קשה להסיר את המבט מטים רובינס כשהוא פוסע, מחויך, אל תוך הסוויטה במלון בבוורלי הילס. הוא מתנשא לגובה מטר תשעים ושישה ס"מ, לבוש חולצת טי שחורה פשוטה וג'ינס כחול, שיערו לבן והוא שופע כריזמה.
רובינס, שחגג השבוע 57, חזר בקיץ לתודעה כשכיכב בקומדיה המדוברת של HBO "על הקצה", שאותה גם הפיק. בניגוד ל"הומלנד" ודומותיה, הסידרה הזאת בחרה בסאטירה כדי לדבר על מלחמה בטרור, איום גרעיני על ישראל ושיגעונות של פוליטיקאים.
"סדרות דרמה פוליטיות רציניות תמיד מבהילות את הצופים", אומר רובינס. "לכן הסאטירה שלנו לא מכוונת בהכרח למדיניות החוץ של ארה"ב, אלא גם לסדרות שהציפו את המסך בעשור האחרון. קומדיה וסאטירה לא מקלות במאום את המסר, אלא מעבירות אותו לקהל בצורה אפקטיבית וברורה, לעומת דרמה, שמטשטשת את המציאות. גם 'ד"ר סטריינג'לאב' של סטנלי קובריק לא הקל בחומרת הנושא של אסון גרעיני והראה, דווקא באמצעות העלילה האבסורדית שהציג, שדבר כזה אכן יכול להתממש.
"הסידרה שלנו מטפלת גם ביסודות הכוח הפוליטי. כיצד המושכים בחוטים נשענים על מניפולציות כדי להשיג את מטרותיהם, וגם מה זה אומר לשרת את בוחריך בצורה האופטימלית. פשוט, ההתייחסות היא סאטירית ולכן הכל עובר בהנאה מעל המסך.
"אנשים חוששים היום לעשות סאטירה, וחבל. חברה דמוקרטית מסוגלת להביט על עצמה מהצד ולבקר את הנעשה בתוכה מבלי לפגוע במעמדה. אני לא מתאר לעצמי שברוסיה יוצרים מרשים לעצמם לעשות סאטירה, ובוודאי שזה לא קורה במדינות שנשלטות על ידי ארגוני טרור".
הסידרה סיימה את עונתה הראשונה בארה"ב עם רייטינג סביר של 1.6 מיליון צופים (פרק הסיום ישודר ביום רביעי ב־yes Oh וב־yesVOD), ועונה נוספת כבר הוזמנה. התרחיש מוכר: גנרל פקיסטני משלים מהפכה במדינה ושם את ידיו על פצצה גרעינית, שאותה הוא מאיים להשליך על ישראל.
בתפקיד וולטר לארסון. פוליטיקאי משופשף ואלכוהוליסט כבד
רובינס מגלם את מזכיר המדינה האמריקני וולטר לארסון - פוליטיקאי מוכשר, אלכוהוליסט כבד ורודף נשים (עם העדפה לאסיאתיות בעלות תיאבון מיני מופרז). העלילה עוקבת גם אחרי ההתנהלות בשגרירות ארה"ב שבפקיסטן דרך פקיד סטלן שמקווה לשדרג את מעמדו (ג'ק בלאק) ואחרי נושאת המטוסים שנמצאת בקו הקדמי, ושאנשיה חיים על כדורים וסמי מרץ, שמספק להם אחד הטייסים.
"אני מגלם טיפוס מורכב. וולטר מבין היטב מה נכון לעשות ומה לא מבחינת התפקיד שלו, אבל יש לו הרבה פחות מושג במערכות יחסים. אני מאוד אוהב את העובדה שיש לו תיאבון לחיים שאי אפשר להשביע. בחדר המצב הוא תמיד נמצא בשיאו, הוא האדם שיידע למנוע אסון גרעיני - ואין סיטואציה יותר הרת גורל מזו. אולי רק כזאת שמשלבת סקס מסכן חיים, וזה התחביב השובב הנוסף שלו".
כבר בסצנה הראשונה של העונה היית עירום.
"זה היה אדיר. כשהציעו לי לגלם את מזכיר המדינה נאנחתי מייד ואמרתי לעצמי, נו, עוד תפקיד משעמם. עירום זה תמיד מביך, אבל ברגע שהבנתי שזאת הסצנה הראשונה שבה הצופה רואה את הדמות, הבנתי שאני לוקח את התפקיד. ידעתי שהסידרה הזאת הולכת בכיוון שונה".
רובינס ביים את הפרק השני של העונה. "רק במהלך העבודה הרגשתי עד כמה מוזר זה לביים ולשחק במקביל - זה משהו שעשיתי רק פעם אחת בחיים, לפני 23 שנים, בסרט 'בוב רוברטס'. כשחקן אתה מוכרח להיות במיטבך בצורה מושלמת, אבל כשאתה מביים, אין לך זמן להתעכב על עניין המשחק. אם נתת לעצמך שניים־שלושה טייקים זה כבר בונוס, כי כל מה שקורה סביבך על הסט נמצא בעדיפות גבוהה יותר.
"לכן אתה צריך לדעת מראש איך לומר את הטקסט שלך ומה תעשה. אין זמן להתעכב. ואתה חייב לדאוג שהכל ייראה אמין, כי אנחנו מטפלים בסוגיה רצינית שממנה נובע ההומור. ברגע שאתה חוצה את הגבול ומנסה להיות שנון ולהצחיק - הלך עליך.
"לביים בטלוויזיה זה שיגעון. אתה מצלם פיצ'ר קולנועי בפרק זמן של שבעה ימים. אני אוהב שבטלוויזיה יש לוח זמנים מסוים, שמחייב אותך לעבוד תחת משמעת. אסור להתעצל.
"הסביבה המפרה מאפיינת כיום עשייה טלוויזיונית הרבה יותר מאשר עשיית סרטים. זה מרגיש לי כמו הימים שעבדתי על סרטים בשנות השמונים או התשעים, כשהייתי מוקף באנשים עם תשוקה לתוכן איכותי ומבט ממזרי של 'אני לא מאמין שנותנים לי לעשות את זה'. ונדיר שיש מקום כמו HBO, שנותן במה למוחות יצירתיים ומאפשר להם לממש את חזונם".
לקחת טיפים מג'ון קרי לפני שנכנסת לדמות?
"האמת היא שאנחנו מכירים, ובשעתו גם תמכתי בקמפיין שלו לנשיאות. אני משער שבאמת יכולתי לפנות אליו שייתן לי כמה עצות איך לגלם את הדמות, אבל אני מעדיף לעלות עם ג'ון קרי למגרש ההוקי ולשחק - זה תחביב ששנינו חולקים.
"יש דמיון גדול בין הנעשה בהוליווד לבין וושינגטון בכל מה שקשור למאבקי כוח, סגירת דילים מאחורי הקלעים ומהלכים שיעזרו לך להתקדם בקריירה. כבר אמרו פעם שוושינגטון היא בעצם הוליווד של המכוערים".
כלא, מוסיקה וטלוויזיה
רובינס הפך לאסוציאציה פופולרית בכל מה שקשור לבתי סוהר ובריחות אסירים, בזכות תפקידו הבלתי נשכח ב"חומות של תקווה" ב־1994. הקשר אל בתי הכלא לא התחיל בסרט: מאז תחילת שנות השמונים הוא מוביל קבוצה חברתית שנקראת "כנופיית השחקנים", שפועלת בשיתוף פעולה עם הממשל המקומי בקליפורניה כדי לשקם אסירים באמצעות שיעורי דרמה, לסייע להם להתמודד עם תנאי המאסר ולהיפתח בפני בני משפחותיהם.
"אנחנו עושים שיעורי משחק עם האסירים, משתמשים במסיכות ובאיפור ומאלתרים", סיפר רובינס בראיון ל"גארדיאן". "השיטה הזאת הוכיחה את עצמה כמשנה חיים עבור אותם אנשים. האסירים מספרים לנו שזה מביא אותם למקום שנוגע ברגשות שהם לא חשו כבר שנים, אם בכלל. סוהרים אמרו לנו שיש לזה השפעה על הדרך שאסירים נקשרים אחד לשני, למרות החלוקה הגזעית או הכנופיות שאליהן הם משתייכים. לשמחתי, הצלחנו לשמר את התקציב גם אחרי שהוא קוצץ, בעזרת מימון פרטי".
הוא אומר שהמשחק עזר לו להסיר את החסמים הרגשיים שהיו לו. "היום אני הרבה יותר אמפתי מבעבר. הרבה פחות שופט אנשים אחרים. גם ההורות עזרה לי להשתנות ולהתמתן. אתה מבין שלא כדאי לך להיכנס למאבקי כוחות עם ילד בן 6".
יש לו שני ילדים ממערכת היחסים הארוכה שניהל עם השחקנית סוזן סרנדון: ג'ק הנרי (26), במאי סרטי תעודה, והמוסיקאי מיילס גאת'רי (23). רובינס וסרנדון הכירו ב־1987 על הסט של הסרט "מעריצה צמודה", כשגילמו זוג לוהט. ב־1995 הגיעו יחד לאוסקר, במה שהפך לאחד מרגעי השיא של חייהם. סרנדון זכתה באוסקר על הופעתה בסרט "גבר מת מהלך", שרובינס ביים ואף קיבל עליו מועמדות בקטגוריית הבימוי.
השניים נפרדו ב־2009, אחרי 23 שנים ביחד. הצהובונים, אגב, טענו כי רומן שניהל עם מג ריאן עמד במוקד הפרידה המפתיעה.
אחרי הפרידה מסרנדון ומות שני הוריו (אמו הלכה לעולמה באפריל 2011, בסך הכל 12 ימים אחרי מות אביו) הגשים רובינס חלום והוציא אלבום רוק־פולק, שכלל שירים שכתב במשך 25 שנים. "שאלתי את עצמי, מה הדבר שיגרום לך אושר? מה עדיין לא עשית שאם לא תממש אותו תרגיש חרטה? התשובה היתה המוסיקה.
"כיניתי את האלבום באופן לא רשמי 'אלבום משבר גיל המעבר'. זה משבר בלתי נמנע, שכולם חווים מתישהו. אחרי שאתה חוצה את גיל 40 אתה מביט במורד הדרך שעוד לפניך, מכפיל את גילך פי שניים, מרגיש שאתה כבר יכול לדמיין את עצמך בן 80 ומחשב כמה שנים נותרו לך. אז עולה השאלה, 'מה לעזאזל אני עושה?'. לצערי, אני נמצא בתוך שעבוד הוליוודי. אני לא באמת חופשי. בהוליווד אתה שווה רק את הסכום שהסרט האחרון שלך עשה בקופות".
למה רוב השחקנים הגדולים עוזבים את הקולנוע לטובת הטלוויזיה?
"לאולפנים הגדולים בהוליווד לא משתלם יותר לייצר סרטי איכות לקהל בוגר. אנחנו רואים, לצערי, יותר מדי סרטי אקשן והמשכים. קולנוע עצמאי עדיין קיים, אבל גם שם יש בעיה, כי רק מעטים מקבלים קידום ראוי. זה מתסכל להיות מעורב ביצירה שכזאת, לבוא וללכת מבלי שאף אחד ישמע על זה.
"בטלוויזיה יש קהל זמין והתקציבים גואים, כך שהתסריטאים הטובים נמשכים לשם, ואיתם גם הכוכבים. מה שקורה היום בטלוויזיה הוא עבורי הגשמת חלום. בימיי כסטודנט צעיר לקולנוע שאפתי ליצור סרט בן עשר שעות, וזה מה שקורה בצפיית בינג' בטלוויזיה. זה מה שהכרנו בעבר בתור 'נובלה', או מיני־סידרה".
רובינס וסרנדון. הפרידה שלהם הפתיעה את הוליווד
מה דעתך על ספקיות תוכן כמו נטפליקס או חברות אינטרנט?
"הכל טוב ויפה עם האיכות שהם מייצרים, הבעיה היא באופן שבו הצופה צורך אותה: באמצעות מסכי סמארטפון קטנים, שדרכם הוא גם צופה וגם מקבל סמסים תוך כדי. חוויית הצפייה נפגמת. היא כבר לא כוללת שעה קסומה שאותה אתה מעביר בסלון"
"המפלט האחרון שנותר עבורי הוא תיאטרון, שם מעיפים אותך החוצה אם אתה מתעסק עם הסלולרי תוך כדי הצגה. כשהופעתי בסין עם 'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, הסדרנים כיוונו לייזרים לעבר אנשים בקהל שהתעסקו בטלפון, כדי להביך אותם. ההנאה שלי היא קהל שמתמסר אלי למשך שעתיים כשאני מופיע".
יש לך תוכניות לחזור ולביים בעתיד סרט באורך מלא?
"רק בתנאים שלי. במציאות הנוכחית קיימת תחושה כאילו יש ועדה אחראית מפקחת, והיא לא מעניינת אותי. לא בא לי שמישהו מעלי ידרוש לעבור על התסריט ולסמן הערות, אני לא רוצה להיות בידיו של מישהו שלפני רגע סיים לימודי תואר במינהל עסקים. ואני גם לא רוצה שיכתיבו לי ללהק כוכב גדול כתנאי להפקה. זאת פשרה שלא מקובלת עלי.
"אם יש מישהו שקורא את הכתבה הזו ורוצה להעניק לי 20-10 מיליון דולר לעשות סרט ולתת לי חופש אמנותי - אני פתוח להצעות"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו