יהורם גאון מסתכל על ירושלים המדממת והוא מודאג, מוטרד ומפוחד. הוא חוזר ומבקש שזה לא יהיה ראיון פוליטי, אבל גם הוא, שנולד בירושלים לפני כ־76 שנים, מחזיק בית פרטי בשכונת אבו תור והיה במשך עשור ממונה על תיק התרבות בעירייה, לא יכול להתעלם מהמצב.
"נולדתי בימי מלחמת העולם השנייה, אל תוך ירושלים, שהיתה מאוימת מכל כיוון אפשרי", הוא אומר בלהט, מרים את קול הבס המוכר שלו ופותח במונולוג כמעט בלתי ניתן לעצירה. "כן, כן, אני עוד מאז. מהימים ההם. אני זוכר את האיום של כוחות הציר הערבי על העיר ואני זוכר את אבא שלי רץ עם עוד מאות יהודים אל שוק מחנה יהודה וזועק לשמיים 'אנא, אדוני, הושיענו!'
"אני זוכר שבהרי הכרמל בצפון הכינו את מצדה השנייה, ואחר כך אני זוכר את מלחמת השחרור, את השיירות שעברו בשכונת בית הכרם שבה גרנו, את מלחמת סיני, את מלחמת יום הכיפורים, ואת המלחמה שאחרי ואחרי ואחרי. אני נמצא כאן מספיק שנים כדי להסתכל אחורה ולהגיד באמת ובתמים שהיו כאן ניסיונות אמיתיים לכונן שלום. היו כאן מספיק ראשי ממשלות שניסו. היו כאן מספיק משאים ומתנים.
"אולי גם אנחנו אשמים בכך שלא הסתייע להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים, אבל יש אשמים גדולים מאיתנו. אנחנו חיים כבר שנים בתחושה שאם נחזיר שטחים כאלו או אחרים, ייכון פה שלום אדיר וניסע לשתות קפה בשוק של דמשק. אבל נוכח האירועים האחרונים אני מתחיל להבין שזה הרבה יותר מורכב, עמוק, שורשי, ובעיקר - לא סיפור של טריטוריה.
"כשאני פותח את האינטרנט ורואה ילדה פלשתינית אוחזת בידה סכין יותר גדולה מזרועותיה ומגופה, מניפה אותה מעל ראשה ואומרת למראיין שהחלום שלה הוא לשחוט יהודי - זאת מהלומה עבורי. אני יושב ותוהה, האם אפשר לעשות שלום עם מי שזהו חינוכו? שזאת שטיפת המוח שהוא עובר?
"אני לא יכול שלא לשקוע בדיכאון נוכח ילד בן 13 שרץ עם סכין ותוקע אותה בגופו של ילד בר מצווה אחר. איך אפשר יהיה להגיע להבנות בין הצדדים אם זה החינוך שיש שם? איזה גבר הוא צפוי להיות, ילד שיונק מגיל 13 מחשבות שצריך לשחוט יהודים?
"חייתי בירושלים שלפני כיבוש ירושלים על ידי צה"ל, ואני זוכר היטב את המשפחות שנשחטו בפרוזדור ירושלים, כשעדיין לא היתה כלל וכלל מחלוקת על שטחים. כל זה מביא אותי לתהות למה בעצם לא קמה מדינה פלשתינית בשטחים האלה בזמנו? בן־גוריון קיבל רצועה קטנה לאורך החוף והקים מדינה, מפני שהוא פשוט רצה להקים מדינה. מדוע הם לא הקימו להם מדינה? הרי היו להם הרבה אפשרויות".
בסידרה "המדרשה" עם לירון ויסמן ויהודה לוי. "יהודה חמוד אמיתי. חברותי, מלא כישרון, ובאמת על הכיפאק" // צילום: טל גבעוני
מדוע, לדעתך?
"כי הם פשוט לא רוצים. הם רוצים הכל או כלום. ובן־גוריון אמר: 'אני רץ קדימה עם חצי כלום'. לכן אנחנו אומה שנמצאת איפה שהיא נמצאת ומשמשת דוגמה לכל כך הרבה מדינות אחרות, והפלשתינים עדיין תקועים בשנת 1948. איך הם לא רואים את זה? איך ההמון שם לא דורש ממנהיגיו לחיות בהווה, ולא בעבר?
"מדוע עזה, ששוכנת על קו החוף, והיו בה בעבר מועדונים, מסעדות פאר ושדה תעופה בינלאומי, והיתה יכולה להפוך למונטה קרלו של המזרח התיכון, הפכה למחנה צבאי ענק שהחמאס שולט בו, ומנהיגיו הם אנשי אצולה שנהנים מהחיים הטובים? איפה התושבים של עזה? למה הם לא מתקוממים?
"המאורעות האחרונים גורמים לי לחשוב שבעצם כל הרצון של הצד השני הוא שאנחנו פשוט לא נהיה כאן, ולא משנה מה נעשה.
"הכל התחיל כשהיהודים הראשונים הגיעו לכאן, לפני מאה שנים, כדי לגאול את האדמה ולהקים פה יישוב. אז התחיל המאבק. זה מאבק דתי לכל דבר ועניין.
"ירושלים היא המקום שבו, על פי כל האמונות והדתות, הקץ יגיע. היהודים מאמינים שמשיח בן דוד יופיע בה, הנוצרים מאמינים שישו ישוב להתגלות, והמוסלמים מאמינים ששם תהיה מלחמה עקובה מדם, כפי שכתוב בקוראן. סבא שלי קבור בהר הזיתים עם הרגליים לכיוון שער הרחמים, כדי שיהיה בין הראשונים שיהיו עם המשיח.
"הבעיה היא שמבחינת המוסלמים ארץ ישראל היא אדמת ווקף, וכל דבר שנכבש אי פעם על ידי המוסלמים הוא אדמת קודש, ואי אפשר לוותר עליו. אף ערבי מוסלמי לא יחתום על מסמך שיש בו ויתור על זכויות השיבה, כי מי שיעשה זאת לא יחיה יום אחד נוסף על פני האדמה. ילד בן 7 ממחנה הפליטים בשועפט מסתובב מגיל אפס עם שרשרת שעליה תלוי מפתח של 'ביתו הכבוש ביפו'. זה החינוך.
"הרי כל האמירות על ה'יהודים שכובשים את הר הבית' הן קשקוש מוחלט. הפלשתינים פשוט אלופים ביחסי ציבור. הם ראו את מיליוני הפליטים שברחו מסוריה ושאר מדינות האזור והגיעו לאירופה בגלל הסכסוכים הפנימיים של הסונים, השיעים, דאעש ושאר הקבוצות, שבכלל לא מתעניינות בבעיה הפלשתינית. הם ראו שכל העולם מתעסק בפליטים האלה ומוצא להם פתרונות, והיו צריכים למשוך תשומת לב לבעיה שלהם.
"אז הם קמו והתחילו לזעוק שאנחנו כובשים להם את הר הבית, שזאת אמירה נפיצה ומסוכנת, שיכולה להניע מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. זה הבל, לנוכח העובדה שישראל היא מהמדינות הדמוקרטיות היחידות ששומרת בחירוף נפש על המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים בירושלים. יש בישראל כבוד גדול לכל המקומות הקדושים בירושלים, אפילו יותר מהיחס של החמאס, שבמבצע 'עמוד ענן' שיגר טילים לכיוון ירושלים.
"שולמית הראבן כתבה ספר נפלא בשם 'עיר ימים רבים'. באחד התיאורים היפים בספר היא מספרת איך ברגע שהתחיל הסכסוך, מבטם של השכנים היהודים והערבים, שרק אתמול היו מתארחים זה אצל זה וסועדים זה אצל שולחנו של זה, הפך לקפוא. זה מה שקורה לנו בימים אלו.
"בימי האינתיפאדה הראשונה הייתי מגיע לבית שלי בשכונת אבו תור ויורד לשתות תה עם השכנים הערבים שלי, כשאנחנו מוקפים פחיות עם שיח יסמין, ומסביב הדי הירי והפיצוצים. הרגשנו כמו במובלעת שהיא גן עדן, וניסינו לנחש איזה צד ירה לאיזה צד. גם זה כבר לא מתקיים.
"לצערי הרב, אני מבין שיש פה כוחות אדירים שפועלים במרחב המוסלמי וגוברים על כל היגיון של רצון טוב לחיות בשלום. קל לומר שאנחנו מדינה קטנה עם הצבא הכי חזק בעולם, שכובשת ומדכאת מיעוט קטן. אבל המצב הוא שאנחנו מיעוט קטן, שמוקף בעשרות מיליוני מוסלמים שמבקשים לסלק אותנו מביתנו. זאת תמונת המצב האמיתית והכואבת.
"זה סכסוך בן מאה שנה, ושלא יבלבלו לנו שהוא עוסק במקומות קדושים ובשטחים, כי אני בעד החזרת שטחים ובעד השקט. הסכסוך הוא בעצם קיומנו. ופה הבעיה הגדולה, העצב הגדול והשבר הגדול".
גאון. "אני לא מפנק את עצמי. אין כלום"
למה העולם מסרב לראות את תמונת המצב הזאת?
"כי העולם התעייף ממלחמות וסכסוכים לא־לו. אם הייתי חייל אמריקני או צרפתי, והיו מבקשים ממני להתנדב בפלשתינה כדי לפתור את בעיית הסכסוך, אני מניח שהייתי אומר: 'מה זה מעניין אותי?' למה שייפול חייל אמריקני בשביל העניין הפלשתיני־ישראלי?!"
יש שסבורים שהאשם הוא בישראל, שלא עושה מאמצים כנים ואמיצים.
"גם ישראל לא חפה מטעויות מדיניות או חברתיות. בעיניי, הטעות הכי גדולה שלנו כחברה היא העובדה שאנחנו מתלכדים רק בעיתות של פחד ואימה, כמו בימים האלו, ובמקרים של אסונות ואבל לאומי. כשהיינו בגולה, מה שאיחד אותנו במשך עשרות שנים היה הגעגוע לארץ ישראל. אחר כך הגענו לכאן, והיינו עסוקים בבניית הבית האדיר הזה ובהפרחת השממה, וזה החזיק אותנו מלוכדים במשך עשרות שנים.
"היום אנחנו מסתובבים ברחובות ירושלים והערים האחרות, ואין לנו יותר שום געגוע או חלום. הבניין עומד, אבל חסרה רוח חדשה למלא אותו. הרוח שלנו כבתה, וזה עיקר הבעיה. ההנהגה שלנו חייבת למצוא משהו שילכד אותנו, שהוא לא רק פחד, סכסוך ואימה".
כשאתה מביט מסביב ורואה אזרחים שמבצעים לינץ' בנתין זר, אתה מרגיש שמילות השיר שאתה שר, "לחיי העם הזה וכמה טוב שהוא כזה", עדיין רלוונטיות?
"זה שיר", הוא נאנח אנחה גדולה. "אני שר גם 'לא נפסיק לשיר', ואנחנו לפעמים מפסיקים לשיר. אני שר גם 'כל הכבוד'. וכל הכבוד לכולם? לא, לא כל הכבוד לכולם. ויש גם את 'אני מבטיח לך שזאת תהיה המלחמה האחרונה'. נו, אז חיים חפר הבטיח את זה, ומאז היו עוד שש מלחמות. אלה שירים של תפילה ותקווה לשלום, לאחווה, לאהבה".
כשאתה צועד היום ברחוב, אתה מפחד?
"לצערי הרב, כן. אני חושש לארבעת נכדיי, לילדיי וגם לי עצמי. אני לא שונה בזה מאף אחד בארץ הזאת.
"יש סיפור, שאינני יודע אם הוא אמיתי או אגדה, על היום שבו בישרו לעזר ויצמן שבנו נפגע בתאונת דרכים קשה. בדרך לבית החולים הוא אמר: 'אם הבן שלי נפגע, איפשהו טעינו בהערכת פני הדברים'. גם אני תוהה לפעמים איפה טעינו ומה ניתן לעשות אחרת. אני חושב שאנחנו זקוקים לחשבון נפש כחברה".
רגע לפני יום הולדתו ה־76, גאון מבוקש יותר מאי פעם. הוא שיחק השנה בסרט הילדים "גויאבות", משחק ב"המדרשה" של רשת (פרק הבכורה הכפול ישודר במוצ"ש לאחר החדשות), מדריך ילדים ב"בית ספר למוסיקה" של קשת (שישי ושבת ב־21:00), משחק בהצגת בידור חדשה, "אדוני שר האוצר", ובין לבין, גם ממשיך את סיבוב ההופעות שמלווה את אלבומו האחרון, ומגיש בימי שישי את תוכניתו "גאון ברדיו", שחוגגת 20 שנה. מ־26 בנובמבר נראה אותו גם בסידרה חדשה של הוט, "הצורף" (ימי חמישי ב־22:15), על המתרחש מאחורי הקלעים של העולם הקבלי.
מה מניע אותך לעבוד מסביב לשעון?
"אני מפחד מרגע של שקט ואי עשייה. כשאני מקבל פרויקט, אני רוצה כבר לדעת מה הפרויקט שאחריו, ומה יבוא אחרי הפרויקט שאחריו. כשאין באופק עוד דברים, אני נלחץ.
"יש מי שיקרא לי וורקהוליק, אבל אני חושב שזה מורכב מהרבה מאוד דברים. החל מאהבה אמיתית לעשייה, ועד המלחמה המתמדת על אהבת הקהל. ברגע שאתה מפסיק קצת להשקיע בקהל, מתחילים הסדקים ברומן".
ואין תקופות שפשוט בא לך להתרווח על כיסא בחצר הבית שלך ברמת השרון, לשתות מיץ תפוזים ולקרוא ספר?
"היום שבו אפרוש מעשייה ואתרווח על הכיסא בחצר יהיה יום עצוב מאין כמוהו, כי תהיה בו אי עשייה".
"המדרשה" היא סידרה המגוללת את קורותיו של ארגון ביון ישראלי, שמכשיר לוחמים הפועלים בחו"ל - ממש כמו המוסד. גאון נכנס בסידרה לנעליו של סיימון, לוחם ומנטור ותיק, שחינך דורות של אנשים ולוחמים ונקרא לדגל כדי לסייע ליונה הררי (יהודה לוי) בהכשרת דור צעיר של לוחמים.
"הסידרה הזאת הפכה לאקטואלית נוכח הימים הבוערים, והיא בעיקר מזכירה את הנאמנות הטוטאלית של האנשים המשרתים בארגונים האלה למען ארץ ישראל. לא מזמן קראתי כתבה על המסתערבים בימי ראשית המדינה, שנישאו לערביות והולידו להן ילדים, אבל לא היתה להם שום נאמנות לנשותיהם ולבנותיהם. שליחות למדינה עמדה מעל לכל.
"האיש שאני מגלם בסידרה הוא כזה. אחד שהמדינה היא נר לרגליו. הוא מייצג כל מיני דמויות היסטוריות הרואיות שפעלו בשליחות המדינה. סיפורי הגבורה על הפעילות של אנשי המוסד בארץ ובעולם הם מדהימים. והכל למען ישראל. הדמות שלי היא כזאת. טוטאלית. מבחינתה, ניתן לטשטש כל דבר וכל חוק כדי לשרת את המדינה".
זו הפעם הראשונה שאתה עובד עם יהודה לוי. איך היתה העבודה איתו?
"הוא חמוד אמיתי. אירחתי אותו פעם בתוכנית הטלוויזיה שהגשתי, 'שישי בגאון', ומאז לא פגשתי אותו. הוא לבבי, חברותי, מלא כישרון, ובאמת על הכיפאק".
גם ב"בית ספר למוסיקה" אתה עובד לצד מנטוריות צעירות, רוני דלומי וקרן פלס. מתייחסים אליך כאל זקן השבט? מבקשים ממך עצות?
"אני חושב שהדבר הכי נעים לי בעבודה עם צעירים הוא שאני מרגיש כמו אחד מהם. הם נותנים לי תחושה של אחד מהחבר'ה. אני מקווה שזה מעיד משהו חיובי עלי. מה עובר להם בחדרי ליבם אני לא יודע, אולי צריך לשאול אותם. אבל יש תחושה של שותפות עשייה ועניין, ואני רוצה לחשוב שזה קשור לעובדה שאני לא מתייחס לעצמי ברצינות תהומית, ושאני מעודכן במה שקורה בעולמנו.
"הרגשתי את זה גם בצילומי הסידרה 'הצורף', שתעלה בהוט בנובמבר. שיחקתי שם לצד אדיר מילר וקאסט צעיר, וזה בהחלט מרענן ביחס ל'סברי מרנן', למשל, שבה אני משחק את אב המשפחה, לצד שחקנים מבוגרים אחרים. לאחרונה צילמנו ארבעים פרקים חדשים של 'סברי מרנן'".
אתה מחובר לכל הטכנולוגיה החדישה?
"מאוד. לידיעתך, אני מנחה לא מעט צעירים על אפליקציות חדשות, מה הן עושות ומה תכונותיהן. אני אוהב אפליקציות שמקילות על החיים ומברר עליהן ומכיר אותן על בוריין. אין דבר בטוויטר, בפייסבוק, בווטסאפ או בווייבר שאני לא מכיר. יש לי גם אתר אינטרנט גדול ומעודכן, עם כל הסרטים שעשיתי, הדיסקים, והרבה מידע".
מה אתה משיב למבקרים של "בית ספר למוסיקה", שטוענים שזו תוכנית שמחפשת רייטינג במחיר של ניצול קטינים?
"ניצול? אני חושב שכשאנחנו שמים בפיהם של ילדים עם קול מלאכי את השירים של נעמי שמר ואלתרמן, זאת שליחות. לא מדובר בריאליטי, שבו מתעללים במתמודדים ואומרים להם קבל עם ועולם 'אתה מזייף'. גם אם היו מפתים אותי במיליוני שקלים ומצמידים אקדח לרקתי, לא הייתי מסכים להשתתף בתוכנית כזאת.
"פה אין הדחות ואין משחק. הקמנו סוג של בית ספר, וזה תפס עד כדי כך, שעוצרות אותי נשים ברחוב ומבקשות לרשום את הילדים שלהן לבית הספר הזה, שלא באמת קיים. אנחנו נוהגים בילדים בכפפות של צמר גפן, והציונים שלהם נעים בין טוב מאוד לבין מצוין פלוס. בזכות התוכנית, נעמי שמר חזרה לפריים טיים, סשה חזר לפריים, דובי זלצר חזר לפריים, אלתרמן חזר לפריים. זה דבר יוצא מן הכלל".
הבעיה שגם הילדים בפריים טיים, ומזהים אותם ומצטלמים איתם, ובעוד רגע הכל יילקח מהם. אתה יודע מה זה אהבת קהל, ואחר כך התעלמות ותקופות של יובש. זה יכול להעביר אדם על דעתו. בוודאי ילד קטן.
"אני לא דוחה את מה שאתה אומר, אבל צריך באמת להסתכל על זה בצורה הרבה יותר נקייה. אני רואה מה קורה מאחורי הקלעים, את הפרגון של הילדים התמימים זה לזה. אין בהם שום דבר מכל הדברים הרעים שנתקלים בהם המבוגרים בעולם הבידור. אין להם קנאה או צרות עין או חוסר פרגון או תחרותיות.
"מבחינתם זאת מסיבה ארוכה ומפרגנת, עם תאריך 'פג תוקף'. מסבירים להם את זה מראש והם מודעים לזה. אין מאחוריהם המון מְסמס, שנעלם יום אחרי הגמר".
בשנות ה-80, בסידרה "קרובים קרובים" (עם חנה מרון, לאורה ריבלין ואילן דר)
בשנות ה-60, בשלישיית גשר הירקון (עם בני אמדורסקי ואריק אינשטיין // צילום: לע"מ
השבוע גם עלתה הצגת בידור חדשה בכיכובו של גאון, "אדוני שר האוצר". גאון משחק בתפקיד שר שמגיע לפיסגה ונכנע לפיתויים שמקיפים אותו מכל עבר. לצידו משחקים גילת אנקורי, גלעד פרלמן ואחרים.
"זאת קומדיה מעוררת מחשבה, שכתב שלמה משיח והפיק שלמה צח. היא מספרת על שר אוצר שמתחיל את דרכו עם רצון לשרת את הציבור, ולאורך הדרך מגיע למקומות שבהם קשה לו לעמוד בפיתוי. כי כשאתה מתחיל לעלות במעלה המנהיגות, הפיתויים הם רבים מאוד.
"אתה עוזר להרבה אנשים ובעל יכולת חתימה, שיכולה להפוך אדם לעשיר ובעל זכויות. ואנשים רוצים לגמול לך ולתת לך ולהעניק לך. פה, למעשה, מתחילה ההצגה, בנקודה הבעייתית הזאת.
"זאת הצגה מצחיקה מאוד, אבל גם אמיתית מאוד ומדויקת. אף אחד לא יוכל לטעון שמה שמתואר בה לא קיים".
לצד ההומור קשה שלא לחשוב על זה שגם פה אבדה הרוח. תרבות המעטפות והשחיתות חדרה גם לכנסת ולממשלה ולמשכן הנשיא, מקומות שנחשבו פעם לקדושים.
"ומצד שני, קשה לי להתעלם מהעובדה שהתקשורת לוקחת את היוצא דופן והופכת אותו לחדשות המרכזיות. לא תשמע שום ידיעה בחדשות על חברי כנסת שתרמו זמן או כסף לבתי אבות, למשל, אבל כן תשמע על חבר כנסת שסרח. מתוך 120 חברי כנסת, יש כאן 110 שהם אמינים ועושים את עבודתם נאמנה".
אתה לא קצת מקל בעניין? יש כאן נשיא שהורשע באונס וראש ממשלה שהורשע בקבלת מעטפות מזומנים.
"אתה צודק, ועדיין אלה יוצאי הדופן והחריגים. אין ספק שמוסד הכנסת נפגע, וזה מצער. פעם היית אומר על מישהו שהוא חבר כנסת, והיתה יראת כבוד. היום יש מין ביטול כזה של 'ביג דיל'.
"אבל לא יזיק לתקשורת אם היא תשכיל לצמצם את הבמה לדברים הנפשעים שקורים פה. זה אפילו קורה בימים אלו, ויסלח לי אלוהים, שאני פותח טלוויזיה ורואה דיווח דרמטי על פיגוע דקירה, ואומר לעצמי 'אלוהים, עוד דקירה?' ואז מגלה שזה קרה לפני שבע שעות. והקריינית מספרת על זה ומעבירה לכתב הבריאות, שמעביר לכתב הצבאי, שמעביר למסיבת עיתונאים עם המנתח, שמעביר לרופא, שמחזיר לקריינית, שמחזירה לכתב הבריאות, וכולם חוזרים על אותו הדבר ומגדילים את האירוע למימדים לא הגיוניים. זה חשוב לדווח, אבל הנפח שנותנים לדברים האלה גדול מדי ופוגע במוראל הלאומי.
"עכשיו תעביר את זה לעבריינים, בין אם בכנסת ובין אם אחרים, שמקבלים זמן מסך לא הגיוני - ותקבל הלך רוח ציבורי".
בהופעה. "בזמן שרוב האנשים קמים בבוקר ורצים לעבוד, אני הולך לשחק או לשיר. אני לא חש צורך לנפוש" // צילום: טל כהן
יהורם גאון נולד ב־1939 בירושלים ועשה את צעדיו הראשונים בעולם הבידור בלהקת הנח"ל. משם המשיך ללהקת התרנגולים ושלישיית גשר הירקון, בכולן ביצע שירים שהפכו לנכס צאן ברזל.
אחר כך החל לשחק בתיאטרון הקאמרי, ובד בבד פיתח קריירת סולו, שהניבה יותר משבעים אלבומים ומאות שירים שנכנסו לפנתיאון של התרבות הישראלית - "אלף נשיקות", "הנני כאן", "מעל פסגת הר הצופים", "שלום לך ארץ נהדרת", "בלדה לחובש", "עוד לא אהבתי די", "על הדבש ועל העוקץ", "איפה הן הבחורות ההן", "בפרדס ליד השוקת", ועוד רבים. בשנת 2004 זכה בפרס ישראל.
הוא שיחק בכמה סרטי קולנוע, ובהם "קזבלן" (משם באו השלאגרים "כל הכבוד" ו"יש מקום"), "מבצע יונתן", "מצור" ו"כל ממזר מלך". בשנות השמונים השתתף בסידרת הטלוויזיה הקאלטית "קרובים קרובים".
על המחלוקת בין אמני ישראל לבין שרת התרבות מירי רגב הוא מעדיף לא לדבר. "אני לא נמצא בתוך המחלוקת הזאת ולא מעוניין להביע דעה, כי אני רוצה להתרכז בדברים שאני עושה. אני לא אדם שמפחד להביע דעה, ומעולם לא הסתתרתי באמירות מעורפלות לגבי דברים, אבל במקרה הזה אני בוחר שלא לקחת חלק בקלחת".
איפה אתה מרגיש הכי נוח - כזמר או כשחקן?
"המקום שאני הכי נהנה בו הוא דווקא הרדיו. כבר עשרים שנה שאני יושב כמעט כל שבוע, מביט על הנעשה סביבי, ובא בימי שישי בצהריים לאולפן של רשת ב' כדי לדבר שעתיים על כל מה שעולה על רוחי. יש בתוכנית הזאת מקסם שווא, כי אני למעשה מדבר לעורכת ולטכנאי שמולי, ולא חושב על זה שמאזינים לי עשרות ואולי מאות אלפי אנשים. אני מרגיש שם משוחרר וטבעי.
"בטלוויזיה ובקולנוע יש את הקסם הזה, שבו אתה אומר משפט אחד, והוא נצרב ומוקלט ובלתי ניתן לשינוי. בתיאטרון, לעומת זאת, יש את המפגש עם הקהל, וגם אם התחלת רפוי, תמיד אפשר לתקן תוך כדי תנועה. כך גם לגבי ההופעות, שהן קסם עצום גם אחרי כל השנים האלו. הרגע הזה שבו הקהל שר איתי בעוצמה את אחד השירים מעביר בי צמרמורת עד עצם היום הזה".
לא קורה לפעמים שאתה משתעמם מלעמוד ולשיר בפעם המי־יודע־כמה את "כל הכבוד"?
"מעולם לא חוויתי תחושה כזאת, כי לא היו מעולם פעמיים ששרתי את השיר באותה הצורה. כל שיר וכל משפט בהצגה הם בשבילי לידה מחדש. גילה אלמגור, שהופיעה איתי בהצגה 'ביקור הגברת הזקנה' בהבימה, תספר לך שהייתי מנסה בכל ערב לעניין את עצמי במשחק בצורה אחרת".
ראית את "קזבלן" המחודש עם עמוס תמם?
"לא הספקתי, כי הייתי עסוק עד מעל הראש בהצגה 'ביקור הגברת הזקנה' ובמופעים. אבל שמעתי שזה יוצא מן הכלל, ואני לא מופתע. ב'קזבלן' יש קסם ייחודי, שבו כל אחד יכול למצוא את עצמו בעלילה, וכמובן, מוסיקה אלמותית של דובי זלצר".
יש משהו שעדיין לא סימנת עליו וי?
"זה נכון שנדמה שעשיתי הכל, ובאמת עשיתי הכל, וזה אולי בגלל שאני טיפוס כזה, שברגע שיש לו משהו אחד ביד, הוא כבר חושב על הדבר הבא. כשהייתי בנח"ל, חשבתי על הרכב אזרחי והגעתי לתרנגולים. כשהייתי בקאמרי חשבתי על הבימה. כשהופעתי עם רביעיית כלי מיתר חשבתי על תזמורת גדולה. כשכבשתי אולמות בארץ חשבתי על הקרנגי הול, והגעתי להופיע בו.
"אני חושב שמה שמניע אותי הוא הרצון התמידי שלי להיות עוד יותר טוב, ועוד יותר. לכן אני מנסה להשתפר כל הזמן ולחדש לקהל ולעצמי. בסופו של דבר, הדרך נותנת עומק לעשייה".
"אני תוהה איפה טעינו"
גאון איבד לאורך הדרך כמה מחבריו, שאיתם עבד ויצר - אהוד מנור, בני אמדורסקי, אריק איינשטיין, ואחרים. "ועדיין", הוא אומר, "אני לא יכול להגיד על החבר ההוא שהלך שהוא חסר, כי גם במהלך חייו לא ראיתי אותו הרבה ולא פגשתי אותו. רוב זמני אני בעבודה, ובמעט הזמן הפנוי אני עם שני ילדיי וארבעת נכדיי.
"אני אדם מאוד עסוק ואדם מאוד בודד. המקצוע הזה הוא מקצוע של אנשים בודדים, גם כשהם צעירים מאוד וכשכל חבריהם בחיים. יש במקצוע הזה של הבמה משהו מאוד מַשלֶה . אתה עושה הצגות עם כמה שחקנים, מבלה איתם בחזרות 24 שעות ביממה, נוסעים ברכב משותף לקריית שמונה ולערד, ואז ההצגה נגמרת וכל אחד הולך לדרכו ולהצגה חדשה. ואפילו ה'שלום־שלום' אחר כך הוא כבר לא אותו שלום".
אין לך חברים מהמקצוע?
"יש לי חברה נפלאה בשם גילה אלמגור, ואנחנו הולכים יחד כבר שנים. מתקשרים זה לזה בפרמיירות, מאחלים מזל טוב בשמחות ומדברים בחגים. היא ידידת נפש ממש. וחוץ ממנה, זהו".
למה, בעצם?
"כי רוב ימיי ושעותיי הם מפגשים עם מאתיים או אלפיים או 20 אלף אנשים, וכשאני לא חייב את זה, אני אוהב את הלבד. אני גם לא זקוק לשיתוף. או שאולי התרגלתי שלא לשתף. במה אשתף? הרי אם אספר על ניצחון כזה או אחר יגידו שאני מתנשא, ואם אומַר שלא היה כל כך מוצלח, יגידו 'מה הוא מספר על השעות הקשות שלו?' אז אני שומר לעצמי את החוויות, הניצחונות והמפלות, ומשוחח עם עצמי".
ולא בא לך לפעמים לחלוק אותם עם בת זוג?
"מי אמר שאין? יש כזאת כבר כמה שנים. רחוקה מהעין הציבורית. מישהי שהיא חברה ובת זוג, ואני אוהב אותה. ומעבר לזה, לא אגיד".
אתה חושב לפעמים על המוות?
"זה יישמע לך אבסורדי, אבל חשבתי על המוות בגיל 10. בתקופה ההיא זה העסיק אותי יותר מאשר היום. חרדתי להוריי, ושאלתי הרבה מה קורה אחרי שמתים. זה ממש גרם לי לדמעות ושברון לב בטרם עת.
"היום זה ממש לא מעסיק אותי. אולי זאת הדחקה, אולי זה העומס, ואולי העומס הוא בשביל לא לחשוב על זה".
איך אתה נח?
"קורא ספרים. אני בן של מורה, ובמידה מסוימת, אני איש ספר. סיימתי לאחרונה את הספר של א.ב יהושע, 'חסד ספרדי', והתקשרתי אליו כדי להביע בפניו את הערצתי המוחלטת לכתיבה ולסיפור. אמרתי לו שהלוואי שיעשו מזה סרט, והלוואי שאשחק בו את הדמות הראשית".
איך אתה מפנק את עצמך?
"אני לא מפנק את עצמי. אין כלום".
חופשה בחו"ל?
"אתה יודע שמעולם לא נסעתי לחו"ל לסתם טיול? ראיתי את כל העולם, חוץ מאיראן וסוריה, וזה תמיד היה במסגרת הופעות. מעולם לא עליתי על מטוס בלי מטרת עבודה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מעולם לא היה לי צורך בזה.
"אלוהים חנן אותי בפריבילגיה אדירה: להתפרנס מהתחביב שלי. בזמן שרוב האנשים קמים בבוקר ורצים לעבוד, אני הולך לשחק בהצגה או לשיר בקונצרט, ועל הדרך פוגש אנשים נהדרים ורואה מקומות נפלאים. אני לא חש צורך לנפוש".
אז מה בכל זאת לאחל לך?
"שאלוהים ישמור אותי מהיום שבו יהיה לי הרבה זמן חופשי לחשוב ולא לעשות כלום. למען האמת, זה מפחיד אותי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו