איפה אתם הייתם בלילה ההוא?

ניצב בנצי סאו, ממלא מקום מפכ"ל המשטרה

דיבר עם הבייביסיטר לפני הבילוי עם אשתו - ואז הגיעה ההודעה

"אי אפשר לשכוח את הערב הזה. דקות לפני כן אשתי כרמית ואני נתנו הנחיות לבייביסיטר, לקראת יציאה שלנו לבילוי זוגי. התכוונו לצאת לסרט. בזמן שכרמית דיברה איתה, אני - שהייתי אז ראש ענף המבצעים במשמר הגבול - שומע את ההודעה הראשונית בטלוויזיה. תדהמה. התחלתי לקוות שהיורה לא צלח ואולי רה"מ ניצל, ושאם נפצע - אז הפציעה היא קלה.

"עשיתי סידרת שיחות טלפון לכוחות הביטחון ולאנשי מג"ב שהיו בעצרת כדי להבין את התמונה. ואז מגיעות התובנות, לצד הכאב הגדול. הראשונה שבהן היא שזו הפעם הראשונה שהבנתי מהי סכנה ממשית של איום על המשטר הדמוקרטי. לאחר מכן - ההבנה שהקיטוב בעם עלול להיות האיום הכי גדול על ישראל, משום שהוא מפר את האיזון של הלכידות החברתית, שהיא הכוח הגדול שלנו כעם. כמובן, בתוך זמן קצר התכנס כל הפיקוד הבכיר של מג"ב והמשטרה. התחלנו להיכנס להיערכויות בהיקף שלא היה מוכר לנו עד אז, בין השאר גם בהיערכויות להלוויה שהגיעו אליה כל מנהיגי העולם. זה היה אחד ממבצעי האבטחה הגדולים ביותר שהייתי שותף בתכנון שלו".

צילום: דודי ועקנין

חיים כהן, שף ומסעדן

נזכר ביום שבו משפחת רבין באה לאכול במסעדת קרן

"הייתי בבית באותו הערב. צפיתי בטלוויזיה, ואז הגיעה ההודעה שלא בדיוק אמרה שהוא נרצח, אבל היתה באוויר תחושה מאוד לא טובה. כשאיתן הבר אמר את מה שאמר, כל המשפחה עמדה מול המסך. לא האמנו. עד היום אנחנו לא מאמינים שזה קרה.

זה מייד זרק אותי לפעם האחרונה שהוא הגיע אליי למסעדת קרן. בכלל, רבין נהג לאכול אצלנו במסעדה; פעם אחת הוא אפילו הגיע לחגוג את ניצחונו אחרי הבחירות לראשות הממשלה. באותו היום הוא הגיע עם בני המשפחה ועלה עם כולם לקומה השנייה, שבה אכלו.

"הדלת היתה סגורה, והוא היה האחרון. במסעדה היה גרם מדרגות בסוף הפרוזדור הקטן. זמן קצר לאחר שהמשפחה נכנסה פנימה, בני זוג הקישו בדלת. ומי קיבל את פניהם אם לא יצחק רבין, ראש הממשלה בעצמו? הוא פתח להם את הדלת, והם עמדו בהלם. זה היה חתיכת מחזה. הוא עמד מולם ואמר להם ברוגע משהו בנוסח, 'שלום, בבקשה תיכנסו'. זה האיש. הוא ידע להיות גם ממלכתי, גם משפחתי - וגם לפתוח את הדלת כשנוקשים בלי לעשות עניין".

צילום: אלדד רפאלי

יותם הלפרין, כדורסלן הפועל ירושלים

"לא הבנתי את הפוליטיקה, רק שזה אירוע היסטורי"

"הייתי כמעט בן 12. באותו הערב הייתי לבד בבית. הוריי, שיצאו לסרט, ביקשו ממני לשמור על אחי הקטן שהיה אז בן 5. הוא ישן, כשפתאום שמעתי צעקות אימה ברחוב למטה. לא ממש הבנתי, רק שמעתי מישהו שאמר, 'לא. לא. אני לא מאמין'. נבהלתי נורא. לא ממש ידעתי איך לאכול את זה. אני זוכר את עצמי יושב מול הטלוויזיה ומעביר לחדשות. לא ממש הבנתי מי הדובר, אבל זכור לי שהקריאו את ההודעה 'בצער רב וביגון אנחנו מודיעים על פטירתו'. נבהלתי. הרמתי מייד טלפון לסבא ולסבתא שלי, שגרו ברחוב הסמוך. סבא הגיע במהירות והרגיע אותי. הוא פשוט חיבק אותי ואמר שהכל יהיה בסדר. זה היה רגע שלא אשכח בחיים.

"לא ממש הבנתי שראש הממשלה נרצח. לא הבנתי את הפוליטיקה שמאחורי, את עניין הימין והשמאל, את העובדה שאיש ימין קיצוני רצח את רבין, שהיה אז איש עבודה. כן הבנתי, בחושים של ילד, שיש משמעות גדולה לרגע. שאנחנו חווים היסטוריה במדינת ישראל, ושמשהו הולך להשתנות".

צילום: קונטקסט

אביהו מדינה, זמר

ירד מהבמה באמצע ההופעה

"באותו הערב הופעתי בהיכל התרבות של בת ים. כ־25 דקות מתחילת ההופעה בא אלי סדרן האולם ולחש לי באוזן, 'היה ניסיון התנקשות בחייו של רבין'. הוא לא אמר שרבין מת, רק שהוא נלקח לבית החולים ומצבו אנוש. בשלב הזה עידכנתי את הקהל. סיפרתי להם שרבין נפצע, אבל עדיין, קיוויתי שהוא יחיה. הרגשתי רע מאוד, אבל עדיין השליתי את עצמי שאוכל לסיים את ההופעה.

"שרתי לכבודו את השיר 'אבי', שיר קודר. עשינו שירים קצביים, של חאפלות, ואמרתי לקהל שאני מתכוון לשיר שירים שלא מרימים את הטון. אבל הדברים התגלגלו מהר מאוד. אחרי שני שירים שוב ניגש אלי הסדרן, ואז כבר הבנתי שיש לו בשורות רעות. את הנימה ואת המילים שלו אני זוכר היטב, עד היום. עצרתי את ההופעה והודעתי לקהל, 'רבין נפטר'. היית צריכה לשמוע את הרחש, מין 'וואו' כזה. אמרתי להם, 'אני מבין שאין שום טעם להמשיך את ההופעה. בואו נתפזר. תודה רבה לכם. הלוואי שלא נוסיף לדאבה עוד'. וככה ירדתי מהבמה. זו היתה הפעם הראשונה שירדתי מהבמה אחרי חצי הופעה".

צילום: מאיה באומל בירגר

דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות ושופטת ביהמ"ש העליון בדימוס

"הרגע שבו איבדתי את התמימות"

"הייתי אז שופטת חדשה בבית המשפט העליון. בשבת היינו בתל אביב, ובמוצאי השבת חזרנו הביתה לירושלים. בדרך שמענו ברדיו את הקריין מדבר על העצרת. השמיעו שירים מהכיכר, אחר כך דיווחו על היריות. פשוט לא יכולתי להאמין שזה אכן קרה. שזה יהודי שלחץ על ההדק. שמישהו ייקח חיים של אחר בגלל סיבה אידיאולוגית, ועוד של ראש ממשלה. זה היה איום ונורא בעיניי, וזה היה הרגע שבו איבדתי את התמימות.

"אני יודעת שהיו מחלוקת והתבטאויות חריפות, היתה הסתה והיו קריאות 'בוגד' ו'נאצי'. אבל העם שלנו כזה - תראי את הפשקווילים ברחובות ירושלים. ובכל זאת, לא נתפס שיהודי ירצח ראש ממשלה מסיבות פוליטיות. הייתי צריכה לעכל את זה. אחרי שהתפכחתי והבנתי שזה קרה, כאמור, איבדתי את תמימותי והיום אני פסימית. היום אני יודעת שהכל יכול לקרות, שיהודי יכול לירות על יהודי.

"אותו הדבר קרה לי במלחמת יום הכיפורים, אז הייתי בצבא בדרגת סגן אלוף. עם כל הביקורת שהיתה, אמרתי שזה בסדר והאמנתי שאפשר לסמוך - ואז התברר שאי אפשר לסמוך על המנהלים שלנו. זו גם היתה הבנה שצריך לדאוג, כי דאגה יכולה למנוע תוצאות כאלה. זה עצוב ומפחיד, כי בעיניי המדינה הזו היא נס אחד גדול וחשבתי שכך כולם חושבים. היום אני מודאגת ומפחדת, ועם זאת, עדיין מנסה לשמור על האופטימיות".

צילום: מאיה באומל בירגר

מירה עווד, זמרת ושחקנית

"כולם שתקו. היה פחד תהומי שהרוצח פלשתיני"

"באותו הזמן שימשתי מלבישה בצוות צילום במזרח ירושלים. בדיוק צילמנו את סרטו העלילתי הראשון של הבמאי אליה סולימאן מנצרת. היינו בדרכנו חזרה למלון במזרח ירושלים בסוף יום צילומים, ונכנסנו ללובי אחרי יום של ניתוק טוטאלי. אלה היו ימים ללא אינטרנט, ללא אייפד. ראיתי את כל הצוות הפלשתיני יושב דרוך מול טלוויזיה קטנה בלובי במתח איום. שתיקה. אף אחד לא מוציא מילה. 20 שנה אחרי, האימה הזו עדיין חקוקה בי. שאלתי 'מה קרה, מה קרה?' וכולם קפצו והשתיקו אותי ב'ששש' אחד ארוך. אחד מהם לחש לי, 'כנראה רצחו את ראש הממשלה רבין'. לחשתי לו בחזרה, 'מי רצח אותו?'

"באותו הרגע אף אחד לא ידע כלום. אבל הרגשתי את הפחד התהומי שלהם שיתברר בסוף שפלשתיני רצח את רבין. את השקט הזה, הסיוט, המתיחות בזמן אמת, לא אשכח לעולם. נשארנו לשבת עם כולם, עד ששמענו את הנוסח 'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה' מול כל האומה. זו היתה תקופה של תקווה: מזרח ירושלים פרחה תיירותית וכלכלית, ישראלים באו לטייל שם - ואז פתאום הכל נפל, כמו מגדל קלפים נוראי".

הרב דוד לאו, הרב הראשי לישראל

"בחור מאריאל שאל אותי: 'בסוף עוד יאשימו אותנו?'"

"באותה השבת התארחנו אשתי ואני באריאל. במוצאי השבת הגעתי לדבר בהיכל התרבות של אריאל על קירוב לבבות ואהבת ישראל. בסוף המפגש נכנסתי למכונית של המארח שלי והתחלנו לצאת מהיישוב. זה קרה מעט אחרי היציאה, כשהנהג ניהל שיחת חולין. שמעתי רדיו ברקע, ופתאום עלו קולות של בלבול. הקריין אמר שהיה ירי בזמן העצרת, שיש בלאגן, הלם. לא הבנו מה קורה. וככה המשכנו לנסוע לתל אביב, לבית הוריי, שם היו הילדים. בסיבוב לבית הוריי שמענו את הבשורה הנוראית. הנהג עצר בבת אחת את המכונית. הסתכלנו זה על זה, אני ואשתי, הנהג ואנחנו. ככה ישבנו שלושתנו במכונית – המומים, מקשיבים לקולות ברדיו. נכנסנו לבית הוריי, ואבא, שהיה אז רב ראשי לישראל, לא היה בבית. באותה השעה הוא כבר היה בבית החולים איכילוב.

"השוק, התחושה של 'רגע, זה אמיתי? זה אצלנו?' - לא נתפסים. עדיין זכור לי בחור אחד מאריאל ששאל אותי בכאב, 'בסוף עוד יאשימו אותנו, התושבים ביהודה ושומרון?' אמרתי לו שברור שאנשים יודעים לזהות מציאות שבה אדם פרטי עשה מעשה חמור, ושלא תהיה פה הכללה. ואולי להפך: אולי מכאן יבינו שהגיע הזמן לעשות חשבון נפש".

צילום: נעם ריבקין פנטון

דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם לשעבר ויו"ר קרן בלקסטון

גילה על הרצח בזמן מסיבה

"זה מסוג הדברים שכל אחד יזכור כל חייו. הייתי אז בז'נבה, הרציתי בפני צעירי קרן היסוד של אירופה כנשיא איגוד לשכות המסחר בישראל. אחרי ההרצאה היתה מתוכננת מסיבה שאליה הגיעו יהודים מכל אירופה, בין השאר להיכרויות ולשידוכים. רק כשעליתי לחדר שמעתי את הידיעה שרבין נורה. מייד התקשרתי לדוביק לאוטמן, חבר טוב שלי שהיה ממארגני העצרת, ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר, 'כנראה רבין נפצע באורח קל. יהיה בסדר'. כעבור כמה דקות שמעתי את ההודעה הדרמטית של איתן הבר שרבין נפטר.

"ואז היתה לי דילמה נוראית: מה לעשות עם החבר'ה הצעירים שחוגגים באולם המלון? התייעצתי עם אשתי, ושנינו החלטנו שלמרות השבתת השמחה אנחנו לא יכולים לא לשתף בזה את החבר'ה, שהיו כל כך מחויבים לישראל ומגויסים לטובתה. נכנסנו לאולם. ביקשתי שיפסיקו את המוסיקה, והודעתי ברמקול שראש ממשלת ישראל נרצח. כולם היו בהלם. המסיבה נפסקה באותו רגע. למחרת תפסנו את המטוס הראשון וחזרנו ארצה לישראל, היישר להלוויה. זה היה הלם נוראי. הייתי קרוב מאוד לרבין. אהבתי אותו מאוד ועבדתי צמוד אליו. גם חשבתי שהוא המנהיג שיכול להביא שלום, והרגשתי שהעתיד כבר לא יהיה מה שציפינו לו".

צילום: קוקו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו