האב, הבן ורוח המוסיקה

לא קל להיות "הבן של" בעולם המוסיקה, ובטח לא אם אבא שלך הוא המוסיקאי הכי חשוב בתולדות הרוק, כלומר בוב דילן. אז נכון, בתחילת הדרך של ג'ייקוב דילן הקשר המשפחתי בהחלט פתח דלתות, אבל בהמשך, ההשוואה הבלתי נמנעת לאב והסטנדרטים הבלתי אפשריים לשיפוט המוסיקה שלו - בטח לא הקלו עליו.

עכשיו, בגיל 40 ואחרי 20 שנה במקצוע, ג'ייקוב דילן יוצא מצילו העצום של אביו. הוא סוף כל סוף לגמרי בזכות עצמו עם אלבום סולו שני מצוין, "Women+Country", בהפקה מעניינת של טי בון ברנט. דילן ג'וניור שר שירים שהוא כתב והלחין, בעיבוד שנשמע לפעמים קאנטרי ולפעמים רוק, קצת טום וייטס וקצת ג'קסון בראון, והעיקר - לגמרי לא בוב דילן. לא בטוח שהשירים האלה ייכנסו להיכל התהילה של הרוק, אבל רבים מהם מאוד יפים, מעובדים נהדר והעיקר: הוא שר ממש טוב, בהתכוונות מלאה, את עצמו.

החתמה מהירה

ג'ייקוב דילן נולד ב-1970. כשהיה בן 7 נפרדו הוריו והוא גדל בלוס אנג'לס עם אמו שרה לאונדס (שעליה כתב בוב דילן המון שירים נפלאים, לפני ואחרי הגירושים). ג'ייקוב למד בבתי ספר פרטיים בלוס אנג'לס ובניו יורק (ועשה בר מצווה בכותל המערבי).

הוא החל ללכת בדרכי אביו כשסיים תיכון והקים את להקת The Wallflowers. הוא שר וניגן בגיטרה, כתב והלחין שירים שאינם דומים לאלה של אביו, ואם כבר, הם הזכירו קצת בצליל שלהם את ברוס ספרינגסטין או את טום פטי ושוברי הלבבות.

ג'ייקוב גם לא דומה לאביו (הוא הרבה יותר חתיך!), ובכל זאת, כמה צפוי, לא יכולת לקרוא או לראות בטלוויזיה כתבה או ביקורת על הלהקה, שבה לא הוזכר שמו של האב.

הקשר המשפחתי הביא אותו להחתמה מהירה בחברת תקליטים וב-1992 יצא אלבום הבכורה של הלהקה. האלבום כלל כמה רגעים יפים שרמזו על כישרון, אך הוא נכשל מסחרית והחוזה עם הלהקה בוטל.

ג'ייקוב הקים הרכב חדש ללהקה והקליט אלבום שני, הפעם בהפקתו של טי בון ברנט, מוסיקאי ומפיק מוסיקלי מחונן, וגם חבר ותיק של בוב דילן. באמצע 1996 יצא האלבום "Bring Down The Horse" ובו שיר שמשך תשומת לב, להיט ענקי שהרים את האלבום להצלחה: "One Headlight".

ב-1997 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מצליח ברחבי ארה"ב, ובראשית 1998 זכה "One Headlight" בפרס הגראמי היוקרתי לשיר הרוק הטוב ביותר. ה"וולפלאוורס" נבחרו להרכב הרוק הטוב ביותר. בהופעה החגיגית בטקס הגראמי הצטרף ללהקה מי שנחשב ליורשו של בוב דילן 20 שנה קודם לכן, ברוס ספרינגסטין. באותה שנה הקליטה הלהקה גם גרסת כיסוי ל"גיבורים" של דיוויד בואי, לפסקול הסרט "גודזילה".

סולו בגיל 38

מאז האלבום השני המשיכה הלהקה להתלבט בין חדשנות ונועזות לבין הליכה על בטוח. "Breach", אלבומה השלישי משנת 2000, זכה לביקורות מצוינות אך נכשל מסחרית. ב-2002 הוציאה הלהקה אלבום שהיה מהפכני פחות "Red Letter Days" ושוב מכרה היטב. ב-2005 יצא האלבום "Rebel Sweetheart" שלא חידש דבר והביא את ג'ייקוב למסקנה שבגיל 38 הגיע הזמן שלו ללכת לקריירת סולו.

לפני שלוש שנים הקליט ג'ייקוב אלבום סולו ראשון "Seeing Things", שבו הוא שר וניגן בבס ובגיטרה (ונעזר רק בחלק מהקטעים במוסיקאים נוספים שכמעט אינם מורגשים) ובעיקר הרשה לעצמו להיות אישי ואינטימי בצורה שכנראה לא התאפשרה עם להקה ברקע.

בהפקתו המינימליסטית של ריק רובין (שעשה את זה בין השאר עם ג'וני קש) נשמע ג'ייקוב כאילו הוא יושב אצלך בחדר ושר לך מרחשי לבו. שירים קטנים, יפים, עצובים, שגדלים בכל האזנה. פתאום אפשר לשים לב למילים ולמנגינות שלו ולדעת שהוא שמע בבית לא מעט מוסיקה טובה.

עכשיו, עם יציאת אלבום הסולו השני שלו - הגיע זמנו לקבל את מלוא תשומת הלב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו