ואיילת שקד שותקת

סמוך ליום הזיכרון ה־20 לרצח יצחק רבין חזרנו השבוע אל ההסתה הפוליטית המסוכנת, זו שבכוחה להוביל שוב לשפיכת דם נקיים, וגילינו שהלקח לא נלמד. עולם כמנהגו נוהג, רק שהפעם הכתובת היא בית המשפט העליון.

מעוז הדמוקרטיה ושלטון החוק ממשיך משום מה להפריע לחבר הכנסת מוטי יוגב מהבית היהודי ולשר התיירות עו"ד יריב לוין, והם הופכים אותו למוסד מסוכן למדינה. ממש כך. השניים סימנו את שופטי בג"ץ כבר מזמן כבעיה, ולפני שבוע השתלחו בשופט עוזי פוגלמן, כאילו תפסו מחבל.

מבחינת ח"כ יוגב, כבודו מהעליון הוא בכלל האויב של המדינה כי "הוא שם את עצמו בצד של המחבלים" וכי הוא "מגן על זכויות רוצחים".

חבר הכנסת אלים הלשון, שכבר הציע לפני כמה חודשים לעלות על בית המשפט העליון עם בולדוזר משום שהעז להורות על הריסת מבנים לא חוקיים של מתנחלים, הציע לפוגלמן, בין היתר, לפשוט את גלימת השופט ולהצטרף ל"רשימה המשותפת", שפסיקותיו לדעתו כפסיקותיה.

אדם חצוף, בלשון המעטה, שחצה הפעם בדבריו כל קו אדום וניסה להצית אש של שנאה כלפי השופטים.

השר לוין לא פיגר הרבה אחריו. במסגרת המתקפה נגד בג"ץ, שלדבריו "מצליח לשבור שיאי אבסורד של עצמו", ונגד השופט פוגלמן, "שקיבל החלטה מנותקת מהמציאות", הוא ייחס לאחרון גם החלטה שלדעתו "היא על גבול ההזיה הכובלת את ידי כוחות הביטחון במלחמתם בגל הטרור".

על גבול ההזיה? השר לוין, עם כל הכבוד, קצת מתבלבל: אם מישהו קיבל החלטה הזויה זה הוא עצמו, כאשר מינה לעצמו יועץ אישי בעל עבר פלילי - אדם שהורשע בדקירת צעיר בקטטה.

כשאלה הם פני הדברים, אמר מישהו, עוד יהפכו השניים את פוגלמן למרגל מסוכן ולסוכן שתול של האויב, ויתירו בכך סופית את דמו.

כשזה עולם המושגים של נבחרי ציבור בישראל, מה הפלא שחגי עמיר, אחיו של רוצח ראש הממשלה, יגאל עמיר, התעורר פתאום והירשה לעצמו השבוע לאיים על חיי נשיא המדינה?

לגופו של דבר - מה החטא הנורא של פוגלמן? הוא סירב לאשר מייד, ללא דיון ובניגוד לתקנות סדר הדין הפלילי, בקשה להריסת בתי מחבלים. סירב וצדק: יש חוק במדינה, יש זכות טיעון גם למשפחות של רוצחים נתעבים, התנגדות להריסה חייבת להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים.

זה פשעו הגדול ולכן הוא נאלץ עכשיו לנסוע הביתה, או לטייל ברחוב, בלוויית מאבטח צמוד.

מה היה לח"כ יוגב לומר להגנתו בראיון בגל"צ כאשר נמתחה עליו ביקורת חריפה מימין ומשמאל? כלום. שום מילת התנצלות, שום משפט של הכאה על חטא. הוא לא מבין על מה הרעש.

יוגב בעידוד איילת שקד

האמת? ח"כ יוגב צודק: כששרת המשפטים, איילת שקד, אינה מרימה קול צעקה ואינה נזעקת לגנות את המסיתים; כששרת המשפטים אינה נזעקת להגן על השופטים המאוימים ועל מערכת המשפט - היא בעצם מעודדת בכך את ההסתה נגד בכירי שופטיה. ח"כ יוגב רשאי להסיק מהתנהגותה ומשתיקתה הרועמת שהוא נהג ונוהג כשורה.

בנסיבות האלה לא אני ולא עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת הופתענו מהתגובה של יוגב. לא הופתענו כאשר אמר בראיון: "הביקורת שלי היתה חריפה אבל אמיתית", כאשר טען ברצינות ש"לא מדובר בהסתה", כאשר היתמם בהמשך ואמר: "הגענו למצב שאסור לדבר נגד מערכת המשפט". כלומר, אסור לבקר אותה.

מותר לבקר, אדוני המחוקק, אבל אסור להסית, אסור להטעות, אסור להעמיד בסכנה חיי שופטים ואחרים שאינך מסכים איתם. מותר לבקר את מערכת המשפט ואפילו רצוי כשיש סיבה אמיתית לכך. לדוגמה: ההחלטות של שניים משופטי העליון בפרשת יאשיהו פינטו, עבריין סדרתי, שמהתל כבר זמן רב במערכת המשפטית.

דוגמה נוספת: הסחבת במתן הכרעת הדין בתיקי נאשמי פרשת הולילנד - שערורייה גדולה שאינה מוסיפה כבוד לחמשת השופטים היושבים בדין. אם תבקר אותם על כך, איש לא יבוא אליך בטענות, לא מימין ולא משמאל.

מורשת יצחק רבין

לא אהבתי את יצחק רבין המנוח. אולי בגלל כמה מאנשי החצר שלו, טווסים נפוחים וריקניים דוגמת שמעון שבס, שחיפשו לעצמם כיסאות, ג'ובים וטובות הנאה; אולי מפני שלא בנה לעצמו מסננת, נכנע ללחצים פוליטיים צרים והתמסר לפושע צעיר, אריה דרעי, ולחתול רחוב חסר מעצורים, חיים רמון.

אולי משום שנכנע לשני אנשי התככים והקומבינות האלה שבמארס 90' עזרו לשמעון פרס לרקוח את "התרגיל המסריח" לכיבוש השלטון, והיו מעורבים בבישול הסכמים חשאיים, בסחר־מכר פוליטי מכוער, בפיזור הבטחות לעריקים פוליטיים - במעשים שרמון עצמו אישר באוזניי כי אילו נחשפו בשעתו במלואם "היו גורמים למרי אזרחי".

אבל רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, היה מנהיג עתיר הישגים וזכויות - זכויות ששום מסית ממחנה הימין אינו מסוגל לקחת ממנו. המדינה הזאת היתה יקרה לו.

הוא האמין בשלום; הוא חתר לשלום אמיתי; הוא הכיר במגבלות הכוח בשטחים שנכבשו; הוא השתכנע וניסה לשכנע שאסור להקים כאן מדינה דו־לאומית. הוא הבין את גודל הסכנה, ניסה להגיע להסכמי שלום אמיתיים, חתם על הסכמי אוסלו השנויים עד היום במחלוקת.

האיש שביום ניצחונו בבחירות ב־1992 הכריז "אני אנווט", ובאמת ניסה לנווט את המדינה לחוף מבטחים; האיש שנטע תקווה שאולי אולי לא לנצח תאכל חרב; האיש שהיה קורבן למסע הסתה נבזי של חלק מאנשי הימין, ונרצח בידי בן בליעל - השאיר אחריו מורשת שאחד הפרקים החשובים בה: הסתה עלולה להוביל לרצח.

רוצה לומר: מה שקרה אז עלול לקרות שוב. רק כסיל גמור אינו מבין כמה קל לגרום למטורף תורן לקחת אקדח ולירות במחוקק, בחבר ממשלה, או נכון להשבוע - בשופט שהחלטותיו אינן מקובלות עליו. רק מי ששלטון החוק והדמוקרטיה אינם בנפשו מסוגל להתנהג כאילו לא היינו בסרט המצמרר הזה.

הדיקטטור ביקר ברומניה

ביום שלישי השבוע, שבוע וחצי אחרי שהדיקטטור מהסתדרות המורים, יוסף וסרמן, חזר לארץ מעוד גיחה לחו"ל, הפעם לרומניה, הוא נראה בבית קפה בתל אביב בחברת איש סודו, יוסי אפרת, החשוד גם הוא בעבירות של שוחד ומירמה.

על מה שוחחו השניים, שבכוחם לאחוז אחד את השני במקום רגיש?

אני יכול רק לנחש: על יוזמתו של וסרמן לדחות בשנה את הבחירות בארגון, שאמורות להתקיים בפברואר הקרוב. בנושא הזה שקוע הרודן כבר כחודשיים עד מעל לראש, מגייס תמיכה של סיעות וחברים לקראת הצבעה במועצת הארגון, מביא בחשבון עתירה לבג"ץ של גילה קליין, יו"ר סיעת נחל.

לא אתפלא אם הוא כבר שכר שירותי פרקליט חיצוני כדי שזה יכין חוות דעת משפטית התפורה לצורכי הנצחת שלטונו; לא אתפלא אם הוא שוב הכניס את ידו לקופת המורים למימון הליכי הריסת הדמוקרטיה בארגון.

אין לו בעיה לעשות זאת כי אין עליו פיקוח אמיתי; כי הוא עושה בארגון ככל העולה על רוחו; כי אנשים חוששים להטיח לו את האמת בפנים. רק בחדרי חדרים, מאחורי גבו - במיוחד בסניפים - הם מדברים בו סרה. הם מתביישים שהוא חלון הראווה שלהם כבר יותר מעשר שנים.

הכיסא שלי, הכיסא שלי, הכיסא שלי, מתחילים לשיר עובדים בלחש את מה שהם מכנים שיר הרודן, וכותבים בוודאי מילים ולחן ליום שבו ייפרדו מאיש המופת. הם ממתינים בכיליון עיניים ליום שבו יוכלו לפתוח בקבוקי שמפניה במסיבת השחרור ממנו ויתחילו לספר בגלוי מה קרה בעשר השנים האחרונות מאחורי מסך הברזל.

לא לי ולא לעוזי דיין ומיכל שבת יש רצון להציף את וסרמן בשאלות בנושאים חדשים, שלא מפסיקים לזרום אלינו. ובכל זאת, מיכל שבת התעניינה השבוע בנסיעתו לפני שבוע וחצי לרומניה לכינוס של ארגוני מורים מארצות מרכז ומזרח אירופה - לאירוע שלא היה לו מה לחפש בו לכאורה, למעט אולי ערגה לעיר הולדתו בוקרשט.

היא שאלה אותו במה עסק הכנס ואיך הוא קשור להסתדרות המורים בישראל ולא קיבלה תשובה.

שבת הציגה שאלה נוספת: מדוע אתה פועל לדחיית הבחירות הפנימיות אף שאתה יודע שהמהלך הזה הוא אנטי דמוקרטי בעליל?

שוב בחר וסרמן בזכות השתיקה. כך נהג גם כאשר היא שאלה אותו כמה פעמים יצא לחו"ל בשנים האחרונות במסגרת תפקידו, מי הזמין אותו, לאיזו מטרה טס וכמה עלו הנסיעות האלה למורים בישראל. שאלות דומות הוצגו לו גם בעניין איש סודו, שעוד ידובר בו רבות, יוסי אפרת.

התגובה כאמור חזרה על עצמה: שתיקה, שתיקה ושוב שתיקה. המזכ"ל הצעקן, העצבני, התזזיתי, שבנסיבות אחרות לא מפסיק לדבר, ירד למקלט. מישהו הציע לו כנראה לא להשיב על השאלות שלנו.

פרשת מיכל כהן

אני חוזר אל פרשת המכרז התפור והשקרי לניהול תיכון ממלכתי־דתי בקריית גת, שבה התגלה כי המורה שזכה בו הציג נתונים כוזבים ונפסל, וכי גם מנהל המחוז הממלכתי־דתי בדרום, מאיר סבג, והמפקח האזורי, זאב אלדר - כך על פי הכרעת שופט בית הדין לעבודה, צבי פרנקל - שיקרו למענו.

מיכל כהן. גם אחרי הכרעת דין ברורה של השופט צבי פרנקל, היא ממשיכה להגן על שני המפקחים הנגועים בשחיתות // צילום: דודי ועקנין

מיכל שבת הציגה כבר לפני שלושה שבועות את השאלות הבאות בנושא למנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן:

- האם מאיר סבג, שהשופט פרנקל קבע ששיקר, ממשיך בתפקידו, ואם כן, מדוע ועד מתי?

- האם המפקח אלדר, שגם לגביו נקבע ששיקר, ממשיך לכהן בתפקידו? אם כן, מדוע? ועד מתי?

- האם המורה ששיקר לגבי נתוניו האישיים, כדי לזכות בתפקיד המנהל המחליף, ממשיך לעבוד כמורה? מדוע ועד מתי?

בדומה לווסרמן, גם כהן לא השיבה. היא ממשיכה להגן על גיבורי מצגי השווא במכרז כאילו יש לה מה להסתיר. ועוד תמיהה: מדוע שר החינוך, נפתלי בנט, אינו נכנס לתמונה? מדוע האיש שהבטיח לנו פוליטיקה חדשה, ערכים, ניקיון ציבורי ושקיפות אינו גודע את השחיתות?

בין דרעי לכחלון

אל תטעו באריה דרעי, הזהרתי כאן שוב ושוב, הוא לא היה ואינו חברתי גם עכשיו - ולא רק מפני שהתגלה שהוא הפך לאדם עשיר, שבין היתר מכר לאחיו על פי פרסום ב"גלובס" זכויות לחמש דירות בשווי של 15 מיליון שקלים.

דרעי נמצא במקום אחר לגמרי: הוא אנטי חברתי. הוא ממש בקצה השני. הוא מקורבם של כמה מברוני הכסף ושימש "יועץ" שלהם בסכומים נכבדים. בצדק הוא נחשב יד ימינם.

השקופים? העניים? הקשישים? שיהיה ברור: הם לא ממש מעניינים אותו.

דרעי. השתמש בשקופים וזרק // צילום: דודי ועקנין

הוא בסך הכל משתמש בהם בבחירות, מגייס לעזרתו צעירים שלא ידעו את יוסף, וברגע האמת, כמו זה של המלחמה במונופול הגז, מפנה להם עורף.

הוא נוהג כך עד שמסתיימים תרגילי הבריחה שלו מאחריות ונגמרים התירוצים; עד שנקרעת המסיכה ומתברר שהוא תומך במתווה הגז השערורייתי; עד שברור שיצחק תשובה חשוב לו יותר ממסעודה משדרות.

השורה התחתונה שלו, אחרי הגמגומים, התירוצים וההסברים, המסגירים חוסר הבנה בסיסי בנושא: אני עם נתניהו בעניין הגז, לא נגדו, והמתווה הזה יאושר. תסמכו עלי.

באופן דומה מתנהג גם השר משה כחלון, החברתי האמיתי לכאורה, שכן מצוי בנושא הגז, אבל נמצא בניגוד עניינים וקולו נאלם. הוא נוכח־נפקד בשורה של נושאים חברתיים, חלק מהחשבים מטעם משרדו אינם מתפקדים, חגיגות חברת החשמל נמשכות מתחת לאפו - סגירה אמיתית של פערים חברתיים, גם בעידן שלו, לא נראית באופק.

שתי סטירות לרוכברגר

לא הבנתי ועדיין איני מבין את התעקשותו של ראש עיריית רמת השרון המושעה, יצחק רוכברגר, להגיש ערעור על החלטת שופט השלום בתל אביב, עידו דרויאן, להרשיעו בשורה של מעשי מירמה וזיוף שבאמצעותם שילשל לכיסו 120 אלף שקלים מהקופה הציבורית.

ממירמה סדרתית, חשב, אפשר לנתק את הקלון? במעשי זיוף לא דבק אוטומטית הקלון כמו בשוחד?

נכון, כבר קרו ניסים והתקבלו החלטות הזויות בבתי המשפט, אבל אנחנו בהרכב של נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר, השופט ג'ורג' קרא והשופטת אסתר נחליאלי־חיאט, וזה כבר סיפור אחר. הרגישות שלהם לטוהר המידות בשירות הציבורי גדולה, והם מיהרו להסביר לרוכברגר - בדיוק כפי שהסבירו באותו הבוקר שופטי העליון אליקים רובינשטיין, צבי זילברטל ומני מזוז לשלומי לחיאני - שהסיכוי שערעורו יתקבל קטן ביותר.

רגע לפני שזה קרה ספג רוכברגר סטירה נוספת: המשטרה לא מצאה ממש בתלונה על איומים שהוא הגיש נגד יו"ר ועד העובדים לשעבר, צביקה צמח (שיוצג בידי עו"ד חיים משגב). צמח לא היה חייל של רוכברגר, הוא טען כבר לפני שנים שראש העירייה הוא נוכל, פוטר מהעבודה והשבוע הוכיח שידיו נקיות: התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה. העלילה הופרכה.

יקירי בוז'י הרצוג

לפני יומיים, כשפורסם כתב האישום המביך נגד בנימין בן־אליעזר, נזכרתי בחברי הכנסת בוז'י הרצוג ואיתן כבל, שהכירו היטב את חברם למפלגה, ולמרות זאת תמכו בבחירתו לתפקיד הרם של נשיא המדינה.

הם התעלמו מאזהרות ח"כ שלי יחימוביץ', שתמכה בראובן ריבלין; הם ראו בבן־אליעזר מועמד ראוי, הם שיקרו לעצמם ולאחרים - ועכשיו הם נראים עלובים. לא בפעם הראשונה, אגב.

אין סיבה לשוב לתירוצי לא ידענו, הופתענו, נדהמנו, אחרי שרק לפני שבועיים הצליחו המאורות האלה של מפלגת העבודה להוביל לבחירת ח"כ דני עטר לראשות קק"ל. הם בחרו בו בידיעה שמדובר באדם מושחת, בלתי אמין, רודף טובות הנאה - אחד מגיבורי דו"ח מבקר המדינה בפרשיות המועצה האזורית גלבוע, שעטר עמד שנים בראשה.

זה האיש ואותו הם העדיפו על פני ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון - מועמד ללא כתמים ופרשיות שחיתות. איש נקי וראוי מהפריפריה ששלי יחימוביץ', נציגת השפיות בעבודה, תמכה בו בכל כוחה ונהדפה.

זה עולם המושגים של הרצוג וכבל.