ההדדיות הפכה לחשדנות

קווי הטלפון במשרדיהן של כמה מחברות ההסעה בירושלים קרסו השבוע מרוב עומס. החברות הללו מובילות מדי יום ילדים רבים לבתי ספר שונים בבירה. חלק ניכר מהנהגים הם ערבים. הורים מודאגים, מורים ומנהלי בתי ספר לא חדלו בימים האחרונים להתקשר ולתבוע להחליף את הנהגים הערבים בנהגים יהודים. "הם שיגעו אותנו", סיפר אחד ממנהלי החברות, "חלק מההורים השאירו את הילדים בבית. אחרים עמדו לצידם בנקודות האיסוף הקבועות, ובחנו את הנהגים שלי. הילדים עלו רק לרכבים שנהגיהם היו יהודים. מנהל בית הספר איים שיעבור לחברה אחרת; לא היתה לי ברירה, ואולי קצת הבנתי אותו. שלחתי את הנהגים הערבים הביתה, גם את הוותיקים שבהם, עד שהמצב יירגע".

בגבעה הצרפתית הוליד מפגש אקראי בין שוטר לחשמלאי ערבי מבית חנינא סצנה אופיינית לימים אלה. בשינוי מקום, זמן ודמויות היא התרחשה

במקומות לא מעטים בעיר. השוטר ביקש לערוך חיפוש בבגדיו של החשמלאי. החשמלאי הקדים אותו, רוקן באיטיות את תכולת כיסיו ונקב בהדגשה בשמו של כל פריט ופריט: "מברג, טסטר, פלאייר, פטיש". חובת ההוכחה היתה עליו. הוא עמד בה ושולח לדרכו.

בגבעה הצרפתית חיים כיום, בעיקר בשכירות, גם תושבים ערבים. רבים מהם, כמו שכניהם היהודים, מעדיפים בימים אלה להסתגר בבתיהם. הגיאוגרפיה של הפחד משרטטת בימים אלה מחדש את מרחבי המחיה של שתי האוכלוסיות ומנצחת את כולם. כך היה גם בגלי הטרור הקודמים. במרחבי החיים המשותפים, הרבים מאוד בימי שיגרה, שוררים מבוכה, עצבנות וחוסר ודאות.

באזור אחר של העיר, במסעדות ובבתי הקפה ברחוב עמק רפאים, נבלעו שלושה עובדים ערבים - זוהיר, אחמד ועומאר - עמוק־עמוק בחלקים הבלתי נראים של בתי העסק, והתרכזו בבישול, בקילוף ירקות או בעבודות ניקיון. אבל רק מעט מבלים הגיעו: בשדרות ממילא, המחברות את שער יפו לאזור מלון המלך דוד, היה ריק במיוחד. זוהי שדרת חנויות עם מיטב המותגים, שבימים כתיקונם הומה תיירים ואוכלוסייה ערבית ויהודית. גם המוכרים בשדרה הם יהודים וערבים שעובדים יחדיו כבר שנים, אלא שגם כאן - איש כמעט לא פקד השבוע את שלל חנויות הפאר ומרכזי הבילוי שבשדרה.

הרכבת הקלה, סמל של דו־קיום שהפך לסמל האיבה, סיפקה אף היא השבוע תמונות שמלמדות הרבה: שתי נשים, תמאם ויעל, ערבייה ויהודייה, שישבו זו מול זו למרות הכל, בחנו האחת את האחרת בחשדנות. שתיהן שבו לבתיהן בתום יום עבודה. תמאם עובדת כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים; יעל מועסקת כמורה בבית ספר סמוך. כשתמאם ירדה, יעל נשמה לרווחה ומחתה אגלי זעה ממצחה, אבל גם תמאם פחדה: "אני מפחדת מזה שמפחדים ממני. הרי כולם הפכו עכשיו למשוגעים, כולם יודעים שכל אי־הבנה קטנה יכולה לדרדר כאן את הכל".

גם בקווי התחבורה של אגד חשו בשינוי. נהגי אגד הערבים, כ־40 אחוזים מכלל נהגי הקואופרטיב בעיר, הקפידו להימנע משיחות עם הנוסעים, ולו טכניות, כדי לא להסגיר את מבטאם הערבי.

מרקם החיים בירושלים תואר על ידי רבים כ"ספגטי" - אחד בתוך השני. כוחות ביטחון בעיר העתיקה בשבועיים האחרונים // צילוומים: רויטרס, אי.אפ.פי

חיים ב"ספגטי"

ירושלים על שלל סיסמאותיה וסמליה היא בפועל עיר דו־לאומית. 63 אחוזים מתושביה הם יהודים. 37 אחוזים מהם ערבים. רוב תושבי העיר - 86 אחוזים מקרב הערבים ו־75 אחוזים מקרב היהודים, כלל אינם זוכרים מציאות של עיר מחולקת. הם נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת. רבות משכונות העיר, היהודיות והערביות, שוכנות בקירבה גדולה זו לזו. לעיתים, למשל באבו תור, בבית צפאפא או בעיר העתיקה, הן אף ארוגות ושזורות זו בזו. הקריאות ל"הפרדה" נשמעות על הרקע הזה בעיקר כסיסמה מוצלחת ולא כמשהו שמעוגן באמת בקרקע המציאות.

בימי שיגרה מתקיימים בעיר מרקמים רבים של נורמליות וחיים משותפים, וערבובים מסוגים שונים. מוסף "ישראל השבוע" הרחיב על כך רבות בעבר. אלא שהיום מולידים הערבובים הללו גם פיגועים וטרור. תושבים ממזרח ירושלים מנצלים את מעמד התושב שלהם ואת הנגישות שלהם לכל מקום בעיר ובתחומי ישראל, ומוציאים אל הפועל פיגועים. בגל הטרור האחרון הם נטלו כידוע חלק מרכזי. שלוש השכונות המובילות בייצוא טרור בשנים האחרונות הן ג'בל מוכאבר, עיסאוויה ומחנה הפליטים שועפט.

מצד אחר, הערבובים ומרקמי החיים המשותפים יצרו לאורך שנים רבות אינטרסים כלכליים ותלות הדדית, והיה להם גם תפקיד ממתן, שבפועל - בלם קיצוניות וטרור. גורם ביטחוני שסקר השבוע את האירועים לפני הדרג המדיני, העריך שכ־90 אחוזים מערביי מזרח ירושלים אינם מעורבים בפעולות טרור או בהפרות סדר, וכי הבעיה מתמקדת בעיקר בעשרת האחוזים הנותרים, שבהם בולט מאוד חלקם של הצעירים, לרוב בני 18 ומטה. הדובר השתמש במילה "ספגטי", כדי לתאר את המציאות הירושלמית שבה חיים יהודים וערבים, "זה עם זה, זה נגד זה, זה לצד זה".

אגב, במילה "ספגטי" עשה שימוש בעבר גם אהוד אולמרט, כאשר כיהן כראש עיריית ירושלים, כדי להסביר מדוע חלוקה של העיר אינה אפשרית, וזאת מעבר לסכנות הביטחוניות הרבות שהיא טומנת בחובה.

גם מריק שטרן, איש מכון ירושלים לחקר ישראל, עוסק באותו "ספגטי". שטרן, דוקטורנט לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, כתב את התזה שלו על מרחבי אינטראקציה בין יהודים לערבים בירושלים. עתה, במסגרת מכון ירושלים, הוא משלים מחקר מקיף שכותרתו: "שילוב תעסוקתי במציאות נפיצה - תושבי מזרח ירושלים בשוק העבודה העירוני".

ממצאיו של שטרן מעניקים חותמת אקדמית למציאות המעורבבת שנוצרה בירושלים: 35 אלף מתושבי מזרח ירושלים עובדים באזורי המגורים של היהודים בעיר. התלות היהודית והתלות הערבית במסכת הזאת היא עצומה: 66 אחוזים מהמועסקים בענף הבנייה בירושלים הם ערביי מזרח העיר; כשליש מעובדי התעשייה; 75 אחוזים מהעובדים בענף המלונאות; 52 אחוזים מעובדי ענף התחבורה (בעיקר נהגים באגד, במוניות וברכבת הקלה) ו־22 אחוזים מעובדי הרווחה.

"זו הערכה מינימליסטית", מדגיש שטרן, "ברגע שאתה מונע מערביי העיר להגיע לעבודה, אתה משתק בפועל מערכות רבות בעיר - התחבורה הציבורית תיפגע והעיר תהיה מלוכלכת יותר, שכן לא יהיה מי שינקה אותה; יהיה מחסור

בצוותים רפואיים; צפויה קריסה מוחלטת של המלונות בעיר; שיתוק של ענף הבנייה; פסי ייצור במפעלים שלמים יחדלו לתפקד. כשאתה מחבר זאת לקושי הקיים בלאו הכי - לירידה התלולה בתיירות פנים

וחוץ, לצריכה השוטפת של תושבי העיר שנמצאת בירידה, וגם ל'אפטר אפקט' של מבצע צוק איתן - אז התמונה המסתברת היא של משבר כלכלי עירוני גדול".

הממצאים של שטרן (בנו של הח"כ המנוח יורי שטרן) מלמדים עוד כי רוב תושבי מזרח ירושלים מועסקים במערב העיר בעבודות כפיים ("צווארון כחול" או שירותים), בעיקר בענפי הבנייה, התעשייה, הניקיון והתברואה. לאחרונה גוברת נוכחותם בתחום שירותי המכירות. מרבית אזורי התעסוקה המעורבים, מזהה שטרן, נמצאים בשכונות, במרכזי מסחר ובאזורי תעשייה יהודיים בשני חלקי העיר. המשמעותיים ביותר הם ממילא, אזור התעשייה תלפיות, אזור התעשייה עטרות ואזור התעשייה גבעת שאול.

ויש עוד נתון אקטואלי - בייחוד על רקע המצב הביטחוני ושיעורם הגבוה של המפגעים הצעירים: כ־9 אחוזים מהמועסקים הם בני 19-15, כ־29 אחוזים בני 29-20, כ־32 אחוזים בני 44-30 ורק כ־15 אחוזים בני 64-45.

האם העבודה של יהודים וערבים יחדיו משפיעה עליהם? ממתנת אותם? מקצינה אותם? שטרן בדק גם זאת. "הממצאים זמניים וראשוניים בלבד", הוא מדגיש, "ובכל זאת, העבודה יחדיו מקרבת. לפחות כאשר מדובר בדרג עבודה זהה בבתי קפה, בחנויות בגדים, ברוכלים או בעובדי מוסכים. במקומות הללו נרקמים יחסי חברות. משתדלים שלא לדבר על פוליטיקה אבל כן מדברים על פוליטיקה, ולא מעט אנשים משני הצדדים מעידים על שינוי בתפיסות ובעמדות שלהם, כמו גם על ירידה בפחד זה מזה ועל הבנה שיש יותר דמיון משוני. בהינתן תנאים שווים - לעבודה יש פוטנציאל ממתן".

מריק שטרן. "כשמדובר בדרג עבודה זהה בבתי קפה, בחנויות בגדים, במוסכים - נרקמים יחסי חבות בין יהודים לערבים. ל מעט אנשים כאלה מעידים על שינוי בבתפיסות ובעמדות שלהם

גם צה"ל מבטל

בימי שיגרה פוקדים יהודים את אזור המוסכים בוואדי ג'וז, מגיעים למרפאות השיניים הזולות בעיסאוויה ובשכונות הערביות, באים לכל רובעי העיר העתיקה, קונים במרכז הקניות החדש שהוקם בבית חנינא, ובשוליים אף נעזרים ברפואה המקצועית הערבית, שהשתדרגה מאוד בעיר. רשת המרכולים רמי לוי מעסיקה עובדים ערבים, ובעלי בסטות ערבים בשוק מחנה יהודה ובעלי חנויות ערבים ברובע היהודי מעסיקים יהודים. הערבובים מגולמים גם בענף הרוקחות, שם עובדים זה לצד זה אנשי מקצוע יהודים וערבים.

רופאים ערבים מצילים חיי חולים ופצועים ישראלים, ורופאים יהודים מצילים חיי חולים ופצועים ערבים. את חיי החייל חן שוורץ ואת הנער בן ה־13 שנדקר בפסגת זאב הציל פרופ' אחמד עיד, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה הר הצופים, שניתח אותם. בנער הדוקר בן ה־13, שאבו מאזן כבר "הרג" אותו, טיפלו רופאים ואחיות יהודים.

כ־2,500 יהודים חיים כיום במה שמכונה "אזורים צפופי אוכלוסייה ערבית"; אך יותר ערבים, כ־3,500, חיים כיום בתוך שכונות יהודיות. בשנים האחרונות העידו על עצמם ערבים ממזרח ירושלים רבים, הן בסקרים והן בראיונות לתקשורת, שהם עוברים תהליך של ישראליזציה. יש לכך ביטויים רבים, אלא שעכשיו מנצחת ההסתה, בעיקר זו הנוגעת לאל־אקצא הנתון כביכול בסכנה. רבים

מענפי המסחר והתיירות עומדים לקרוס. תיירי חוץ ופנים מבטלים את בואם לעיר, כמו גם בתי ספר וועדי עובדים. אפילו צה"ל. תפרים ישנים נפרמים.

לטפל בנקודות החיכוך

בין ג'בל מוכאבר לבין שכונת ארמון הנציב הוצבו השבוע מעט קטעי חומה, ולטובת כל מי שיפרש בטעות את המהלך כתחילתה של חלוקה, נכתב עליהם: "זמני" ו"נייד". אלא שהשיח התקשורתי מיהר לפרש זאת בדיוק כך, ורה"מ נתניהו עיכב פריסה נוספת של קטעי "חומה" והורה לבחון אמצעי הגנה אחרים.

המשטרה רואה במחסומים הללו פתרון נקודתי שאמור להגן על חיי התושבים בארמון הנציב. הם הוצבו במקומות שמהם נזרקים אבנים ובקבוקי תבערה. חסידי החלוקה רואים בהם הוכחה לנכונות תפיסתם. ראש העירייה, ניר ברקת, דוחה מכל וכל את הפרשנות הזאת. ברקת אומר שקטעי החומה האלה הוצאו מהקשרם.

"תקופה ארוכה שאני מוזמן לקבינטים הביטחוניים", מספר ראש העיר, "הצעתי לנתניהו ולשרים מתווה שמטפל בחמש נקודות החיכוך המרכזיות בעזרת שלושה מרכיבים: מצלמות, תאורה ואמצעי התרעה, וכוח משטרתי, ובמידת הצורך גם מכשול. חמשת מוקדי החיכוך הקשים", מפרט ברקת, "הם ג'בל מוכאבר; סובב עיסאוויה וצוקי עיסאוויה יחד עם אזור הגבעה הצרפתית והר הצופים; ציר הרכבת הקלה; הר הזיתים; וציר 20 שחוצה מפסגת זאב לכיוון כביש 443".

את עיסאוויה, מגלה ברקת, "רצו להקיף בגדר. התנגדתי לכך. אמרתי לרה"מ - זה לא יהיה, הם יתנהגו כמו מחנה הפליטים שועפט שהוקף בגדר והיום הפך ליצואן פיגועים מרכזי. אבל לשים מכשול על מצוקי עיסאוויה כדי למנוע את זריקת האבנים מלמעלה למטה - זה סביר בעיניי. אין כל כוונת חלוקה", הוא מבהיר, "אין כוונה לבנות חומות סביב השכונות. כשיש נקודות חיכוך מרכזיות, כמו החמש שהצבעתי עליהן - מייצרים מענה נקודתי. כך נהגו גם בג'בל מוכאבר".

ברקת אומר כי במקומות שבהם אפשר להרגיע את השטח בסיוע מנהיגות שכונתית מסודרת, מושקעים פחות אמצעי ביטחון שמכבידים על האוכלוסייה. הוא מביא כדוגמה לשכונה שכזאת את בית חנינא. "לעומת זאת", הוא מבהיר, "על כפרים כמו ג'בל מוכאבר ועיסאוויה אנחנו מכבידים את ידינו. שם החברה לא משתפת פעולה ואינה מנסה לרסן את האלימות, הקיצוניות והטרור. חברה כזאת אינה יכולה לצפות להתחשבות מצידנו. המטרה בראש ובראשונה היא", מטעים ברקת, "לעצור את הדימום. ולשם כך ננקטים צעדי ביטחון נקודתיים".

ברקת מתרשם שהצעדים הללו מניבים פרי. הוא מציין את הירידה במספר הפיגועים בירושלים משלושה־ארבעה ביום לאחד ביום, אך יודע שברגע אחד הכל יכול להשתנות, ושהיד צריכה להיות כל העת על הדופק.

"אין תחליף לחיים משותפים", אומר ראש העירייה, "אין תחליף לאחדותה של ירושלים, ובסופו של יום החיים המשותפים בעיר הזאת, הנורמליות, מרקמי החיים המשותפים, ינצחו את הטרור והאלימות. מול הטרור", הוא מדגיש, "אנו נלחמים לא רק בעזרת גדרות, מודיעין, נוכחות וכוחות, אלא גם באמצעות חתירה מתמדת, להשיב לעיר את הנורמליות ואת החיים המשותפים של יהודים וערבים בעיר הזאת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו