"מי שמאמין לא מפחד", מתנגנת הבטחה ברחובות ירושלים, בוקעת מהרמקולים בשוק, נצרחת ממכוניות חולפות, זו הנעימה שמרקידה דגלים מונפים בידיים קנאיות. אבל על אבני המרצפת של ירושלים, עיר שאֱמונה יש בה עד להתפקע ובשמיים שלה יש מספיק אלוהים בשביל כל הדתות, פוגשים פחד בלי סוף.
היהודים ממערב העיר פוחדים מסכינים, הערבים מהמזרח פוחדים שמישהו עם נשק יפרש איזו תנועה שלהם לא נכון. האופטימיסטים פוחדים מהייאוש, איגור מהמדרחוב פוחד שלא יאמינו שהוא המשיח ושתיגמר לו הוודקה, ואני פוחדת שאחרי ארבעה לילות בירושלים השיר הזה של אייל גולן לא ייצא לי יותר מהראש.
בימים של מתח ירושלמי, אלה תמיד המבוגרים שמעזים לצאת. "אלה שאין להם ברירה ואלה שיש להם אומץ", מסכם מישהו במעדנייה של הסורי ומציע לי זיתים // צילום: יהונתן בן שאול
אפילו בחנות הגבינות של אלי באשר במחנה יהודה אי אפשר לברוח מהמנגינה, מהידיעה שלנו יש את מלך העולם, והוא עולה איתי עכשיו למעלה, למרפסת שבקומה השנייה של החנות, שם אפשר לשבת לארוחת גבינות ויין, להשקיף על מה שקורה בשוק.
הבסטות מנומנמות, אבל בבלקון של באשר שמח. הארי וננסי בלומפילד פותחים שולחן עם עוד זוג תיירים מארה"ב. בלומפילד הוא פילנתרופ בן פילנתרופים מקנדה, שבא לירושלים כמה פעמים בשנה ומחזיק דירה משלו במלון לאונרדו פלאזה.
"הכסף של אבא שלי ושל אחיו בנה את האיצטדיון", צוהל בלומפילד, "הכסף שלי עדיין משלם בשביל שיהיה שם עשב ירוק". למרות השם המחייב, הוא בכלל לא בעניין של כדורגל. הוקי ופוטבול זה יותר הקטע שלו. "מוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים את מכירה?"
"גם זה מאבא?", אני שואלת, שמחה בשבתות שעשיתי שם עם הילדים, "לא. זה הכל כבר הכסף שלי".
"אתם לא פוחדים?", אני שואלת והוא עונה מייד: "לא".
"אפילו לא קצת? לא מסתכלים מאחורי הגב?"
"לא!", הוא חוזר, ואחריו ננסי שלו. אותה בכלל מעניין מאיפה אני קונה את העגילים, ואם יש חנות גם בירושלים. "תראי", הוא ממלא את הכוס וממשיך, "אני אומר לעצמי ולקוראים שלך שבארץ היו בערך 15 מקרים של דקירות בימים האחרונים. זה נורא, אבל לא בשביל לשתק מדינה שלמה.
"אנשים לא יוצאים מהבית. זה מטורף. נותנים לפלשתינים את הניצחון על מגש. בפיגועים של שנות האלפיים היו הרבה יותר אנשים ברחובות. ואז, אם את זוכרת, אוטובוסים התפוצצו, היה דם בכל מקום. את מוכרחה לטעום את הגרויר הזו".
לא מתה על גבינת גרויר, אבל את ימי הפיגועים בתחילת שנות האלפיים אני זוכרת מצוין. הכנתי אז כתבה בירושלים על בילויים בצל טרור. ימים ארוכים התהלכתי ברחובות העיר המתפוצצת, צועקת בלב "בווום...", "בווום...", שאם יבוא אחד אמיתי אני אבהל פחות.
"בלומפילד איש מקסים", אומר לי שלום קדוש, השף של המלון, כשאני פוגשת אותו עם הסגן שלו ועוד שני מנהלים. יש כאן יהודים וערבים שעובדים שנים ביחד, עברו כל כך הרבה תקופות מדממות, ונדמה שלאיש לא באמת ברור מה בדיוק קרה כאן, ואיך זה פתאום ציבור שלם מאשים את הרשתות החברתיות באיבוד שליטה על הילדים.
מספרים לי שיש הרבה ישראלים שביטלו, אבל תודה לאל, לא מעט קבוצות מחו"ל נתקעו בארץ. אחר כך אשמע כמה מהם מדברים במעלית בשבחם של השירות ושל האוכל שמגישים במלון הזה. שהוא טעים יותר מבמלונות אחרים.
• • •
יהודה אסלן (56), מהעמודים הוותיקים של חיי הלילה בירושלים, יושב על הבר ב"לינק", המקום שפתח לפני שנים בבית אבן בן מאה שנים. "זו אינתיפאדה לא אינתיפאדה, אבל היא אפקטיבית ביותר", הוא אומר בשקט. "אני חושב שהם הצליחו לשבש לנו ולשבש אותנו.
"נדלקה לי מנורה אדומה כשלפני שבוע פלשתיני בן 18 תקף תלמיד ישיבה עם קולפן. כל אחד מאיתנו צריך לשאול מה מביא אדם לתקוף עם קולפן, כשברור לו שהוא לא ייצא מזה בחיים. כשאומרים שהם מחנכים לשנאה אני מסכים, אבל שואל את עצמי למה. אני חושב שהתשובה היא פשוטה וגדולה בהרבה מהסיפור של הר הבית. אף עם לא הצליח לשלוט על עם אחר לאורך זמן. זה מתחיל ונגמר בזה".
יומיים אחרי זה, במדרגות לכותל, אני הולכת אחרי איתן שטקל. כבר שלושים שנה שהוא אחראי על כל החפירות של הכותל, עלה להר הבית אינספור פעמים בלי לייצר בלאגנים.
איתן הוא כוכב. כל מאבטחי הכותל ורוכליו וקבצניו וסדרניו מכירים אותו. קוראים לו רב, ואני מייד מקבלת ממנו סרט אדום למזל, כי ככה ייעשה למי שבאה איתו.
רחבת הכותל שייכת כולה לי ולקבוצת תיירים מסין. למעלה השמש צורחת, ומרק המדריך מסביר: "שום אמונה לא מספיק חזקה כדי שאנשים יעמדו להתפלל במזג אוויר כזה ב־1 בצהריים"
"בכל מדינות ערב הם נחשבים לערבים שמנת", הוא אומר. "אין ספק שתמיד יש מקום לשיפור, אבל אם מכבי אש מגיעים לכבות שריפה בשכונות ערביות וזורקים עליהם אבנים, אז יש פה בעיה. מי שחווה את 67' כבר לא השתתף באינתיפאדה הראשונה. מי שחווה את השנייה, ואת גדר ההפרדה, כבר לא ישתתף באינתיפאדה הנוכחית. אנחנו פה משתי סיבות: בכוח הזכות ובזכות הכוח. אם נאבד אחד משני הדברים האלה, הם יהרגו אותנו".
בסמטאות הרובע היהודי לכיוון הכותל יש תיירים ואבטחה בכל מקום. לי זה נראה שוקק, אבל איתן אומר שריק. בקרן רחוב שני נערי ישיבה מנגנים את פסקול העיר. ברחוב תפארת ישראל עומד אביחי מקריית ארבע, מתרים עוברים ושבים לחבילות לחיילים. על כל 50 שקלים שנתרמים חייל מקבל חבילה, ואני מציצה בתוך אחת לדוגמה. מזהה שם מי פה, מטען לנייד, דאודורנט. אף אחד כבר לא שולח תחתונים וגופיות.
במדרגות היורדות אל הכותל קוראת לי שרה היפה, שלא מסכימה להצטלם. "אני מתביישת", היא אומרת. שנים שהיא מקבצת שם נדבות, וכל מי שמטיל מטבע לכוס נענה בצרור ברכות לבריאות, אריכות ימים ופרנסה. המתיחות בירושלים רעה להכנסות. "אין ברירה, מוכרחים לדבר שלום. הרי לא נוכל לשלוח מפה את הגויים. צריך ללמוד לחיות ביחד. אי אפשר להתיישב לגויים על הראש ולהגיד, אנחנו ככה ואנחנו יודעים יותר טוב. צריך להסתדר. כמו הכותל וכיפת הזהב. תראי אותם. הם לא יפים ביחד?"
איתן רץ לישיבת קבלנים, משאיר אותי ברחבת הכותל, ששייכת כולה לי ולקבוצת תיירים מסין. למעלה השמש צורחת, וכשאני מתעניינת אצל מרק המדריך אם בשבועות האחרונים היה ריק כמו עכשיו, הוא אומר שזה לא קשור למצב. זאת השעה. "שום אמונה לא מספיק חזקה כדי שאנשים יעמדו להתפלל במזג אוויר כזה ב־1 בצהריים".
• • •
בדרך לירושלים קראתי על ג'בל מוכאבר ועל בקבוקי התבערה שמושלכים משם לבתים ברחוב מאיר נקר בשכונת ארמון הנציב. כשהייתי קטנה נסענו לראות את הבית החדש ששלמה ומזל קנו שם, היו מהראשונים בשכונה. נזכרתי איך נשבה שם רוח מטורפת ואיך פחדתי שהיא תחטוף את היד שלי מזו של אבא או אמא ותעיף אותי רחוק מעל בתי הכפר.
לפני כמה שנים, במחנה יהודה, פגשתי אמא ובת שהגיעו מג'בל מוכאבר. מילה בעברית הן לא ידעו, ואלי מזרחי, אחד מוותיקי השוק, תירגם. אמרו שהן באות לכאן כי הסחורה עדיפה בעיניהן על זו של העיר העתיקה, וגם כי הן מתות על החמאה והגבינות שמגיעות מחו"ל. קונות כל פעם קצת, לפי משקל, וגומרות לאכול אותן עוד לפני שיגיעו הביתה.
בשישי האחרון שום קונים מהעיר המזרחית לא הסתובבו במחנה יהודה, רק אלה שעובדים ולא נרתעו מעמידה במחסומים. ברחוב הראשי היתה תנועה דלילה. אנשים מבוגרים התנדנדו מצד לצד, מכובד של שקית עגבניות לצד זו שמלאה תפוחי אדמה. כמו ברווזים עולים ויורדים בדרך לארוחת השבת.
בימים של מתח ירושלמי, אלה תמיד המבוגרים שמעזים לצאת. "אלה שאין להם ברירה ואלה שיש להם אומץ", מסכם מישהו במעדנייה של הסורי ומציע לי זיתים, אולי קצת לחם עם איקרה.
גם אלי מזרחי לא בא לעבודה. נשאר בבית כי הילדה חזרה מחו"ל, ובבית הקפה שפתח עם הילדים שלו נמצא עכשיו יואב, הקטן. בן 22, עם פנים טובות. בימים של שקט אין סיכוי למצוא שולחן, אבל היום צריך רק לבחור, בפנים או בחוץ, וסוני המלצר כבר יביא.
סוני, בן 19, נולד וגדל בוואדי ג'וז. ההורים התגרשו, ועכשיו הוא שוכר עם חבר דירה בבית חנינא. 1,200 שקלים לחודש משלם כל אחד מהם על דירת שני חדרים. "יקר", אני אומרת. "בית חנינא הכי נחשבת", הוא מחייך.
ביום חמישי, כשיצא לעבודה, השוטרים הצמידו אקדח לפנים היפות של סוני, והוא פחד לענות לטלפון שרטט אצלו בכיס, שמישהו לא יחשוב שהוא מתכוון לשלוף משם איזו סכין. "כולם מפחדים, כולם עצבניים, אבל חלאס", הוא אומר. "די, נראה לי שנגמר הבלאגן. שכולם הוציאו את השיגעון ואפשר לחזור לנורמליות".
אפילו הקיצוניים של השוק לא נוגעים בעובדים הקבועים, שבאים מהעיר המזרחית. "מין הסכם של כבוד", מסביר לי חיימון, שמדי פעם עושה שליחויות בשוק, שיהיה לו כסף לפוקר. "זה לא שאני סומך עליהם במאה אחוז. אף פעם לא תהיה בינינו אמונה עיוורת. אבל היו פה הרבה שנים של עבודה טובה, והתרגלנו", הוא שואף עמוק עשן סיגריה ומפריח אותו נחרצות, כאילו הניקוטין הוא שמסדר לו את המחשבות.
"אני רוצה שתכתבי בעיתון שאני, חיימון, בן 25, דתי לייט מפסגת זאב וימני כבד, שונא מחבלים, שונא יהודים שמתקרבים לחזיר, שונא זיבולי שכל של שמאלנים, אבל הכי הרבה שונא את כל הבני זונות שעולים להר הבית, מסובבים לערבים את הראש והורסים לירושלמים את החיים".
הבטחתי לו שזה סגור וביקשתי שיחכה לצלם. אמר שאין לו זמן עכשיו, אבל אם אחזור ביום ראשון בערב אמצא אותו שם, "מילה של בית"רי. ועוד דבר, אם אין לך גז מדמיע בתיק, אל תעלי למונית של ערבי".
הסתכלתי על הגב הרחב שלו כשהוא מתרחק, על הזרועות המונפות לצדדים כאילו מבקשות לאיים על כל מי שיחפש עניינים, וחשבתי שהוא מוכרח להחליף את החולצה. הדפס של דרדסים פוגע לו בכושר ההרתעה.
בראשון בערב, כשחזרתי לשוק המתרוקן, לא מצאתי אותו. אולי נתקע באיזה משחק פוקר, אולי סתם התחרט. אבל את הכעס על הפרובוקטורים בהר הבית שמעתי כמעט מכל בני העיר שלו. ערבים, יהודים, שמאלנים או אנשי ימין.
• • •
ביום שבו ניר ברקת חגג 56 התיישבתי מולו, בלשכה שמלאה בתמונות שלו עם המשפחה, צילום במדים מהימים ששירת בצנחנים ותמונה שלו כשהיה ילד קטן ומתוק. ברקת התעניין אם שתיתי קפה, ואולי ארצה עוד אחד. איש נעים הליכות, נימוסי להפליא, ובכנות מלאה איחלתי לו שיחגוג את היום שלו בלי קטסטרופות, ושבערב, בדרבי המשפחתי, בית"ר ירושלים שהוא אוהב תנצח את באר שבע, הקבוצה של גיסתו אלונה.
הוא שאל אם באתי מתל אביב. אמרתי שנולדתי במעלה החמישה, חייתי בירושלים, יש לי בה משפחה גדולה, ואני אוהבת אותה. אמרתי שארבעה ימים אני מסתובבת בעיר שלו, הסתובבתי אתמול בעיר העתיקה, נסעתי בתחבורה הציבורית, ואני מופתעת. דברים שרואים מכאן לא רואים בטלוויזיה ובעיתונים: המציאות נראית הרבה פחות מפחידה.
ברקת אמר שחשוב שאנשים יישאו כלי נשק, כי הם "מכפילי כוח". סיפר שהיה אצל מנהל בית ספר שאביו נרצח בפיגוע האוטובוס ושאל למי בסגל יש נשק. ענו כמה מורים שהם קצינים ויש להם רישיון לנשק. "שאלתי מה דעתם על זה שלמורים יש נשק. כולם אמרו שזה נותן להם תחושת ביטחון".
אמרתי לו, תראה מה קרה בבאר שבע. אמר שבירושלים הוא לא מכיר מקרה אחד של שימוש לא מושכל בנשק, אבל מכיר עשרות מקרים של חיילים במילואים ונושאי נשק שעזרו לנטרל מחבלים. "בירושלים אנשים בעלי רישיון לנשק הם אחראים".
דיברנו על העייפות שראיתי אצל הירושלמים. כל מי שדיברתי איתו אמר שיואילו כל אלה שעולים על הר הבית ויפסיקו להבעיר את העיר שלהם. "ממך אני לא שומעת מילה על זה", אמרתי. "אתה מתמקד בדיבור על ההסתה. אין בך כעס על מי שמבעירים את האש?"
"אני מחויב לשמר את הסטטוס קוו בהר הבית", ענה בדיפלומטיות. "להילחם בפרובוקטורים ולהילחם בהסתה. אני חושב שהבהלה של הערבים, שישראל תשתלט על ההר, לא מוצדקת.
"בכל הזדמנות אני מסביר שאין בזה אמת. אני אומר את זה למנהלי בתי הספר, למנהיגי שכונות, למנהלים חברתיים. לצערי הרב, אנשים מעוניינים להסית כשזה נוח להם. זו פעם שנייה שהעניין מתוזמן לחגי תשרי. התשובה שלנו לזה היא שאנחנו אומרים להם את האמת.
"המסרים שלי הם אחידים תמיד. להילחם במסיתים, להיות יותר קשה עם האנשים הרעים, ולהיות יותר טוב עם הטובים. זה קונסיסטנטי".
• • •
מאוחר יותר, כשאגיד את הדברים לחאלד, הוא יגיד שברקת, כמו כל ממשלת ישראל, לא מבין את עומקו של השבר באמון. הוא בן 33, בא מאבו טור, אבא לארבעה ילדים, נראה פולני מבית טוב, ובגלל זה אף פעם לא עוצרים אותו בשום מחסום. במשפחה של חאלד אף אחד לא יודע שחוץ מלנהוג במונית, הוא מסיים לימודי טכנאות רפואית בתל אביב. רוצה לעשות את הדברים בדרך שלו, בלי שאלות מאף אחד.
חאלד אומר שערביי ירושלים מקבלים הבטחות על בנייה שממוסמסות כל הזמן, "בזמן שאנחנו רואים את ירושלים היהודית נבנית על אדמות שבחלקן הופקעו מאיתנו". שאסור לגרות את נושא הר הבית, "כי זה חומר נפץ שאי אפשר להשתלט עליו". שערביי ירושלים הם מפונקים, ו"פעולות כמו מחסומים וגדרות הפרדה רק יבעירו את השטח". שיש תסיסה גדולה, כי משוכנעים שהולכים לקראת חלוקה.
כששאלתי את ברקת מה הוא עונה לאלה שאומרים שבמשמרת שלו הולכים לחלק את ירושלים, הטונים שלו עולים. "שטויות במיץ עגבניות! לא היה ולא נברא. לאנשים יש קשיים בהבנה. אנחנו שמים מחסומים להגן על חיי אנשים ומורידים אותם לפי תעדוף.
"אנשים צריכים להבין שאנחנו לא מקלים ראש בחיי התושבים, ואנחנו גם מבינים היטב איך לנהל את העיר ולהגביר את הביטחון האישי. פועלים טקטית, עושים את הפעולות להגן על חיי אדם, מהקל אל הכבד. בשכונות שקטות, שלא יוצאות מהן הפרות סדר או פעולות מסכנות חיים, ושיש בהן מנהיגות שלוקחת אחריות, אנחנו נסיר את המגבלות".
ואם משכונה יוצאים שני מפרי סדר, תעניש את כולה?
"נזרום עם השכונה, שתעזור לנו לטפל ברעים".
ברקת היה בן 22 כששם את הלב שלו בידיים של בוורלי, נערה בת 15 שעלתה עם ההורים מדרום אפריקה. מאז הם יחד. שלוש בנות נולדו להם בירושלים. דניאל (24), ששירתה חמש שנים בצבא ועכשיו היא לומדת בישול בניו יורק; נעם (22), מדריכת סימולטור בחיל האוויר; ועמית (19), שמשרתת בבית הספר למ"כים. שואלת אם זה לא מפחיד לגדל ילדים בירושלים. אני חוטפת על הראש.
"אין מקום טוב יותר טוב בעולם לגדל בו ילדים. סטטיסטית, ירושלים היא המקום הכי בטוח בארץ. בשבע השנים שאני ראש עיר יש לנו בממוצע מקרה רצח אחד על כל 100 אלף תושבים. שליש מהממוצע הארצי, ושישית מניו יורק.
"מעבר לזה, מקבלים בעיר הזאת פרספקטיבה. מבינים לעומק מה זה 'שונה'. הולכים ברחוב ורואים יהודים, נוצרים ומוסלמים, חרדים, חילונים ודתיים לאומיים. אין מקום שבו מבינים יותר את החברה הישראלית מאשר ברחובות ירושלים".
זה היה הקסם הגדול שלה, אבל נראה שהוא מתפוגג. שהיא הולכת רחוק, מהעיר שאתה מתאר.
"היה לי דיון עם קצינים בפו"ם. אמרו לי: 'היינו אצל ראש עיריית תל אביב, והוא מאמין בפלורליזם. ומה איתך? אמרתי להם שבתל אביב, כשאומרים פלורליזם, כולם מתכוונים לדבר אחד. בירושלים כל אחד רואה פלורליזם בצורה אחרת. אין בירושלים הסכמה אפילו לגבי מה זה פלורליזם.
"זה בעיניי הפלורליזם האמיתי. האפשרות לתת לאנשים לחיות את חייהם בשכונה שלהם, לפי תפיסתם, עם שונות כל כך גדולה. הפלורליזם מתקיים כאן, ולא במקומות שבהם כולם נראים אותו דבר. זה האתגר שלנו בעיר: איך לקיים את הדו־קיום".
• • •
ימים ארוכים הסתובבתי בירושלים, מחסומים רבים לה בכל מקום, חיילים במדים ונשק שלוף נראים כמו נלקחו מתמונות בנות חמישים שנה. כששאלתי את ברקת אם המראה הזה מכאיב לו, ענה שלא, "כי אני יודע שזה הכרחי וזמני".
בגינה של אמריקן קולוני יושבים עיתונאים זרים במקום הישראלים, לבראנץ' של שבת. ג'יהאד בריקאת, איש עם פנים רכות וקול שקט, משוכנע שכאשר ייגמר הטירוף, הישראלים יחזרו. הוא מבין את הסבל ואת הייאוש של המזרח־ירושלמים, אבל לא מצליח לתפוס איך פייסבוק עובר להורים מתחת לרדאר. משוכנע שבבית שלו זה לא היה קורה, ממש כמו שהוא משוכנע שישראל חייבת להתעורר, להבין את המצוקות שלהם.
על הבר של דניאלה ב"בארוד" יושב פרופסור לספרות אנגלית, מגבעת לראשו ומבטו מהורהר. סגן הקונסול הספרדי מבשם את החלל בספרדית, ודוביד, מוסיקאי ישראלי שחי בפאריס, עולה לנגן מוסיקת סווינג. הפסטליקוס שיוצאים מהמטבח מתעקשים על נורמליות טעימה, ובין כל אלה מהלכת הצפונית, סטודנטית לסוציולוגיה מכפר ראמה, שממלצרת ב"בארוד" כבר כמה חודשים. "בכיתה שלי אני לומדת עם שלושים דוסיות", היא אומרת. "כאן אני מרגישה שווה בין שווים. כמו כולם".
כל כך הרבה עליות ומורדות ידע המקום הזה, כל כך הרבה תבע ממנה הטרור. ב־31 ביולי 2002 נרצחה אחותה בפיגוע בהר הצופים, ואין כמעט יום שבו דניאלה לא מנהלת איזו מריבה עם נציגי הגזענות שבעירה.
אסף גרניט אוהב את דניאלה ואוהב את ירושלים. הוא נמנה עם צעירי ירושלים, שמתעקשים להביא טוב לעיר, למרות שלא תמיד זה קל איתה. יום אחרי ש"פלומר", האחות הלונדונית של "מחניודה", זכתה בפרס הגדול של המגזין הנחשב "GQ" והוכתרה כמסעדת השנה של בריטניה, מצאתי אותו יושב במסעדה ריקה, בוהה בחלון, כשצל מכסה מחצית מפניו.
"בלילה לקבל פרס כזה, ועכשיו משמרת כזאת? זה בלתי ניתן לעיכול", הוא אומר, ונדמה לי שעוד רגע האיש הקשוח הזה, שהכוכבים מחייכים אליו בכל מקום שרק יפנה אליו, עומד לבכות.
"אני עייף. אין לי כוח לעבור את זה שוב. אני מבין את שני הצדדים. אם הייתי גדל בתנאים שהערבים פה גדלים וסופג את האפליה שלהם, הייתי מתנהג באותה צורה. מצד שני, אם מישהו היה מנסה לדקור אותי, הייתי מתפוצץ עליו".
"אז מה הפתרון?", אני שואלת. "אין פתרון חוץ מכסף", הוא אומר. "מזרחים ואשכנזים היו בקונפליקט דומה כשהאשכנזים שלטו. המזרחים חשבו שזה לעולם לא הולך להשתנות. היום אין עדה שלטת. יש כוח - יש השפעה. ברגע שתהיה להם האופציה להרוויח, זה יסתדר".
הוא קם להכין כמה מנות, שנתפוס את הלב. "אני גדלתי בסביבה מאוד מזרחית. לכן הטמפרמנט שלי הוא כזה, והאוכל שלי הוא כזה. אני חושב שעדיף לתפוס מחבל חי מאשר להרוג אותו, ואם הוא פצוע יש לטפל בו. אני חובש, אגב".
אתה לא מבין את המקום שבו אנשים מתנפלים על מחבל, מפחד ובהלה? אתה תגיש סיוע רפואי בכל מקרה?
"שבועת הרופא היא מוחלטת, אבל קשה לענות על זה. זה כנראה תמים לומר שכן. אם מישהו יפגע בליאו, הבן שלי, קשה לי להאמין שאזכור את השבועה".
• • •
בירושלים לכל אחד יש פתרון.
"כבישים, בתי ספר ודרכון", זה הפתרון של אורי נבון, השותף של גרניט. אומר שאצלו זה בא בגלים. "אני הולך למילואים, מ"פ בבקעה. במילואים אתה תמיד נחשף לדברים פי שלושה. בכל פעם אני עובר את אותם השלבים. מגיע אדיש, נהיה שונא ערבים, ואז מרחם עליהם ועל עצמי, ואז מרגיש מתוסכל".
בסוף הוא נכנס, איש עם זקן סמיך ועור אדמדם. הציג עצמו כמייק, מבלפסט. הזמין בושמילס, וישבנו לפטפט. זה היום האחרון שלו בעיר, שאליה בא כדי להשתתף בכינוס העולמי לחלל. שאלתי אותו אם כשמתעסקים בחלל הסכסוכים מקבלים פרופורציה אחרת.
"ברור", חייך מייק. "אנחנו יושבים שם ביחד, 56 אנשים ממדינות שונות ומדתות שונות, ומתעסקים במאות מיליארדי כוכבים בגלקסיה. בשביל הצעד הכי קטן אנחנו צריכים לעבוד ביחד. את חושבת שאנחנו כאן האמצע של משהו? אנחנו חתיכת כוכב צדדי שמנצנץ בחלל. הגלקסיה שלנו היא אחת מ־400 מיליארד גלקסיות".
אתה רציני?
"ברור. צאי החוצה. תגדילי כל כוכב שאת רואה. את לא מאמינה כמה גלקסיות תראי שם".
בבר של סירא, שם עומדת מכונת הפקמן האחרונה בעיר, פגשתי שלושה צעירים מהחבר'ה של הפועל קטמון. הם בכלל חושבים שלגליזציה היא הפתרון. שאכטות לכל המזרח התיכון.
למחרת, על מרבץ בכיכר החתולות, נשכבתי לרגע לספור גלקסיות. להיכנס לפרופורציה. היו שם שלוש נערות בנות 18, שפיטפטו בארמנית. יצאו מהרובע לעשות סיבוב עם המבוגרת האחראית. הקשבנו ביחד לשירים ישנים בארמנית, והן סיפרו בחיוך מבויש על אהבות ראשונות. אין להן ראש לסכסוך, הן משוכנעות שהשתגענו כולנו.
"אנחנו גרים בעיר הכי יפה והכי קדושה בעולם", אמרה קרולינה. "למה לא מצליחים ליהנות מזה? למה כולם עושים רע אחד לשני כל הזמן? איזה בנים יפים הולכים פה ברחובות. שלכם, שלהם. עכשיו, חלאס בואי נסתכל על השמיים. אמא שלי אומרת שבני אדם מצליחים להירגע כשהם מסתכלים בכוכבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו