חיל וראאד

לבעלא רָאִיד אחמָד זָיוּד, שדקר השבוע ארבעה בני אדם ליד גן שמואל, אין מנהיג. גם לילדים ולנערים הדוקרים והדורסים, שיצאו גם השבוע מאזור שועפט במזרח ירושלים, שנכבש בפועל על ידי חמאס, אין הנהגה שכזו. אפילו לרוצחים שיצאו פעם נוספת מג'בל מוכאבר ומצור באהר אין, ככל הידוע, ארגון שעומד מאחוריהם. 

ולמרות כל זאת, פני הרוע האנונימי לכאורה הזה, טרור היחידים ה"ספונטני", ה"עממי", חדים וברורים. מאז ראש השנה האחרון, מנהלים כל פלגי וזרועות האחים המוסלמים בארץ ובמדינות האזור מתקפה תודעתית, מאורגנת ושיטתית נגד מדינת ישראל. הם שוטפים את מוחם של ערביי ישראל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים במידע ובנתונים שקריים בסוגיית אל־אקצא. 

בראש החץ עומדות שתי תנועות: האחת היא חמאס, תנועת טרור מוכרזת ומוכרת. אך השנייה עדיין פועלת במסגרת החוק הישראלי - הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית הישראלית, בראשות ראאד סלאח. במרכז השיח המסית והמאורגן הזה ניצבת, כמו לפני 90 שנה בתקופת סכסוך הכותל, עלילת "אל־אקצא בסכנה", שכה רבות עוסקים בה בימים אלה. בשני העשורים האחרונים הפכו ראאד סלאח ותנועתו לסוכנים, למשווקים ולמפיצים הבולטים שלה.

אחמד זיוד, שדרס ודקר יהודים ביום ראשון בערב ליד גן שמואל, נמנה ב־11 בספטמבר האחרון עם רבבות המוסלמים שהגיעו לאום אל־פחם כדי להשתתף בפסטיבל ה־20 של "אל־אקצא בסכנה". על האירוע ניצח גם הפעם ראאד סלאח, הכהן הגדול של העלילה בימינו. הוא צעק שם בהיסטריה, ולא בפעם הראשונה, כי למען אל־אקצא יהיו המוסלמים מוכנים למות ולהפוך לשאהידים. ההמון השיב לו בקול קצבי ורועם: "ברוח ובדם נפדה את אל־אקצא". אחר כך הופצו דברי סלאח באתרים וברשתות תקשורת של חמאס והוקצנו אף יותר. הם זכו לליווי של מנגינת מארש קרבית, תופים, תמונות מחבלים, פיגועים ופצועים. המסר היה חד כסכין.

ראיד אחמד זיוד מאום אל־פחם, הילד אחמד מנסרה מאזור שועפט וגם צובחי איברהים בן ה־19 אף הוא משם - נחשפו כולם להסתה הזו באתרי חמאס. הם, ועוד רבים אחרים, שלפו סכינים כדי "למות למען אל־אקצא".

"זה תלוי בנו". דגלי פלשתין בהפגנה בסכנין, השבוע // צילום: אי.אפ.פי

 

אוטובוסים מלאים מסיתים

משום מה סלאח עדיין לא בכלא. גם לא סגנו, כמאל ח'טיב, שסירב השבוע לגנות את הפיגועים. הרעיון להוציא את הפלג הצפוני מחוץ לחוק, שנתניהו מנסה לקדם עתה שוב, אינו חדש; ראש הממשלה הנוכחי וגם קודמיו ניסו זאת בעבר, אך נכשלו. בעבר נבחנה גם האפשרות לכלוא את סלאח במעצר מינהלי או לגרשו מהארץ. זה לא קרה. האיש, שאביו ושני אחיו שירתו במשטרת ישראל, הורשע רק לאחרונה בדברי הסתה מהחמורים שנשמעו אי פעם במחוזותינו.

 סלאח עירבב בין עלילת "אל־אקצא בסכנה" לבין "הדם הפלשתיני", שדבוק עדיין לבגדי היהודים "בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם". בדרשה שנשא בוואדי ג'וז בירושלים הוא גם ניסה להחיות את עלילת הדם החולנית, זו שנוצרים טפלו על יהודים בימים אחרים, על אודות "לחם הטבול בדם ילדים". הוא אף תיאר את חלומו הגדול: ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים, "אשר תשלוט על כל המזרח התיכון".

טחנות הצדק הישראלי טוחנות לאט. סלאח הורשע בבית משפט ונידון ל־11 חודשי מאסר - אבל עירער. שלשום הצהיר בבניין בית המשפט המחוזי בירושלים שגם אם ייכנס לכלא, ימשיך בדרכו, וכי "ברוח ובדם נפדה את אל־אקצא". 

בינתיים סלאח חופשי. הוא גורם נזקים רבים, אינו נוצר את לשונו ואף כופר בסמכות המדינה לקבל החלטות כלשהן בנושא ירושלים ואל־אקצא. אחדים מאנשי תנועתו מקיימים קשרים עם פעילי חמאס בכירים בחו"ל, בשטחי יהודה שומרון ובעזה. לפני 12 שנה סלאח הורשע לראשונה במגע עם סוכן זר בעקבות קשרים דומים. מאז הוא נזהר. לפני חמש שנים נידון לתשעה חודשי מאסר לאחר שתקף שוטר. בשנה שעבר שוב הורשע, בגין הפרעה לשוטר, אך נידון למאסר על תנאי בלבד. 

בעוד במחנה הפליטים שועפט מתנהלות תהלוכות עם דגמי אל־אקצא, ובזמן שבמקום מתנהל מסחר כמעט גלוי בנשק, בסמים וברכוש גנוב, הרי באום אל־פחם וביישובים ערביים אחרים באזור המשולש מתרחשת תופעה אחרת לגמרי. בחודשים האחרונים סובב שם אוטובוס צבעוני במיוחד, מעוטר בציורים ובסמלים, העוסקים כולם במסגד "השבוי", "המחולל", "הנרמס" ו"הנשדד" על ידי ישראל. לאוטובוס ניתן שם: "אל־אקצא - האחריות שלי".

 כסף לא חסר. כל עוד הפלג הצפוני אינו מוכרז כהתאגדות אסורה, המימון זורם והפעילות נמשכת. באיסטנבול, למשל, הוקם וואקף אל־אומא למען אל־אקצא, שמזרים כספים לפעילויות בירושלים. ומי עומד מאחורי הגוף הזה? ניחשתם נכון: סלאח.

 גם "מוסד ירושלים הבינלאומי", שפועל בביירות ותומך בפיגועי ההתאבדות וב"התנגדות לצעדים הישראליים", תורם כסף לפעילות שראאד סלאח מארגן או מזוהה עימה. אחד הגופים שפעלו לאחרונה בירושלים, כדי להביא את נשות המורביטאת להר, קרוי "מאססת אל־ביארק" (ארגון הדגלים). המורביטאת, אם צריך להזכיר, הן הנשים שגידפו באופן שיטתי יהודים שעולים להר הבית והתנכלו להם בשיטתיות. 

לאורך חודשים רבים הסיע מאססת אל־ביראק את משמרות המורביטאת להר הבית. ההסעה נעשתה בסבב בין כפרי הצפון, ערי המרכז והדרום וירושלים עצמה. ימי ראשון היו שייכים לכפרי הצפון, ימי רביעי היו שייכים בדרך כלל לעיר רהט. שם, אגב, נעצר רק השבוע ראש הסניף של הפלג הצפוני של התנועה בעיר, בחשד שהיה מעורב בארגון המהומות בדרום. 

מאות אוטובוסים הופעלו על פי הצורך. 15 מהם נרכשו מכספי תרומות. למאססת אל־ביראק היו תוכניות מפליגות: לא רק להלין את המורביטון בבתי מלון בקרבת אל־אקצא, אלא גם ליזום את ה"עומרה" - פרויקט עלייה לרגל לאל־אקצא במקום למכה שבסעודיה. מדובר בחידוש דתי פוליטי, שמטרתו להאדיר עוד ועוד את אל־אקצא כמרכז מוסלמי שאולי אף יתחרה במכה ובמדינה. הרוח, אם צריך לציין שוב, היתה רוחו של סלאח. לפני שנים ניסה, וכמעט הצליח, לממש תוכנית לייבא את מימי מעיין הזמזם הקדוש ממכה להר הבית. כך התכוון לרומם עוד יותר את מעמדו של המקום - וכמובן גם את מעמדו שלו. 

 

מחפש את הבטן הרכה

מעת לעת מאתר שב"כ עוד מוסד מממן, עוד צינור של כספים. שר הביטחון משה יעלון כבר הכריז על כמה וכמה כאלה כהתאגדות בלתי חוקית. משרדי המוסדות נסגרים, אך שבועות ספורים לאחר מכן נפתח מוסד אחר, בשם שונה. זהו משחק של חתול ועכבר. כל עוד לא הוצא הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק, אי אפשר למנוע העברת כספים כאלה אליו. כל מה שאפשר לעשות הוא לסגור את הצינור שמזרים את הכסף.

חמאס הוא אחד הארגונים שמנצלים את פעולתו של סלאח ואת תנועתו תחת מטריית החוק הישראלי כדי לקדם את מטרותיו. סלאח, באופן לא מפתיע, הוא גם אחת הדמויות הפופולריות בערוצי התקשורת ובאתרים שחמאס מזוהה עימם. כבר שנים שהוא מצייד אותם בתחמושת (מילולית), שבעקבותיהם נמשכים עתה גם מעשים, פיגועים ומהומות.

בוועידת "אל־אקצא בסכנה" ה־19, שנערכה בשנה שעברה, הגדיר סלאח את הכיבוש הישראלי כ"מדכא הנורא ביותר עלי אדמות", שמשתמש בכוחותיו ובנשקו כדי להחריב את אל־אקצא. הוא קרא להתקוממות עממית בקרב ערביי ישראל, והטעים שאם הנסיבות היו מתאימות יותר, "המוסלמים היו צועדים בהמוניהם לעבר אל־אקצא וחוצים כל גבול ומכשול אפשרי. גם פצצת אטום לא היתה עוצרת בעדם". 

אלא שהנסיבות כיום, הסביר סלאח, מגבילות. "העם בעזה לא יכול לסייע בכך וגם לא העם בגדה המערבית. הכל תלוי בנו", פנה סלאח לערביי ישראל, "נשים וגברים במשולש, בגליל ובנגב וכן בכפר כנא, בירושלים עצמה ובשאר היישובים, כמו חיפה וסכנין".

ד"ר רונית מרזן, מומחית לחברה הערבית בישראל ולחברה הפלשתינית באוניברסיטת חיפה, עוקבת מקרוב אחרי סלאח ודרשותיו כבר שנים. היא מציינת במיוחד דרשה אחת, שבה אמר כי מי שמבצע במתחם אל־אקצא שלוש מטלות - ג'יהאד, ריבאט (הגנה ושמירה) ואיסתישהאד (מות קדושים) - מקבל מאללה גמול על מעשיו, ששווה פי 500 מאשר מי שעושה זאת במקום אחר. ראש הפלג הצפוני, מבהירה מרזן, מגדיר עתה בפומבי את המורביטון ששלח להר בית כג'והדין, כלוחמים נגד הכופרים. "הוא אומר להם להתכונן לג'יהאד, והמשמעות ברורה: 'למות על מזבח הר הבית'".

"כשאתה משוחח עם האדם הזה ברמת האישית, הוא נחמד ומנומס", היא אומרת, "אך כשאתה מניח לפניו פודיום הוא נכנס לטירוף חושים. משהו בביוגרפיה האישית שלו - אולי העובדה שאביו ואחיו שירתו כשוטרים - מביא אותו, להערכתי, לדציבלים ולעוצמות האלה. הוא מבקש לנקות את הכתם הזה ממשפחתו".

מה בדיוק הוא מנסה להשיג?

"הוא מבקש להתסיס את כל המגזר הערבי לאינתיפאדה רבת משתתפים. סלאח הוא מגלומן שמנסה להבעיר את השטח ורוצה להיתפס כמגן המקומות הקדושים. הוא מנסה להוביל את תנועתו לעמדה של השתלטות על ועדת המעקב של ערביי ישראל, הגוף שמוביל אותם. המכשיר לכך הוא אל־אקצא. כבר שנים שהוא מחפש את הבטן הרכה של מדינת ישראל - פעם אלה הבדואים בנגב, פעם אלה הערים המעורבות, ומעל לכל - אל־אקצא".

מרזן חושפת שיתוף פעולה ידוע פחות שמקיימים סלאח ותנועתו עם ח"כ לשעבר עזמי בשארה, שברח מהארץ לאחר שנחשד בריגול לטובת חיזבאללה, ובין סלאח לבין אישים בתנועת בל"ד. "בשארה, שנולד בכלל כנוצרי קתולי, לוקח את הלאומיות הערבית ומחבר אותה לאיסלאם. ערביות ואיסלאם רדיקלי שווים למכפיל כוח פוליטי", היא אומרת, "מבחינתו, המטרה היא לסלק את השלטון הציוני־קולוניאלי ולקדם את רעיון המדינה האחת. ראאד סלאח מצטרף ואומר: ח'ליפות איסלאמית". 

סיפור אל־אקצא משרת היטב את שיתוף הפעולה. הניסיון ליצור פרובוקציה באתר הקדוש הוא ניסיון לגרור לתוך הפעילות החתרנית הזו את המיינסטרים של החברה הערבית בישראל, רוב שאין לו רצון להיות חלק מאינתיפאדה. "רבים מקרב בני הדור הצעיר", מציינת ד"ר מרזן, "נשארו בבית ולא יצאו לרחובות. לרחוב יצאו רק מאות בודדות, והתרעומת והכעס עליהם, שראש עיריית נצרת נתן להם השבוע ביטוי - קשים".

 

המדינה נרדמה בשמירה

כמו רבים מסוכני עלילת "אל־אקצא בסכנה" ברחבי העולם, גם סלאח עושה בדרשותיו שימוש באירוע שהתרחש בהר הבית ב־1969 - הצתת המסגד על ידי תייר נוצרי אוסטרלי לוקה בנפשו. לפני 45 שנה חולל המעשה גל מהומות בכל רחבי העולם המוסלמי. המצית, מייקל דניס רוהאן, נשלח לאשפוז במוסד פסיכיאטרי, גורש בחזרה לאוסטרליה ושם נותר מאושפז עד יום מותו. ישראל הצליחה לכבות את האש במסגד, אך לא את להבות השנאה והשקרים בעקבות האירוע. סלאח מאשים גם היום את מדינת ישראל כי היא זו ששרפה את המסגד. הוא מדבר על כך שהחומרים שהציתו את המסגד יכלו להימצא רק בידי ישראל. נוסף על כך, הוא גם בודה ממוחו הקודח מעשה בכבאיות מהגדה שהגיעו כדי לכבות את האש, ועוכבו על ידי ישראל בהמתנה ובציפייה שהמסגד יישרף. 

לעלילת "אל־אקצא בסכנה", שהפכה לפיגוע תודעתי מתגלגל שגורר בעקבותיו שפיכת דם, ביטויים רבים מספור: קריקטורות זוועה שבהן נראים נחשים, דרקונים, דחפורים או יהודים בלבוש חרדי חונקים, הורסים, חופרים או זוחלים מתחת לפני הקרקע, והכל כדי להרוס ולמוטט את אל־אקצא; איורים שבהם נראים ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם, כולל אולמרט ונתניהו, כשהם אוחזים בידיהם גרזנים ועורפים את כיפות הסלע והמסגד; ואפילו מעשיות הזויות על אודות חומרים ממיסים, שישראל החדירה אל הקרקע מתחת למסגד במטרה להפילו. 

ד"ר תייסיר אל־תמימי, איש הדת מהרשות הפלשתינית, טען למשל לא פעם כי "יסודות מסגד אל־אקצא הוסרו, וחומרים כימיים הוזרקו לתוך אבניו כדי להמיס אותן. לכן המסגד תלוי באוויר". יאסר ערפאת קיבל בעבר דו"ח מסודר על תוכנית שהגו מדענים ישראלים ממכון ויצמן, שמטרתה לחולל רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את מסגדי הר הבית. 

האם סלאח עצמו אכן מאמין בשקריו? באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל־אקצא שארכה כמה שנים, פרץ גל של מאורעות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל. במהלך האירועים ההם נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל, והממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים - ועדת אור. הוועדה חקרה גם את מעורבות התנועה האיסלאמית וראאד סלאח במהומות.

 שלושת חברי הוועדה, ובהם גם השופט הערבי האשם ח'טיב, קבעו פה אחד כי "אין זה מתקבל על דעתנו כי שייח' סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש, כפי שטען". הם כתבו כי אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי - לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים. קריאותיו לשחרר את אל־אקצא במחיר דמים, במיוחד כפי שהושמעו במהרג'אנים (עצרות) ההמוניים והמתלהמים שאירגן, יצרו ערב אירועי אוקטובר עליית מדרגה באווירה המתוחה במגזר הערבי".

מאז לא השתנה הרבה. סלאח המשיך להסית, והמדינה נרדמה בשמירה. רבים מהמפגעים, הדוקרים, הדורסים והיורים שפגעו ביהודים ורצחו אותם בשנים האחרונות פעלו מכיוון שהאמינו שאל־אקצא אכן בסכנה. מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הפקידה לפני כ־50 שנה את המקום הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה, האיסלאם, שבעבורה הוא המקום השלישי בקדושתו בלבד. היא ויתרה על מימוש זכות התפילה של היהודים במקום, הגבילה את ביקוריהם שם, והכילה הכשרת שני מסגדים נוספים בהר הבית (מסגד אל־מרוואני באורוות שלמה, שבנו אנשיו של ראאד סלאח, ואל־אקצא הקדום שמתחת לאל־אקצא העילי והמוכר).

אבל סלאח ואנשיו לא נתנו לעובדות לקלקל את המציאות המדומיינת שלהם. עתה הם נתלים ברצון היהודים לממש את אחד ממרכיבי אותו סטטוס־קוו כה מדובר, שהותיר בידי היהודים רק את זכות הביקור במקום. הם מסיתים שוב ושוב ש"אל־אקצא בסכנה", שהיהודים מטמאים ומטנפים את הר הבית, שהם "מטמאים את איסלאמיותה" של ירושלים. אחריהם, ולעיתים גם לפניהם, מחרים מחזיקים אנשי הרשות הפלשתינית, חמאס ורבים נוספים.

אין חציצה במקום הנכון. מפגין בשועפט, בשבוע שעבר // צילום: רויטרס
 

יורש לצלאח א־דין        

אתוס "אל־אקצא בסכנה" החדש־ישן מוטמע במערכות החינוך של הילדים, מהגיל הרך ועד גיל הנוער. אך אל הקמפיין נלווה מוטיב נוסף, שמבקש לשחזר אירוע מכונן מהעבר המוסלמי של ירושלים - ניצחונו של המצביא צלאח א־דין בשנת 1,187 על הצלבנים בקרני חיטין, ולאחר מכן כניסתו כמנצח לעיר. התקווה הבלתי מוסתרת היא שגם בדורנו יקום למוסלמים צלאח א־דין אחר, שישחרר את ירושלים וקודשיה מידי היהודים.

בחוברת הפעלה שכתבה ג'מלה נאטור, תושבת ירושלים שנולדה לפני 1948, נכתב למשל כי "סוף דרכה של המדינה הציונית יידמה לגורל הממלכה הצלבנית", וכי "לנו חסר רק צלאח א־דין של ימינו" (מתוך פרסום של הפרופ' יצחק רייטר). לאחרונה פירסמה הסופרת הפלשתינית המוכרת בשם העט סמא חסאן, המתגוררת בעזה, טור המתאר את שמחתה כשבתה בישרה לה שהיא מבקשת למסור את נפשה, להפוך לשאהידה ולרצוח כמה חיילים ישראלים. "שמחתי מאוד כאשר ראיתי את דמעותיה של בתי הקטנה זולגות, בעודה מחזיקה את הטלפון הנייד החדש שלה וצופה בסרטון וידאו, שסיפר על אחד השאהידים של אירועי אל־אקצא האחרונים", כתבה חסאן (באדיבות מכון ממר"י). ובאזור המשולש מדקלמים צעירים משולהבים טקסטים דומים להפליא לאלה שזיהתה בעבר ועדת אור עם בית מדרשו של סלאח: "מנורת השמן לאל־אקצא עלולה לכבות, אך אנו מוכנים להדליק את אל־אקצא בדם, כי מי שידליק בדמו לא יכבה". סלאח עצמו סבור גם היום כי כל עמדה הגורסת שליהודים זכות כלשהי בהר הבית, כמוה כהכרזת מלחמת דת על המוסלמים באשר הם.        

בשועפט שבצפון ירושלים, ששיגרה השבוע מחבלים נוספים כדי לרצוח יהודים, המציאות מורכבת יותר. גם שם מוטמעים היטב כזבי "אל־אקצא בסכנה", אבל המחנה שגדר ההפרדה המכונה עוטף ירושלים חוצצת בינו לבין שכונת פסגת זאב, הפך בשנים האחרונות לסוג של שטח הפקר; אי מוגדר של פשע, סמים, הזנחה, עוני ועכשיו - גם אלפי כלי נשק העוברים שם מיד ליד.

זהו מחנה הפליטים הפלשתיני היחיד בתחומה הריבוני של ישראל. הוא הוקם על ידי הירדנים שנים אחדות לפני מלחמת ששת הימים. הגרעין המקורי של תושביו התבסס על פליטים שברחו ממקומות שונים בישראל של היום והתיישבו ב־1948 על חורבות הרובע היהודי. בסמטאות המחנה זורם הביוב, וצחנת האשפה שאינה מפונה ממנו לאורך שבועות ארוכים מורגשת היטב. העירייה, הרשות הפלשתינית ואונר"א לא מספקות פתרונות, ואל החלל הזה נכנסים חמאס והעבריינות הפלילית ושוחים בו כדגים במים.

 בין המחנה לבין השכונות הישראליות פסגת זאב והגבעה הצרפתית עומדים מחסומים, גדרות וחומות, אך איש אינו חוצץ בין המחנה לבין העורף הטבעי שלו, שטח הגדה הסמוך. משם מגיעים הנשק והסמים ומשם מגיעה העבריינות, גם כזו הנמלטת מפני הרשות.

המשטרה ושב"כ נמנעים כבר שנים מ"ניקוי יסודי" שלו, אף שגם תושבים במחנה פנו לא פעם לישראל וביקשו לעשות כך. זה רגיש ומסוכן, אומרים במערכת הביטחון, ובינתיים אין איש שמוכן לקבל אחריות על מבצע מעין זה. אחד התושבים בשכונה אמר לנו השבוע שאם כוחות הביטחון ייכנסו למחנה כדי להחרים את כלי הנשק שמסתובבים בו - צעד שניצב בדימוס אריה עמית הציע מעל דפים אלה רק בשבוע שעבר - "תפרוץ מלחמת עולם".

בינתיים מסתפקות המשטרה וזרועות הביטחון בפעולות נקודתיות. לאחר כל פיגוע שמבצעיו יצאו מכאן, הם פונים אל בתי המחבלים ובני משפחותיהם, חוקרים אותם ומנסים לבדוק: האם ידעו מראש? האם חיפו? השבוע התברר שברשתות החברתיות שילדי המחנה חשופים אליהן מופצת המחשה, שמדגימה כיצד לדקור יהודים. הילדים והנוער מחליפים ברשתות הללו רשמים ולעיתים אף דברי עידוד והתפעלות מפיגועי הדקירה השונים באזור. 

רבים מהתושבים הבוגרים מגבים בגלוי את המפגעים ואת פעולות הטרור ומתגאים בהם. תמונות של דורסים ודוקרים מהעבר הרחוק מעט יותר מתנוססים בבתים רבים במחנה, לצד תמונות של כיפת הסלע ואל־אקצא. חטיפת ורציחת הנער אבו חדיר תושב המחנה, לאחר חטיפת שלושת הנערים היהודים מגוש עציון ורציחתם, הפכה את השנאה כאן למזוקקת פי כמה. רק מעטים יביעו בקול את מה שחשים אולי רבים יותר: כי הגיעה העת להידברות ולפעולה שלטונית ממשית במחנה. 

מעברה השני של הגדר, בשכונת פסגת זאב, תובעים התושבים לממש - לפחות לכמה ימים - את דרישתו של ראש העירייה ניר ברקת ולהטיל סגר על שכונות במזרח ירושלים. ביום שלישי הסמיכה הממשלה את המשטרה לעשות שימוש גם באמצעי הזה. מחנה שועפט הוא הראשון בתור, אמרו התושבים בפסגת זאב והתפללו לרפואת הנער בן ה־13, שנדקר השבוע בשכונה, נפצע אנושות ונאבק עדיין על חייו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו