פני קרחת

ב"חוקי הפשע", ג'וני דפ מגלם את ג'ימי "ווייטי" באלג'ר - פושע אירי־אמריקני מפלצתי ששלט בעולם התחתון של בוסטון בשנות השבעים והשמונים. תחת מעטה עבה של איפור ועזרים פרוסתטיים, ובעזרת קו שיער של שמעון פרס ומבטא בוסטוני סמיך, השחקן הוותיק נראה ונשמע כמו מישהו אחר; כמו מישהו שממש, אבל ממש, לא הייתם רוצים להסתבך איתו. 

הבעיה היחידה היא שמעבר להופעה המרשימה של דפ, "חוקי הפשע" אינו סרט פשע סוחף או מרתק במיוחד. זוהי יצירה כבדה, קודרת ומלאת חשיבות עצמית שגוררת את רגליה לאורך כל הדרך, על רקע פסקול חמור סבר. ובסופו של דבר, למרות שהעסק נמשך למעלה משעתיים, מקיף כמה עשורים של התרחשויות ומשלב אל תוכו לא מעט דמויות, זהו גם סרט שטחי, שמתפזר ליותר מדי כיוונים מבלי להתעמק באף אחד מהם. 

אחד מהכיוונים הלא ממומשים האלה נוגע לסוכן ה־FBI ג'ון קונולי (ג'ואל אדגרטון), שמתמנה בתחילת הסרט לראש צוות משימה שמטרתו חיסול המאפיה האיטלקית בבוסטון. קונולי, שהיה חבר ילדות של באלג'ר ושל אחיו חבר הקונגרס, בילי (בנדיקט קמברבאץ'), מחליט לכרות ברית עם הגנגסטר, ולהיעזר בו על מנת להפיל את האיטלקים. אך על הדרך, באופן שערורייתי, במשך שנים ארוכות הוא גם מעניק לבאלג'ר ולחבורתו את ההגנה שמאפשרת להם לצמוח ולהפוך לשליטי העיר. 

זהו ללא ספק חלק מרכזי מהסיפור שאותו "חוקי הפשע" מבקש לספר, אך לא תמצאו כאן הרבה יותר מאשר את העובדות היבשות. בעיקר מפני שכמעט כל הסצנות של אדגרטון דורשות ממנו לעשות את אותו הדבר: להתגונן מפני הטענות של הממונים החשדניים שלו, תוך כדי שהוא מורח אותם. מעבר לכך שהעניין חוזר על עצמו ומתחיל לעייף בשלב מסוים, לרגע לא ניתנת אינדיקציה כלשהי לגבי המניעים למעשיו של קונולי. בשלב מסוים אשתו אמנם אומרת לו שהוא השתנה - שהוא מתלבש אחרת, שהוא הולך אחרת - אבל התהליך עצמו לא מתרחש על המסך, והסוכן המושחת נותר חידה לא פתורה.

נוסף על כך, גם שיגרת הפשע היומיומית של באלג'ר והחבר'ה שלו נעדרת מהסרט לחלוטין. שוב ושוב אומרים לנו שידו של "ווייטי" בכל - סמים, הימורים, סחיטה באיומים וכיו"ב. אך מלבד מספר סיקוונסים צפויים שבהם הוא נצפה מחסל באכזריות פתאומית דמויות שונות שמהוות איום עבורו, אפשר רק לדמיין מה זה אומר בדיוק. במקום זאת, הבמאי סקוט קופר ("לב לא שפוי", "אחים בדם") מתקמצן על המונטאז'ים ומקדיש זמן ליחסיו של באלג'ר עם אמא שלו - דבר שמעלה אסוציאציות בלתי נמנעות ל"סופרנוס" - ועם בנו הצעיר. אחת הסצנות הטובות ביותר בסרט אמנם מגיעה כאשר "ווייטי" מלמד את הבן כיצד לסגור חשבון עם הילדים שמציקים לו בבית הספר מבלי להיתפס, אך ההתמקדות הממושכת בשולי הסיפור והניסיון "להאניש את המפלצת" רק מחליש ומדלל את כל היתר, ומונע מהסרט לייצר תנופה כלשהי.

מאז שמרטין סקורסזה עשה את "החבר'ה הטובים", כמעט כל סרט פשע שנוצר נאלץ לספוג השוואה לא מחמיאה אליו. "חוקי הפשע", לעומת זאת, הוא כנראה הפעם הראשונה שבה ההשוואה המתבקשת מתבצעת דווקא מול "השתולים", סרט פשע מאוחר יותר (ומוערך פחות) של סקורסזה. 

"השתולים" אמנם אינו "החבר'ה הטובים", ומקובל לראות בו חוליה חלשה יותר בפילמוגרפיה של הבמאי הגדול. אך גם מולו, "חוקי הפשע" מחוויר כמו "ווייטי". נכון, ג'וני דפ עושה עבודה מצוינת, אך הוא אינו ג'ק ניקולסון. וכל משחקי הנאמנויות, שתופסים מקום מרכזי בשני הסרטים, פשוט עובדים כל כך הרבה יותר טוב ב"השתולים" (שגם היה סרט הרבה יותר קצבי, קיצוני ומצחיק). חובבי הז'אנר (ומעריצותיו של ג'וני דפ) צפויים למצוא עניין מסוים ב"חוקי הפשע". אך בסופו של דבר, איך שלא תסתכלו עליו, מדובר בסרט גנגסטרים בינוני וחסר ברק שלא מביא משהו חדש לשולחן. 

  "חוקי הפשע" ("Black Mass"), במאי: סקוט קופר. ארה"ב 2015

 

דליחות קטלנית

2015 לא תיזכר כשנה טובה במיוחד עבור ארנולד שוורצנגר. הפרק החמישי בסידרת "שליחות קטלנית", שיצא בקיץ, קרס בקופות ונשחט בידי הביקורות. ועוד קודם לכן יצא למסכים "מגי" - דרמת זומבים דלת תקציב שבה ארנולד מגלם אבא שבור שמעביר כמה ימים עם בתו הנגועה וחסרת המרפא (אביגייל ברסלין, "מיס סאנשיין הקטנה"), ומתלבט אם להרוג אותה או לא. 

לא רק ש"מגי" לא הצליח למשוך יותר מארבעה ורבע אנשים אל אולם הקולנוע כאשר יצא לאקרנים בארה"ב בחודש מאי האחרון, הרי שכעת, כאשר הסרט סוף סוף נוחת אצלנו, אפשר גם להיווכח שמדובר באחד הסרטים הביזאריים ביותר, והמשעממים ביותר, ששוורצנגר עשה מעולם. מצד אחד, זהו כנראה התפקיד הכי דרמטי שהשרירן האוסטרי הוותיק נטל על עצמו. אך מצד שני, מלבד להסתגר בבית, לבכות בכל הזדמנות כמו ילדה קטנה, להיאנח תוך כדי שהוא מביט אל האופק ולהסתובב עם פרצוף של תשעה באב, קשה להגיד שהוא עושה יותר מדי. אין תרופה שהוא יכול למצוא כדי להציל את הבת שלו. אף אחד לא טורח לרדוף אחריהם או להציב בפניהם אתגר כלשהו. וגם אין במי לנקום. מי שגדל על ברכי סרט האקשן הקלאסי "קומנדו", שבו ארנולד מפוצץ את המדינה הדרום־אמריקנית הדמיונית ואל ורדה לחתיכות קטנות על מנת להציל את בתו החטופה מידיהם של טרוריסטים אכזריים, עשוי לקחת את זה קשה. בכל זאת, שוורצנגר הוא הרבה דברים. אבל חסר אונים? בואו נאמר שזה לא ממש הולם אותו.

העלילה הדלה מתרחשת בחווה מבודדת, והנרי הובסון, שמביים כאן לראשונה, בוחר משום מה לעטוף את ההתרחשויות באווירה המהורהרת והיעני עמוקה שמוכרת מסרטיו של טרנס מאליק. רוצה לומר, יש כאן הרבה שוטים של ענפים שמתנדנדים ברוח על רקע פסקול שמתאים להלוויה. זה כל כך "רציני" שזה מגוחך. 

הייתם מצפים שבין סצנה כבדה אחת לסצנה כבדה אחרת יקרה משהו. לא משנה מה. היה למשל יכול להיות נחמד אם היינו נתקלים בכמה זומבים, למשל (בכל זאת, סרט זומבים, לא?), או מקבלים איזו סצנת מתח מוצלחת, או נהנים מאתנחתא קומית כלשהי. אבל כלום. פשוט כלום. ואל תצפו לטוויסט. כי אין אחד כזה. הבת (הדי מעצבנת, יש לציין) הולכת והופכת לזומבית. ושוורצנגר המסכן מעשן סיגריות ומייבב. בחיי. זה מה שקורה במשך שעה וחצי. עצוב. אבל מכל הסיבות הלא נכונות.

"מגי" ("Maggie"), במאי: הנרי הובסון. ארה"ב 2015

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו