סיגריה של נחמה

"הסיגריה הלכה עם רבין... בכל הצמתים המשמעותיים בחייו", נאמר בתחילת סרט התעודה ששודר במלאות 20 שנה לרצח יצחק רבין. בחירתם של היוצרים עדו צוקרמן ועדו בהט לבחון את חייו של המנהיג דרך משקפי המעשן היא בחירה אמנותית מעניינת, פחות צפויה יש לומר. מה שקורה בהמשך הוא כבר יותר צפוי: חברים, קולגות ושותפים לדרך מספרים על רבין, בסרט הנצחה נוסף, שאינו יותר מאשר ראשים מדברים על רקע מכתבים, תמונות סטילס וסרטוני ארכיון. הפריזמה של התבוננות ברבין כמעשן כבד לא מביאה בשורה של ממש, ואין בראיונות שנאספו כדי לשפוך אור חדש על דמותו של הגיבור המת. מה שכן, לאור הבחירה בגיבורת משנה המסוכנת לבריאות הציבור (אזהרה מובאת בתחילת הסרט), יש לבדוק מי קהל היעד של הסרט. בני נוער? תיכוניסטים הניגשים לבגרות באזרחות? יש עוד סרטי זיכרון בסביבה? המ...

"היה פה רומן עם הסיגריה, זה היה מאוד... קסום", תיאר ד"ר דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, את הקשר. "הוא עישן כמו קטר", סיכם שמעון תמיר ממפלגת העבודה את החומר. אחרים נזכרו בחדרים אפופי עשן, בשנור הסיגריות, בעישון בחדרי חדרים, בישיבות ממשלה ובשטח. העישון מוצג בסרט כסמל סטטוס המביע אומץ לב, גבריות נחישות, ולא כהתמכרות להרגל מזיק. המרואיינים מספרים על רבין, נזכרים בתכונותיו הבולטות - אמינות, רצינות וביישנות - וכורכים את אלו בסיגריות שעישן בשרשרת. בסופו של דבר, קטעי הארכיון שבהם רבין מעשן או מדבר על הסיגריות הם הרגעים הטובים בסרט, ולא הניתוח הפסבדו־פסיכולוגי שנעשה להם בהווה. "היו לו ריאות של בן 40", מציין אחד המרואיינים לקראת סיום הסרט. האם זו אמורה להיות נחמה כלשהי?

• • •

גוף שני יחיד

התסריטאי, ערוץ 1, חמישי,21:00

"אני רוצה לעשות דברים חדשים, למצוא שפה חדשה... אני חייב לנסות לחפש את האמת שלי", אומר כאתב, יוצר ערבי־ישראלי מצליח, נשוי לעובדת סוציאלית, אב לשלושה, המתגורר בירושלים. כאן לא צריך להתאמץ לחפש את קווי הדמיון: "התסריטאי" היא האוטוביוגרפיה של סייד קשוע, יוצרה ויוצר "עבודה ערבית", ואת כאתב מגלם יוסף סוויד, האלטר־אגו שכל יוצר היה שמח לאמץ לעצמו. על פניו, לא נראה שאפשר להפסיד מהשידוך הזה, אבל "התסריטאי" היא יצירה בעייתית ומדכדכת. היא יותר מדי דומה ל"עבודה ערבית" והרבה פחות מצחיקה ממנה. היא לא דרמטית מספיק, ולא פוליטית מספיק, ולא מטלטלת כמצופה מיצירה של הסלב הערבי־הישראלי הראשון של הברנז'ה (חוץ ממך, לוסי אהריש).

חרף ההבטחה הגלומה בה, "התסריטאי" היא יצירה מפוספסת שלא מעזה ללכת עד הסוף. כן, היא דו־לשונית, וכן, היא מדברת על הכיבוש ועל קונפליקט הזהות של ערביי ישראל, ולרגעים היא גם מביאה קול גברי חשוף ואמיץ, אבל מתחת לכל זה מסתתרת הססנות גדולה. אחרי צפייה בשלושה פרקים - אח, היתרונות שיש בחיים למבקרי טלוויזיה - נדמה שקשוע עדיין לא החליט מה הסיפור שברצונו לספר. האלטר־אגו שלו מתמודד עם שיגרת חיי משפחה, וזהו סיפור אחד, עם מעמד הסלב וייסוריו (איך אומרים "איש חשוב מאוד" בערבית?), וזה הסיפור השני, ועם משבר הזהות המתמשך שלו. הסיפור האחרון הוא המורכב מכל והמטופל הכי פחות מבין השלושה. רפלקציה עצמית זה דבר חשוב, אבל לא בטוח שזו של קשוע היתה צריכה להגיע לשידור כיצירה טלוויזיונית. דברים חדשים? שפה חדשה? אולי בפעם אחרת.