיר: "ברור לכולם שאם שחר מזרחי לא היה מגיב כך, היום הוא היה פה באותו מצב. צריך לאפשר לשוטרים לפעול על פי חוק ולמגר את הפשע. חיילים ושוטרים חוזרים היום משדה הקרב ומקבלים כתב אישום. אלה הן מכות קשות מאוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו