התקופה האחרונה, אם לומר את האמת, היתה די מחורבנת. בשרון נגמר החשמל, בירושלים אזלו תרסיסי הפלפל. מוטי יוגב משתלח בבתי המשפט, עדי אלדר משתלח בחצי מדינה. אנשים לא יוצאים לבלות וכשאין חשק לכלום אז העסקים מפסידים.
אנחנו, בניגוד לאחרים, לא הסתגרנו בבית, אבל הצוואר כבר כואב מרוב התבוננות אחורה. בכלל, נוצר בירושלים מין סגנון הליכה חדש, שמזכיר ריקודי עם מסוימים, עם המבטים המתוזמנים לאחור בכל צעד שלישי. אמרתי שלא הסתגרנו בבית, אבל סתם ניסיתי להעמיד פנים. האמת היא שגם חלק גדול מהעבודות שלי התבטלו, כמו שקורה לעצמאים בתקופות של מתיחות. במצבים כאלה אני נוטה להתמסר לעבודה בגינה.
איור: עציון גואל
כך קרה שגיליתי במקרה שיח עגבניות נחמד שאיש מאיתנו לא שתל ולא זרע. מישהו כנראה זרק עגבנייה, בימים שבהם עוד זרקו עגבניות, והזרע פשוט צץ וצמח פתאום על דעת עצמו באחת הפינות. יתרה מזאת, בקצות הענפים כבר מסתמנים כמה רמזים מעודדים לכך שמדובר בזן המכונה בשוק "שרי תמר". למען הסר ספק, מדובר כאן ב־44 שקלים לק"ג אצל שודדי הפלצנים שאליהם אני סר מדי פעם כדי למשש בחינם איזו דלעת ערמונים, בצלצולי אגסים או חציל אננס.
האישה ואני הבטנו שוב בהתפתחות המרעישה שחלה בגינה. ואז הבטנו זה בזה. השתררה דממה. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים ומזוקקים של הבנה הדדית ומיידית. מאז החליטה הציביליזציה שה־Solanum lycopersicum אינו פרי רעיל כמו שהאמינו הקדמונים, ירחם האל על נשמתם העלובה, לא נרשמו מחירים כאלה לעגבנייה. ודווקא עכשיו זה קורה. דווקא עכשיו ודווקא אצלנו בגינה הצנועה של הבלוק. שנינו לא מבינים כלום בכלכלה, אבל אתה לא צריך להיות פרופ' בן בסט כדי לקלוט ששיח עגבניות בימים אלו שקול לגילוי של מאגר גז בחצר האחורית של מישהו שלא קוראים לו תשובה. או לתושב רמת השרון שדווקא השבוע יגלה מרבץ טבעי של חשמל, מתחת לשטיחון של הכניסה. עגבנייה! ואם לא די בכך, אז דווקא הזן היוקרתי והמפונפן ההוא. שרי תמר, שחסידי אייל שני מוכנים להישבע שהוא היחיד בסביבה שעדיין שומר על איזשהו טעם שמזכיר את האדום האדום המקורי.
מה הסיכוי שדבר כזה יקרה לנו? כמו שאבא שלי נהג לומר לי לא פעם, אצלנו במשפחה לא נהוג לזכות בפרסים. ואני ממשיך את דרכו ומודיע לילדים, למען עתידם, שאין סיכוי שאראלה תצלצל אלינו, אפילו לא בטעות. אז תתחילו להכין שיעורים ותחילו לעבוד קשה.
ופתאום העגבנייה הזאת.
למחרת חזרה האישה הביתה עם מיכל קטן של תרסיס גז פלפל בכיס. כל מי שראה אותה הניח שזה בגלל המצב, אלא מה. כבר שבועיים שאי אפשר להשיג מיכל, והם שאלו אותה אם היא באמת כל כך חוששת ואם היא מוכנה למכור אותו ברווח כפול.
אבל אנחנו לא בעניין של ספסרות וגם לא בעניין של נטרולים. אשתי בכלל שמאלנית, אבל על העגבנייה נילחם שנינו כמו אריות. בימים הקרובים חלק מהקטנטנות האלה עומדות להסמיק, גם השכנים ערים לעובדה הזאת והכוננות בשיאה. עכשיו אני באמת לא יוצא מהבית. ישן עם קלשון מתחת לכרית, ובודק שהתרסיס תמיד בהישג יד. אוי למי שיעז להתקרב. ברור לנו שאנחנו במעקב וכל תנועותינו נרשמות, אז אנחנו עושים את ההטעיות הקטנות שלנו. ראינו כבר שכנים שמתצפתים מהחלון לכיוון הגינה, אבל אין להם סיכוי. בסופו של יום נתפשר על הר הבית, על הגבולות ועל הנראטיב. על העגבנייה לא תהיה פשרה.
ועוד משהו קטן ואולי קצת יותר רציני. לוסי אהריש היא חברה שלי. הנחינו פעם תוכנית טלוויזיה משותפת בערוץ הראשון ומאז אנחנו מיודדים. היא קודם כל בחורה מצוינת, אבל היא גם מוכשרת כמו שד בכמה וכמה תחומים שהופכים אותה לאשת תקשורת מובילה וייחודית. על הכישרון שלה ללמוד שפות אני ממש לא יכול לסבול אותה, אבל אחד הכישרונות המיוחדים שלה הוא היכולת להיות פרטנרית. חברותא. זאת אולי הסיבה שהיא לא מתלהבת באופן אוטומטי מכל אינתיפאדה או גל של שנאת יהודים ששוטף את הרחוב המוסלמי. לפעמים שאלו אותנו בראיונות על איזה ציר משותף אנחנו מתחברים. לרוב התלוצצנו וענינו דברים כמו "שנינו ערבים לייט!" (מה שנכון. כשחושבים על זה).
לאחרונה קמו עליה כמה עיתונאים מירכתי השמאל הקיצוני והתחילו לצקצק ולפקפק. כדרכם הצמידו לה כינויים (ערביית מחמד), ונזפו בה כמיטב מסורת ההתנשאות הקולוניאליסטית. מסתבר שהיא לא מספיק ערבייה לרוחם. לוסי לא מתאמת איתם את עמדותיה, לא שואלת אם מותר לה כערבייה להביע שביעות רצון מחלק מהחיים המשותפים כאן בישראל או להסתייג מאלימות ולא לראות בה חלק מהזהות שלה. יכול להיות שהיא באמת קצת הגזימה עם החירות שנטלה לעצמה. לא כך הם רוצים את הערבייה שלהם.
מה שמעניין הוא שאותם עיתונאים פחות או יותר נוהגים לחשוד בכל חובש כיפה. בכל מי ששונה, למען האמת. את עצמם הם מגדירים כמובן כאנשי שמאל ליברליים והם מסתייגים עד בחילה כאשר מועמד רפובליקני מצהיר שיתנגד למינוי של מוסלמי מאמין לנשיאות ארה"ב. אבל להם עצמם אין טיפת יכולת לסבול נוכחות שונה על הבמה שהיא כמובן קושאן פרטי שלהם. הם שייכים למיעוט זניח בהרכב המרתק של הארץ הזאת, אבל נדהמים כל פעם מחדש לגלות שחלק מהנפשות הפועלות מסרבות לעבוד אצלם או לגלם את התפקיד הסטריאוטיפי והעלוב שהם מוכנים להציע לדתי, לערבי, למתנחל ולמזרחי. הם הכי מצחיקים כשהם מטיחים במישהו "אדוני הארץ!". רגש האדנות האינסופי הוא הבסיס הרעיוני והקיומי שלהם.
אז מה באמת יכול להיות משותף לאנשים כל כך מרוחקים? לדתיים כמוני ולערבים כמו לוסי אהריש? אולי העובדה ששנינו מייצגים הרבה יותר חלקים בפסיפס החי והאמיתי בארץ הזאת מכל הרעש וההמולה שמאיימים לפורר אותו. אם היא כל כך מרגיזה אותם, היא כנראה יודעת משהו. אינשאללה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו