יש אלבומים שגם אם היה בהם רק שיר אחד מסוים, הם בכל זאת היו שווים את תשומת הלב המלאה שלך. לפעמים מספיק שיר אחד מיוחד שנוגע לך עמוק בפנים, שמטלטל אותך, שגורם לך לחזור אליו שוב ושוב, שברור לך מיד שהוא ילווה אותך מכאן והלאה, כל החיים. כן, עד כדי כך. באלבום הבכורה של עדי רנרט, "פעמון", יש שיר אחד כזה, "ושום סלע", שכתבה תרצה אתר ז"ל כחודש לפני מותה ב-1977. ושום סלע לא יזיז אותי מפה/ ושום ענק נורא לא יוכל לי,/ אני רוצה רק פה/ אני רוצה רק פה/ ושום טייפון לא יעזור/ ושום סופה/ לא קר לי/ לא קר לי/ ואני רוצה רק מפה/ להיות עד סוף ימי/ מול אדן וחלון/ אני רוצה רק פה/ כל כך נעים לי פה/ שכבר ממש אפשר/ להשתגע או לישון... את לחנו קורע הלב של רנרט שרה במקור, לפני יותר מעשור, דנה ברגר. השיר הולחן אז למופע משירי תרצה אתר שהפיקו גלי צה"ל, ושרנרט היה המפיק המוסיקלי שלו. עכשיו, בגרסה החדשה, שרה את השיר ליאורה יצחק, כחלק מאלבום שבו מביא רנרט לראשונה את המוסיקה שלו למרכז הבמה, ולא רק כמלווה או כמפיק של אחרים. תקליט כמו פעם גם אם "ושום סלע" היה השיר היחיד באלבום הזה, הוא היה מומלץ, אבל למרבה השמחה, האלבום "פעמון" גדוש ומלא המון מוסיקה נפלאה, גם שירים וגם קטעים אינסטרומנטליים, רוק וג'אז ואוונגרד ומוסיקה אתנית; מגוון סגנונות וטעמים שמשתלבים יחד לאמירה אמנותית מרתקת ומרגשת, לאלבום אחד, כמו שעשו תקליטים פעם. העושר המוסיקלי הזה גורם לך לתהות למה לקח לרנרט יותר מ-30 שנה להוציא את האלבום שלו. התשובה קשורה, מן הסתם, לאופיו של רנרט ולעובדה שהוא, לפחות בעיני עצמו ועד לאלבום הזה, "לא זמר". וכך, גם אלבום הסולו הראשון שלו הוא "פרויקט" שבו הוא מעז לתת את קולו בשירה רק בשירים בודדים (ודווקא עושה את זה מאוד פשוט ויפה), ובעיקר מארח זמרים-חברים. אלא שהפעם, שלא כדרכו כמעבד, רנרט לא מתאים את עצמו אליהם אלא להפך, לוקח אותם אליו ואל המוסיקה שלו, משתמש ביכולות שלהם לצרכיו ומוציא מהם את המיטב. וזה נהדר. רונה קינן וברי סחרוף שרים יחד את השיר "סיטואציה", שרנרט הלחין פעם למילים של שלמה ארצי. סחרוף וקינן משתתפים, כל אחד לחוד, בשירים נוספים, ולצידם מיקה קרני, גידי גוב ותגלית האלבום, שהכרתי קודם בעיקר עם "הדג נחש" ולאחרונה עם "הברירה הטבעית" - ליאורה יצחק. הם שרים לחנים של רנרט לנתן זך, יונה וולך, אלן גינסבורג, לאה גולדברג, ריימונד קארבר ורוני סומק, שגם ייעץ בבחירת הטקסטים. האלבום הוקלט בהופעה, כשעם רנרט בפסנתר ובקלידים מנגנת קבוצה משובחת של נגנים: זוהר פרסקו, נמרוד אלישר, ניצן עין הבר, צור בן זאב, אילן בן עמי, אמיר שהסר ושי צברי. אני מתעקש על אזכורם כי הנגינה שלהם היא חלק מרכזי ביופי של האלבום הזה. כמו טיול רגלי לעדי רנרט יש רזומה ארוך מאוד במוסיקה הישראלית מאז השתחרר מ"להקת גיסות השריון" והצטרף ל"אנסמבל הרוק החדש" ול"ששת" בשנות ה-70. הוא הספיק לנגן עם מיטב הזמרים והיוצרים, בהם אריק איינשטיין, נורית גלרון, גידי גוב, שלמה ארצי, יהודית רביץ, דנה ברגר, מאיר בנאי, שלומי שבת, אתי אנקרי, יהודה פוליקר, ריטה, ברי סחרוף ועוד המון שפגש כמפיק המוסיקלי של "לילה גוב". "פעמון", הסולו הראשון שלו, משתמש במה שרנרט למד בעבודה עם כל המוסיקאים האלה, אך גם יש בו ביטוי של שחרור. הוא הרבה יותר נועז ומגוון, הרבה יותר פתוח ומפתיע במוסיקה שלו. מצד אחד הוא לא מפחד, למשל, לצטט את "Birdland" של Weather Report ולהפוך אותו לקטע מזרחי-ישראלי, ומצד שני אינו חושש מקטעים מאוד פשוטים ויפים, אולי פחות נחשבים אצל חובבי ג'אז הארדקור. את הכל הוא מערבב יחד ועושה באהבה. זה נשמע כמו טיול רגלי בתל אביב, כשמכל בית בוקע צליל אחר. תענוג.
