באופן מפתיע, יחסי ישראל־ארה"ב לא נפגעו בשנים האחרונות. למה מפתיע? כי "המומחים" הזהירו אותנו מפני הסכנות האורבות ליחסים החשובים בין המדינות בעקבות המחלוקת הקשה בין הממשל האמריקני לירושלים בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן. הם גם ניבאו את התקלות והחבלות שבדרך, כתוצאה, כמובן, לשיטתם, מההתנהלות חסרת האחריות הישראלית. בטח לא האמריקנית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אין ספק שתחת ממשל אובאמה חווינו סערות, והגלים בין וושינגטון לירושלים היו, לפרקים, גבוהים. אך אם נבחן היטב את התוצאות נראה שלא היו באמת נפגעים: לא לקשר הצבאי, לא לקשר הכלכלי־מסחרי, לא לקשר התרבותי. ולא פחות חשוב - גם לא לקשר המדיני. לכולם שלום. דומה כי בין ארה"ב לישראל המסורת ניצחה את המחלוקות.
בתחילת החודש הבא ייצא ראש הממשלה נתניהו לביקור בבית הלבן. הביקור, מן הסתם, יעורר עניין רב. גם בישראל וגם בארה"ב. לא רק בגלל ייחודיות יחסי ישראל ארה"ב, אלא גם בגלל השקפות העולם והסגנונות הכה מנוגדים של הנשיא האמריקני ושל ראש הממשלה הישראלי.
המתיחות האישית בין השניים אינה סוד. אבל מצד שני, כששר הביטחון הישראלי בוושינגטון נפגש עם עמיתו כדי לדון בסוגית הסיוע הביטחוני לישראל - ברור שהכלים לא נשברו.
יחסי ישראל־ארה"ב הם לא רק יחסים בין מדינות, כי אם יחסים בין עמים החולקים את אותם ערכים. ואת זה בדיוק שכחו להביא בחשבון אותם פרשנים־מומחים אצלנו, המאמינים כי רע זה טוב וטוב זה רע. הנוסחה טוב זה טוב אינה קיימת אצלם.
סביר להניח כי הביקור הצפוי של נתניהו בוושינגטון יעבור בשלום. מי שמצפה לנקמה של אובאמה בראש הממשלה הישראלי בעקבות התנגדותו להסכם הגרעין צפוי להתאכזב. אובאמה אמנם לא אהב את נאומו של נתניהו בקונגרס, אבל את הנעשה אין להשיב. נתניהו, מצידו, לא אהב את ההסכם הנרקם (שבינתיים נחתם ואושר), אך גם הוא מבין היום כי צריך בעיקר לחשוב על צמצום נזקים כתוצאה מאותו הסכם.
אובאמה ונתניהו, כאמור, אינם חולקים את אותה השקפת עולם. היכן שאובאמה ראה דמוקרטיה במהלך מה שכונה אז "אביב העמים הערבי", נתניהו ראה - ובצדק - איסלאם קיצוני, והיכן שאובאמה ראה איראן אחרת (רוחאני) רואה נתניהו בעיקר את חמינאי.
אובאמה ונתניהו צריכים לזכור כי "גדול השלום ושנואה המחלוקת", ולכן טוב שבדבר אחד השניים כנראה כבר מסכימים - וזה שלא חייבים להסכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו