אחי הגיע לביקור עם המשפחה הנורבגית שלו ומחר הם נוסעים לטבריה, לתור את הארץ הקדושה לקתולים. הוא ביקש שמות של מקומות לאכול בעיר שבה הסיכוי לראות משיח הולך על המים גדול מהסיכוי למצוא ביס טוב. הרבה תיירות פנים של הכל כלול והרבה תיירות חוץ צליינית הם לא גורמים מעודדים מסעדנות איכותית. פעם היינו נוסעים לטבריה לאכול מושטיות עומק במקום של דודי אוחנה, נכנסים לטעום מנות סיניות במסעדת הבית של צחי וליזבת', ואוכלים כרוב ממולא אצל ניצה ומשה עוד לפני שהמסעדה שלהם עברה לבני יהודה, שם, מול נוף מפעים, נפחה נשמתה. קיימת גם טבריה הקטנה, מסעדה עם תפריט מוצי פוצי שעוד לא ניסיתי, אבל פה ושם מגיעים אלי רסיסי דברים טובים על אודותיה אז אולי, מי יודע. בסוף אמרתי לו שיעזוב את טבריה. שייסע עשר דקות על כביש סובב כינרת עד שיגיע לתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ גינוסר, שם נמצאת מסעדת "קצה הנחל" בבעלות משותפת ערבית-יהודית. בשעות הצהריים קבוצות ענק של תיירים מתיישבות סביב שולחנות ארוכים, פלטות סלטים וצ'יפס נפרסות לעיניהם וריח חזק של מושט מטוגן עומד בחלל העצום של המסעדה. "פרש פיש", "יס", "דנקה", "מרסי". הסעדת ענק שהיא מן הסתם הלחם והחמאה של האחים האני ויוסף חנא והשותף שלהם, פלג בכור. אבל לכאן לא באים בשביל ערכת התיירות הבסיסית. לכאן באים בשביל הקרם, בשביל המאכלים שיצאו מהמטבח הנוצרי של משפחת חנא מהכפר ראמה, שם האוכל הערבי, כמו בגליל כולו, הוא בעל השפעות מהמטבח הלבנוני. יוסף חנא, זוזו קוראים לו, הוא טבח מוכשר, רק שהוא לא תמיד שם. לאחים חנא יש עוד מסעדה בשם תנורין שנמצאת ליד המושבה מגדל. במטבח של "קצה הנחל" תמצאו את אנטואנט סבית שגדלה בהרמש, כפר נוצרי בדרום לבנון, שם למדה את חוכמת הליקוט. איפה למצוא את העכוב ואת גרגר הנחלים, איך נראה העולש ואיפה גדל הטוב שבחרדלים. בחודשי הסתיו היא יוצאת לקטוף את עלי החומד, הוא החמציץ, שאותם היא מבשלת ושומרת לכל השנה. טעם חמצמץ להחביא בתוך הפטאייר שלה, כיסוני בצק שחומים ממולאים עלי תרד, ובעונה - כאלה שקטפה מהבר. ארוחה ב"קצה הנחל" המבקשת להיצמד למטבח הלבנוני היא רבת-פרטים ונפתחת בריקוד הסלטים. צלחות נפרסות מצטופפות על השולחן, בחלקן סלטים טריים, באחרות מבושלים. בעונה תמצאו שם סלט חרדולה מעלי חרדל הבר, עולש, חובזה ועגבניות עם עלי זעתר. עכשיו יש במיה מבושלת בעסיס עגבניות, מיני תבשילי חציל והרבה טחינה שעוטפת בקרם אפרפר כל מיני ירקות. אם יש קובה, בקשו אותה. מעטפת בורגול דקיקה ופריכה עוטפת תערובת בשר מתובל בדיוק ובעדינות, מבטיחה גדולות להמשך הארוחה. תיירים אנגלים מנגבים חומוס ומנגבים במבטים קבוצה של צרפתים שהשמש צלתה הרבה יותר מדי, וכשהם עולים לאוטובוס בחניה מגיעה קבוצה של 50 ברזילאים, ופתאום מסעדת הענק נראית כמו חדר האוכל של מונדיאל גיל הזהב. ואני מסתכלת על העיניים היפות של יוסף חנא והן שמחות וגאות. עיניים שמילדות היו מסתכלות על הידיים של אבא ואמא וגונבות מהן את ריקוד המטבח. מכל מקצה הפתיחה הפה זוכר בעיקר לבנה עיזים סמיכה ונהדרת המוגשת בצורת כדור דחוס המוגש עם בצל ירוק, עגבניות ועלי נענע. שנקליש קוראים ללבנה הזו שמיוצרת עבורם אצל גברת דרוזית מהגולן, שם שבדרך כלל שמור ללבנה יבשה בהרבה, כזו המגורדת כמין תבלין חמצמץ ומעשירה סלטים ומיני מאפים. המג'דרה של "קצה הנחל" נהדרת. ראשיתה בטיגון ארוך ואיטי של בצל קצוץ שמעניק לבורגול ולעדשים גוון וטעם זהוב עמוק שמשחק אותה בפה משל היה סוג של חמין. כלום אין במג'דרה הזו חוץ מחוכמת הסבלנות וטיפונת מלח, וכשהיא מתיישבת בפה הוא מבקש ממנה עוד. יודע היטב שיותר היא לא תצא לו מהזיכרון. גם השישברק שיוצא תחת ידיה של אנטואנט הוא החומר שממנו עשוי הגעגוע. כיסוני בצק רכים שבושלו ביוגורט עיזים מתמסרים לשיניים, ובתוך הבטן הלבנה שלהם נגלים בשר טחון, שומן כבש ונשיקות תבלינים. כמה ענוג הוא השישברק. ועוד מנה אחת יש לי אליכם - קבב עראייס. ב"קצה הנחל" מגישים מיני קבב המובדלים בתערובת בשר, צורה ותבלינים. אני ניסיתי קבב זאחלה, קבאב חלבי על מצע טחינה חמה, עגבניות ושום שהיה טעים אבל היה חסר בו שומן. העראייס היא פיתה לבנונית דקה ממולאת בתערובת קבב, והבשר החם מגיר אל הבצק המהביל מיצי בשר ושומן כבש. וואי וואי כמה טעים ומספק העראייס שמיד אחריו יש להסתכל פנימה ביושר ולהחליט אם לעצור כאן או להמשיך הלאה לביס אחרון בהחלט, לעטאיף ממולא באגוזים, אותו מעדן עתיק שכמעט שלא השתנה. שיר הלל נכתב לכבוד הפנקייק הטובל בסירופ והוקרא במאה העשירית במשתה לכבודו של הכליף הבגדדי, מוסתכפי, ובטעם המלכות המתוק מלווה במרירות הקפה תצאו מהמקום הזה וירחב בכם השקט. נס האוכל הטוב הוא גם שווה.
