שהחל לגאות גל הטרור, סירבה אנט חאסכייה לבקשתי להתראיין. "יש עלי לחץ ואיומים והמליצו לי להוריד פרופיל", כתבה לי. סירובה היה מפתיע. חאסכייה (46) היא ערבייה מוסלמית גאה, שלא ממהרת להיבהל. כזאת שלנוכח ביקורת רק מגבירה את קולה.
גם הפעם היא לא יכלה לשתוק. ימים ספורים אחרי הסמס ההוא יצאה חאסכייה בקריאה לאזרחים הערבים להצטרף אליה להפגנה בתל אביב, תחת הכותרת: "ערבים נגד טרור. הפגנת כבוד וגאווה נגד קולות ההסתה הערביים".
"זאת קריאה לכל הערבים המתונים לצאת ולהפגין נגד הפיגועים והאלימות", כתבה בפייסבוק. "אני מאתגרת את כולם. זה הזמן להוכיח את נאמנותכם".
"בהתחלה פחדתי", הודתה חאסכייה השבוע. "הגיעו אלי מסרים מהמשטרה שיהיו כאלה שירצו לפגוע בי. לא אמרו מי, אבל לא חסר. אני חשופה, בעיקר בפייסבוק, ויש לי משפחה שאני אחראית לה.
"אבל מהר מאוד החלטתי שאני לא יכולה לשתוק, כי עצם השתיקה היא זאת שתהרוג אותי. כבר שבועיים שיש לי מיגרנה איומה ואני בקושי ישנה בלילות.
"ההפגנה מעוררת בי חששות, ברור. מכל כיוון יכולים להגיע גורמים שירצו לעשות בלאגן. אבל אני אומרת, יאללה, שיפגעו בי. ההרגשה שלי היא שאם אני לא אצא החוצה, הקול הזה לא יישמע".
נפגשנו לראשונה בקיץ שעבר, בשיאה של המערכה בדרום. בנה הצעיר, חוסאם (22), לוחם בגדוד 12 של גולני, היה אז בעומק הרצועה. נלחם עם חבריו, שחלקם נפלו בקרבות, ובהם חברו הטוב, סמ"ר משה מלקו מירושלים.
באותם ימים היא לא חדלה מלהביע את עמדותיה ברשת החברתית ומחוצה לה ולעורר הדים עם הקריאות "למען צה"ל, הדגל והמולדת" ונגד "האויב הפלשתיני". עיקר פעילותה היה בעמוד שפתחה שלוש שנים לפני כן, ונושא את השם "הקול האמיתי". מטרתו, הסבירה, היא "לבטא את הקול האחר, השפוי, של החברה הערבית בישראל. קול ערבי ישראלי גאה, שאוהב את המדינה ורוצה להשתלב בה".
לצד החרדה לשלום בנה הלוחם, גאוותה בימי צוק איתן לא ידעה גבולות: חוסאם, כמו אחיו הגדולים, הגשים את אחת משאיפותיה הגדולות כאזרחית וכאם. חאסכייה תומכת בהחלת החובה על כל אזרחי ישראל הערבים לשרת בצה"ל או להתנדב לשנת שירות. חוסאם עשה את שניהם. לפני גיוסו לגולני התנדב במשך שנה בכפר טיפולי בדרום, המסייע לבני נוער בסיכון. בימים אלה הוא בבית, בחופשת שחרור, ואמו מצטערת שלא המשיך לשירות קבע. "זה היה יכול להתאים לו מאוד, אבל אני חושבת שהמוות של החברים שלו היקשה עליו להמשיך".
דדו (23), בנה הבכור, שירת בסיירת דוכיפת. הבת סוהא, בת ה־23, שירתה כמדריכת נוער בחיל החינוך, והיתה הערבייה המוסלמית הראשונה שהתגייסה לצה"ל. "הם ינקו ממני את הישראליות", היא אומרת בגאווה. "גידלתי את שלושתם על ערכים של אהבת המדינה, חופש, סובלנות ורצון לתרום".
נשלחתי ללמוד תפירה
חאסכייה נולדה בעכו למשפחה מוסלמית בת תשע נפשות. "עוד כילדה לא הבנתי למה יש הפרדה בין שתי החברות, לא הבנתי למה כולם בתוך תחושת נחיתות, לא הבנתי את חוסר ההזדהות עם המדינה שלנו", היא אומרת. "הייתי בכיתה ז' בזמן מלחמת לבנון, וכשאמרתי בכיתה שהיהודים הם לא אלו שביצעו את הטבח בסברה ושתילה, קראו לאבא שלי לבית הספר. הוא בא, החטיף לי סטירה איומה, ואני לא חזרתי יותר לבית הספר.
"אבא שלי שלח אותי ללמוד תפירה, כי זה היה מקובל בחברה שלנו. לא עזרה לי כל ההתנגדות. לא סלחתי לו על זה, וניתקתי איתו את הקשר לגמרי, עד שהלך לעולמו לפני כמה שנים".
בגיל 20 התחתנה עם גבר מוסלמי. זו היתה דרכה לצאת לדרך עצמאית, מתוך ידיעה שהיא תתגרש אחר כך. כשהיתה בהריון עם חוסאם עזבה את הבית ועברה להתגורר בדירת חדר בעכו.
"הייתי אמא יחידנית וקשת יום. ניקיתי בתים מבוקר עד לילה. ובכל זאת, לא החסרתי מהם כלום והם גדלו להיות ילדים לתפארת. אמא שלי עזרה לי לטפל בהם, אבל כלכלית, הכל היה עלי. ככה בדיוק רציתי: שהמאמץ יהיה נטו שלי.
"הצלחתי לבנות משפחה מדהימה. עם האחים והאחיות שלי הקשר נותר חלש. אמא שלי מכבדת את הבחירות שעשיתי, וחשוב לה להיות קרובה לילדים".
זה שנים רבות שהיא עובדת כמעצבת שיער, אך עיניה נשואות אל הזירה הציבורית. הזרקור הוטל עליה במהלך "מחאת הפראיירים" בשנת 2012, כשחאסכייה הפצירה במארגני מטה המאבק לשוויון בנטל לכלול גם את הערבים הישראלים בין הקבוצות שמהן דורשים לשאת בנטל המשותף.
"ערביי ישראל, צאו מהגטו", קראה באחת מהפגנות המחאה ההמוניות בתל אביב. "תפסיקו להיות קול דומם ועַם ממורמר ומקופח. יש לכם הזדמנות למחות על האפליה והגזענות. חברי הכנסת הערבים מובילים אתכם לתהום. שוויון הזדמנויות שווה שוויון בנטל".
בשנה שחלפה מאז תום צוק איתן לא היה רגע דל בחייה. בתה סוהא נישאה למוסא, ערבי מוסלמי יליד עכו, ולפני כשלושה חודשים נולד בנם אמיר, הנכד הראשון של אנט. מספר חודשים קודם לכן התגייר חוסאם, ושינה את שמו לגלעד. הוא הלך בעקבות אחיו, דדו, שהתגייר כשנה לפניו, שינה את שמו לדוד, ובחודשים האחרונים מטייל בארה"ב.
חאסכייה פירסמה בפייסבוק שלה תמונות של חוסאם־גלעד, שצולמו בטקס הגיור, ואת תמונתו מקדש על נרות שבת. "הבנים התגיירו, אבל יכבדו אותי ויישארו הבנים שלי עד יום מותי", בישרה לאלפי עוקביה. "הם יהיו אחים של סוהא ודודים של אמיר, נכדי. יבורכו בני משפחתי האהובים לעולמים, אינשאללה".
היא אומרת שבניה לא התייעצו איתה לפני שפתחו בהליך הגיור. "הם ידעו שאני אהיה שם בשבילם, גם אם יתנצרו. מילדות הם הרגישו חיבור לציבור היהודי ולא לערבי. הם גדלו בעכו, בין יהודים, ובהמשך עברו איתי לקיבוץ יחיעם, שבו אני מתגוררת עד היום. התעקשתי שהם ילמדו בבתי ספר יהודיים, כי אלו מסגרות טובות יותר. ובזה אני מאשימה קודם כל את חברי הכנסת הערבים, שלא באמת דואגים לציבור שלהם.
"אצלנו בבית 'יהודי' זאת לא מילה גסה, ובטח שלא 'ציוני'. חוץ מזה, אני לא מרגישה שאני צריכה לנמק לכולם את הבחירה של הבנים שלי. זאת הדרך שהם בחרו, ואני מכבדת אותה. גלעד אמר לי: 'אמא, אני לא מרגיש שייכות'. בצעד הזה הוא בידל את עצמו מהחברה הפלשתינית וחיזק את הקשר שלו לחברה היהודית, שבלאו הכי הרגיש שייך אליה. זאת יהדות במובן של היהדות החילונית הישראלית".
ועדיין, את לא התגיירת.
"אני נמצאת במקום אחר מהם. טוב לי כמו שאני. אני אתיאיסטית. אבל שמישהו יעז להתנשא עלי ולהגיד שיהודי טוב יותר מערבי - אני מייד יוצאת עליו. אני ערבייה גאה, שלא יהיו טעויות. ערבייה, ישראלית וציונית שזאת המולדת שלה.
"כמה שלא ידעו לאכול אותי עד היום, עכשיו אני בכלל נחשבת יצור מוזר. בת כלאיים. ערבים לא יכולים להגיד שאני בוגדת כשיש לי בת, חתן ונכד ערבים־מוסלמים, ויהודים לא יכולים להגיד עלי 'כבדהו וחשדהו', כי יש לי שני בנים יהודים.
"הקן המשפחתי שלי הוא דוגמה לדו־קיום. סוהא הקימה משפחה מוסלמית, וחשוב לי שהנכד שלי יגדל גם הוא להיות ערבי ישראלי גאה, שהעתיד שלו יהיה טוב ובטוח. בשנים הקרובות גם הבנים יקימו משפחות, יהודיות, וכולנו נחיה יחד, מגובשים בדיוק כמו שחיינו תמיד".
לא זמן למלחמת אחים
בבוקר יום שני השבוע עלתה חאסכייה על הרכבת מנהריה לתל אביב, בדרך לקבל אישור מהמשטרה לעריכת ההפגנה. במהלך הנסיעה, חרף השעה המוקדמת, טילפנה ושלחה עשרות הודעות, אל כל מי שיכלה, כדי לרתום לפעילות כמה שיותר אנשים. "זה הכל אני. אם אני לא אעבוד עכשיו מהבוקר עד הלילה, לא יקרה כלום".
בכניסה לתחנת מרחב ירקון שאל אותה היומנאי לאיזו מטרה הגיעה. "אישור להפגנה", השיבה.
"שמאל או ימין?" שאל אותה שוטר שחלף במקום.
"ערבים", ענתה חאסכייה.
"מה זאת אומרת ערבים?" התפלא השוטר, "נגד מה ההפגנה?"
לאחר מכן עלתה אל הקומה הראשונה והתייצבה, מתוחה ודרוכה, מול קצין משטרה. "זאת הפגנת נאמנות למדינה", אמרה לפקד את מה שלא הספיקה לומר קודם. "אנחנו רוצים להשמיע קול ברור נגד האלימות".
הפקד סיפר שעודכן כבר על קיום ההפגנה ומיהר להנפיק לה אישור. "אנחנו מאשרים לכולם להפגין", אמר.
חאסכייה יצאה מהתחנה מאושרת. "אני כל כך מתרגשת שקיבלתי אישור, את לא מבינה", אמרה כשהיא מהדסת על עקבי הפלטפורמה הגבוהים שלרגליה. בהמשך קיבלה שיחת טלפון מראש עיריית נצרת, עלי סלאם, שאישר באוזניה את השתתפותו בהפגנה. אחריו צילצל פעיל ליכוד מרכזי משפרעם, והיא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.
"זאת ההפגנה הראשונה שאני מארגנת. כל הניסיונות הקודמים לא צלחו. אנשים פחדו, נמנעו, התעלמו. הרגשתי שאין לי מספיק שותפים אמיצים וחרוצים לצאת איתם לרחובות. הפעם זה יקרה, גם אם אמצא את עצמי עומדת לבד עם עוד חמישה או עשרה אנשים. למי שיצטרף אלי להפגנה הזאת אני אדאג כל החיים. לעולם לא אשכח לו את האומץ וההירתמות".
למה זה כל כך קשה?
"את יודעת מה זה להוציא ערבים ישראלים להפגנה כזאת היום, בלי להתחבא מאחורי גוף יהודי? ערבים משתתפים בהפגנות בחסות השמאל, וכמובן, בהפגנות אנטי יהודיות. כבר שמעתי טיעונים של אנשי שמאל שאומרים, 'את חייבת אותנו, שניתן לך קונטרה מול הימין'. בשום פנים ואופן לא.
"זאת הפגנה ערבית, עצמאית, לא מפלגתית. הפגנה של נאמנות, של גאווה ערבית ישראלית ושל סירוב לדרכי אלימות.
הבן דדו. "גידלתי את ילדיי על ערכים של אהבת המדינה, חופש, סובלנות ורצון לתרום" // מתוך אלבום משפחתי
"יש לי המון חברים יהודים בפייסבוק, כולל מתנחלים וחרדים, והם פונים אלי ושואלים מתי להגיע ואיך אפשר לעזור. אני מסבירה להם שזאת הפגנה ערבית בלבד. ברור שהיא נערכת במקום ציבורי פתוח, שכל אחד יכול להגיע אליו. אבל זאת לא הפגנה של יהודים וערבים. אנחנו לא רוצים ולא צריכים שאף אחד ידבר בשבילנו. אנחנו רוצים להעביר מסר פשוט, בקול שלנו: ערביי ישראל נגד טרור".
כל טרור?
"אני נגד כל טרור, אבל עד עכשיו הטרור הוא בעיקר ערבי, לכן נגדו אנחנו יוצאים".
למה בחרת לקיים את ההפגנה דווקא בתל אביב? למה לא ביישוב ערבי?
"כי תל אביב היא המרכז והלב של המדינה הזאת. הפגנות חשובות ומשמעותיות מתקיימות בתל אביב ומקבלות תשומת לב ציבורית בהתאם. עצם השאלה מכעיסה אותי. סליחה, אנחנו לא חלק מהמדינה הזאת? למה אני צריכה להפגין כשאני מסוגרת בתוך יישוב ערבי מרוחק מהמרכז, כמו בתוך גטו?"
את חושבת שהיית יכולה לקיים עכשיו הפגנה כזאת באום אל־פחם או בסכנין?
"למה ללכת לשם עכשיו, עם כל הלהט והאש? סתם בשביל הפרינציפ? להצית אש ולעורר מלחמת אחים? זה לא הזמן. פנינו לשלום ולכבוד הדדי. זאת המטרה של ההפגנה. לא לעורר עוד מהומות, יש מספיק. כשארגיש נכון לקיים הפגנה בסכנין או בכפר ערבי, אארגן גם שם הפגנה. אמן שנזכה ליום הזה".
לפני הבחירות האחרונות התמודדה חאסכייה בפריימריז של מפלגת הבית היהודי, ושובצה במקום ה־26 והלא ריאלי. כשאני אומרת לה שזה נשמע מוזר, היא לא מבינה למה. "המון אנשים תמכו בי, אפילו מתנחלים. הייתי שמחה להתמודד בליכוד, אבל זאת מפלגה גדולה מדי, ואני עשיתי הכל בעשר אצבעות, עם קצת כסף ועזרה.
"אני אישה שרוצה להוביל. אני לא אוהבת לקבל הוראות ופקודות. לכן אין לי בעל בבית. הבנתי שגבר עלול לעצור אותי, להפריע לתנופה שאני נמצאת בה. 'הקול האמיתי' היא כבר עמותה, והלוואי שתהפוך למפלגה.
"אני חולמת להגיע לכנסת. שיהיה ייצוג למגזר הערבי נטו, לא לפלשתינים. שנגיע למצב שאנשים יגידו, 'אנחנו ערבים ישראלים', וזהו. ישראליוּת בלי הסתייגויות. אני מרגישה שאנחנו מתקרבים לשם. יש לי סבלנות. כמו שעם ישראל היה סבלני כשהלך במדבר ארבעים שנה וכשהיה בגלות אלפיים שנה. אפילו לאלוהים לקח שישה ימים לברוא את העולם.
"מבחינתי, ההפגנה הזאת היא גם קריאה להפסקת הכיבוש מצד חברי הכנסת הערבים. הנציגים שלנו, לכאורה, שמתעקשים לצבוע אותנו בצבעים של דגל פלשתין, במקום בצבעי הכחול־לבן של דגל ישראל".
ובכל זאת, לרשימה המשותפת היתה הצלחה גדולה בבחירות.
"כי לאנשים היתה תקווה שהנה, יוצרים משהו שונה. שמו את איימן עודה בפרונט, הוא נתפס כמי שיקדם דו־קיום וידאג לציבור הערבי. ברור שהם איכזבו. אני מראש לא תליתי בהם תקוות. אף חבר כנסת ברשימה המשותפת לא מייצג אותי. גם יתר חברי הכנסת הערבים לא מייצגים אותי, כי הם מדגישים את הזהות הפלשתינית שלהם ומקפידים לדאוג לדבר בראש ובראשונה על הפלשתינים. אני לא פלשתינית".
הבת סוהא. "יש אפליה" // צילום: אלבום משפחתי
לא עוינת ולא מפלצתית
את מתנגדת להזדהות של ערבים ישראלים עם העם הפלשתיני?
"לא, כל עוד לא מדובר באנשים עם דם על הידיים. אני מודה שאני לא מצליחה להזדהות איתם לגמרי. האלימות המתמשכת מהצד השני חסמה אותי. אני לא יכולה להזדהות עם אויבי המדינה שלי.
"הביקורת על ישראל מקוממת אותי. אם ישראל היא מדינה כל כך עוינת ומפלצתית, למה היא מטפלת בפלשתינים בבתי החולים, כולל במחבלים? למה היא מעבירה להם מזון ומים וחשמל? נראה אותם מקבלים יחס כזה ממדינות ערביות".
הציעו לך בעבר להיכנס לחיים הפוליטיים?
"שנים אני פעילה וצועקת, אבל מעולם לא פנו אלי, מאף מפלגה. בטח לא מהשמאל. אני לא הערבייה שמתאימה להם, כנראה. אל הבית היהודי אני פניתי, והיחס שקיבלתי היה יפה מאוד.
"יכולתי כבר מזמן לעזוב הכל ולהגיד, הבנים שלי יהודים, הם יהיו מסודרים, וגם ישמרו על אחותם, שנישאה לגבר תומך ומתקדם. מה אני צריכה את כל זה. אבל המאבק שלי לא נובע מאינטרס אישי ואני לא מחפשת ג'ובים. זה בוער בי מבפנים כבר שנים".
את מרגישה שאת יכולה לייצג את הציבור הערבי, על כל צרכיו?
"בוודאי. אני מייצגת את הציבור הערבי קודם כל כבן אדם. כמי שקשובה לשני הצדדים. כאדם מוסרי. בחיבור שלי לצד היהודי אין כדי להפחית מכבודו של המגזר הערבי כהוא זה. החיבור הזה הוא גשר והוכחה שהפער לא גדול. הוא אמירה שיש פה המונים שרוצים להושיט יד לשלום ולשוויון ולחיים שפויים בשקט.
"נכון, אני לא נופלת בשום משבצת ברורה. לא מתאימה לשמאלנים ולא לגמרי מתאימה לימנים, ובטח לא מתאימה לחברי הכנסת הערבים. לכן יש מי שמכנה אותי הזויה. ממש לא אכפת לי".
מה לדעתך הצית את גל הטרור הנוכחי?
"קודם כל, הסיפור של אל־אקצא והסתה פרועה. ברור שהיו שם גם תחושות של כעס על אי שוויון, על דיכוי ועל אפליה. אבל אם זה מה שמעניין אותם באמת, למה הם לא יצאו החוצה בהזדמנויות אחרות, כשהשטח לא בוער? למה שיקשיבו להם ככה?
"חבל מאוד שהממשלה לא עושה פעילות הסברה בערבית ומבהירה שאל־אקצא לא בסכנה, ומספיק עם הפצת שטויות, כמו שהיהודים רוצים להרוס את אל־אקצא ולבנות את בית המקדש. נותנים לשקר של חברי הכנסת הערבים ושל הפלשתינים להבעיר את השטח. מזניחים את ההסברה במגזר הערבי, אז שלא יתפלאו אם התנועה האיסלאמית צוברת תאוצה".
אתם כמשפחה לא חווים אפליה?
"בטח שכן. רק לפני כמה ימים סוהא ניסתה להתקבל לעבודה כקופאית בסופר. הם זקוקים לקופאיות, אבל כששמעו את שם המשפחה שלה, לא חזרו אליה. ואת יודעת כמה פעמים סירבו להשכיר לה דירה? עכשיו היא שוכרת דירה בנהריה במחיר מופקע.
"סוהא חווה את מה שחווים המוני ערבים. היא סובלת מאפליה ומגזענות רק בגלל שהיא ערבייה מוסלמית, למרות שהיא חיה בחברה היהודית ולמרות שהיא ואחיה שירתו בצה"ל ועמדו בכל חובותיהם האזרחיות. לא נותנים לה הזדמנות. אז איפה חברי הכנסת הערבים? למה הם לא עוזרים? כי הפלשתינים מעניינים אותם, לא ערביי ישראל. וזה תורם לפערים. אני האחרונה להתכחש לפערים והראשונה להיאבק כדי שהם ייעלמו". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו