"מה ההרגשה להיות אתה-", נשאל מיכאיל ברישניקוב בסרט "נקודת מפנה" בכיכובו, משנת 1977. "אני רוקד", הוא ענה בביטול במבטא רוסי כבד, "אני הולך לשיעור, אני מתאמן, אני מתאכסן במלונות שונים. יש ערים יותר ופחות טובות. כך גם חלק מההופעות. אני רקדן". את החידה של ברישניקוב, הרקדן הגדול, המפורסם והמצליח ביותר בעולם, מנסים עיתונאים לפצח כבר 40 שנה. והוא, מצידו, ממשיך לערפל את התשובה, מעדיף להישאר בלתי פתור, צנוע ומסוגר, ומבטיח שהילתו המיתית תמשיך לאפוף אותו. במוצ"ש הבא (26.6) הוא יגיע לישראל, בזכות יוזמה של מרכז סוזן דלל בתל אביב והיכל אמנויות הבמה בהרצליה, שיצרו עבורנו את אירוע השנה במחול. הכרטיסים לארבע הופעותיו של ברישניקוב, לצד הרקדנית אנה לגונה, נחטפו בתוך 24 שעות מרגע פתיחת הקופות. ככה זה כשאתה אגדה. כבר 20 שנה תופרים לברישניקוב את חליפת הפרישה. הוא נותח לפחות ארבע פעמים בברך ימין, עבר ניתוח בגיד אכילס ופנה לכיוונים חדשים כמו צילום מחול והקמת מרכז אמנות שנושא את שמו במנהטן, ניו יורק. ברישניקוב צוטט לא אחת בתארו את הפחד שלו מזיקנה, מעליבות בימתית ומבגידת הגוף ששירת אותו באופן מופתי לאורך שנים. אבל נראה שהוא לא יכול להכניע את תשוקתו לבמה ולהישאר אדיש למשיכת הקהל כלפיו בכל העולם. "היום אני רוקד חומרים לאנשים זקנים", אמר ברישניקוב באחד מראיונותיו האחרונים, אולי כדי להשקיט את חשש מעריציו מאכזבה למראה כוכב-על מזדקן שימי הזוהר מאחוריו. "הכוראוגרפים שעובדים איתי מנסים להבין מורכבויות של זיקנה. הם לא רגילים לעבוד עם רקדנים בגילי", התנצל. אבל הדיוק, בהירות התנועה, האינטליגנציה, הכריזמה, כיבוש הבמה והשארם הגברי לא אבדו לו לרגע, גם בגיל 62. בשל אלה בחרה בו שרה ג'סיקה פרקר לגלם את המאהב האחרון והמפואר שלה כקארי בראדשו, בפרקי הפרידה של הסדרה "סקס והעיר הגדולה". ל"ניו יורק טיימס" סיפרה פרקר ש"בוקר אחד, בזמן שהתקלחתי, הגיעה ההברקה - ברישניקוב!". אחרי חיזורים ממושכים, שבמהלכם גילתה שהרקדן האגדי מעולם לא צפה בסדרה, נפגשו השניים לשיחות עבודה, וברישניקוב נעתר לגלם את אלכסנדר פטרובסקי, שדמותו הטלוויזיונית מבוססת לא מעט על הפרופיל שלו עצמו: אמן רוסי שחי במערב וחרד שתהילתו העולמית תשכך; מיליונר, מסתורי, נער שעשועים בעברו וכובש נשים סדרתי שבחר שלא להתמסר אף פעם לאישה אחת בלבד. "סמל סקס? אני-", פרץ ברישניקוב בצחוק בפני הכתב האמריקני ג'ון הליפרן שתיאר בפניו את ממדיו כאליל הנשים, "בריז'יט בארדו היא סמל סקס, אבל למה אני? החדשות האלה הן הפתעה בשבילי. אני חושב שבלט הוא מיני, זו אמנות פיזית, שילוב של יופיו של הגוף, הצעד, הצורה. בשבילי בלט הוא אמנות גבוהה וחושנית. כשאני רוקד, אני רוקד גם עבור הדולצינאה שלי. המחול העכשווי ממשיך את מסורת הרומנטיזציה של האישה, ולטעמי זה מעולה. בלט הוא נשים, לגמרי, ותודה לאל על כך". רשימת הנשים בחייו של ברישניקוב, המכונה בפי מכריו "מישה", כוללת בין היתר את הפרימה בלרינה נטליה מקרובה, שאיתה רקד בבלט "קירוב" הרוסי והתאהב בה נואשות למרות שהיתה נשואה, ואת כוכבת תיאטרון הבלט האמריקני ג'לסי קירקלנד, שרקדה לצידו על הבמה ושאותה פיטר כמנהל האמנותי של הלהקה בעקבות הפרעות אכילה והתמכרות לקוקאין. קירקלנד נטרה לברישניקוב ותיעדה את הרומן הסוער וסופו העגום בספר שנשא את הכותרת הממורמרת "רוקד על קברי". יחסיו הממושכים ביותר של ברישניקוב עם חברתו לחיים הנוכחית, רקדנית העבר ליסה ריינהרט, הניבו שלושה ילדים, אך הרומן המפורסם ביותר שלו היה עם שחקנית הקולנוע ג'סיקה לאנג, שהסתיים בכך שלאנג נטשה את ברישניקוב לטובת המחזאי סם שפרד, אחרי שליהטטה ביניהם במקביל. לברישניקוב וללאנג בת משותפת, אלכסנדרה, הבכורה של ברישניקוב, היום כמעט בת 30. אלכסנדרה קרויה על שם אמו של ברישניקוב, תופרת יפהפייה ואצילית חובבת תרבות שהתאבדה בתלייה כשהיה בן 11 והיתה האישה היחידה שהעריץ בחייו. הוא נותר לבדו עם אביו, מהנדס קומוניסט ואדם רודן וקשה שמיהר להתחתן עם אישה אחרת. ההצלה היתה הבלט. ברישניקוב החל לרקוד בגיל 12, בעיר מולדתו ריגה שבלטביה, ועשה זאת בחשאי, מחשש שילעגו לו. בגיל 15 התגלה על ידי אלכסנדר פושקין, מהגדולים שבמורי הבלט בבריה"מ, שטיפח לפניו את הרקדן רודולף נורייב. פושקין מישש את שרירי רגליו של ברישניקוב וביקש ממנו לנתר באוויר. "קפצתי והפלתי חפצים כמו עז צעירה, אבל התקבלתי", סיפר ברישניקוב, שספק אם נמצא עד היום רקדן שעקף את גובה ריחופיו בצעירותו. בהתאם לקומתו הנמוכה, פחות מ-1.70 מטרים, מראו הנערי ורוחב גופו, ייעדה אותו המערכת הסובייטית הנוקשה לתפקידי אופי אקרובטיים וקומיים. אבל השליטה הטכנית יוצאת הדופן שלו, המנעד ההבעתי הבלתי מוגבל והקסם שהיה שוטף את הבמה ברגע שברישניקוב הניח את כף רגלו הגמישה עליה, הציבו אותו מיידית כרקדן ראשי. ברישניקוב הפך לדמות נערצת בבריה"מ, וגם במערב ידעו היטב בתחילת שנות ה-70 שהכוכב הגדול ביותר נמצא בלנינגרד. מבקר המחול קלייב בארנס כתב ביומן מסעו מבריה"מ שזכה לחזות "ברקדן המושלם ביותר שראיתי בימי חיי". ארלן קרוס מה"ניו יורקר" כתבה מאוחר יותר: "לצפות בברישניקוב רוקד זה כמו לפתוח דלת אל העתיד, אל האפשרויות הבלתי נגמרות". מכשיר האזנה עם חיוך בעוד עשרה ימים, ב-29 ביוני, כשירקוד על במת היכל האמנויות בהרצליה, יציין ברישניקוב 36 שנים לאירוע המשמעותי ביותר בחייו - העריקה לארה"ב. נפשו החופשית, רצונו לפרוץ גבולות ולהבטיח לעצמו אופקים חדשים בתחום המחול, בשילוב עם זלזולו העז במערכת הקומוניסטית, הביאו אותו לערוק. על הנושא הזה, יותר מכל נושא אחר בחייו, בחר ברישניקוב להרחיב והודה כי חיבוטי הנפש ייסרו אותו שנים. העריקה היתה הפתעה מוחלטת. בבלט "קירוב" שולמה לו משכורת שיא, בגיל 20 הוא קיבל דירה מפוארת שעמדה רק לרשותו, בלטים חוברו במיוחד עבורו והוא היה יכול לעשות ב"קירוב" כמעט ככל שעלה על רוחו. "היו לי נוחות רבה וזכויות שנמנעו ממרבית האזרחים הרוסים", כתב במאמר שהתפרסם במגזין "ג'ורג'", "מבחינה פוליטית הייתי ניטרלי וזהיר. קראתי מעט ספרות מחתרתית, אבל בהחלט לא הייתי בדלן. למזלי, למרות העמדה הבכירה שלי לא אולצתי להפוך לחבר המפלגה הקומוניסטית. אבל כרבים מאזרחי בריה"מ שרצו להגן על מעמדם המקצועי, ממונם ורכושם, נאלצתי לחיות חיים כפולים. ב'קירוב' היינו צריכים להתמודד עם סוכני קג"ב שהיו צמודים ללהקה כל הזמן, ונוסף עליהם נשתלו גם מודיעים סמויים". בתחילת שנות ה-70 שקל ברישניקוב לערוק במהלך סיור של "קירוב" בלונדון. הבלרינה מרגוט פונטיין ערכה מסיבה לכבוד הלהקה, וברישניקוב נראה בה עצבני וטרוד באופן מיוחד, עד כדי כך שהמודיעים השתולים חשדו שהוא עומד לערוק. בסופו של דבר היתה זו מקרובה שערקה באותו סיור, ומאותו רגע הודקה השמירה של אנשי הקג"ב על ברישניקוב. "כשחזרתי לבריה"מ נלקחתי למשרדי הקג"ב. הם אמרו לי 'אל תטרח לספר לנו מה עשית ומה לא עשית. אנחנו יודעים הכל'. וזה היה נכון. הם ידעו שנפגשתי עם נורייב ופונטיין, והם ידעו שניהלתי רומן עם בחורה אמריקנית נהדרת. המטרה שלהם היתה לגרום לי להבין שחיי הפכו למורכבים. פחדתי לא על הביטחון שלי, אלא בעיקר שלא יאפשרו לי לבקר יותר במערב". מנקודה זו ואילך לא הניחו לברישניקוב. "יום אחד דפק על דלת דירתי סוכן קג"ב. אפשר להיכנס? שאל. הוא היה מאוד חברותי, כולו חיוכים, וביקש רשות להתקין מכשירי האזנה בדירתי. ידעתי שהממשלה רוצה שאעשה את המוטל עלי, שאתחתן ואצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית. האפשרויות הפכו מוגבלות עבורי והלחץ גבר כל הזמן". ב-1974 הוזמן בלט "קירוב" להופיע בקנדה. "לא עלה בדעתי שלא לחזור מהסיור הזה", כתב ברישניקוב, "אבל כשהגעתי לקנדה יצרו איתי קשר כמה מחבריי הוותיקים, והעריקה הפכה למוחשית. בעזרת חברים בניו יורק אורגן רכב שימתין לי מחוץ לאולם התיאטרון. אני זוכר שבעקבות עיכוב מייסר על הבמה חששתי שאיחור שלי ברבע שעה יהרוס את כל תוכנית העריקה. אבל הרכב המתין לי כפי שתוכנן מראש. בזמן שכל הרקדנים צעדו לעבר אוטובוס שהגיע לאסוף אותם, אני הלכתי בזריזות אל עבר המכונית. אחד הרקדנים צעק אלי 'מישה, לאן אתה הולך-', אבל לא הבטתי לאחור. אז אני לא אחד מאותם אנשים, אותן נשמות מיוחדות, מגיבורי המולדת שלי, שלחמו נגד המערכת הסובייטית לאורך חייהם, שעמדו בתורים אינסופיים כדי להבטיח שלילדיהם יהיה מספיק אוכל, שרכשו חוכמת רחוב כדי להישאר בחיים נגד כל הסיכויים. אני לא הייתי מסוגל לחיים כאלה, לכן אני פה במערב. לעומת האנשים האלה, שניהלו מאבקים אדירים ברוסיה, אני לא יכול לייחס לעצמי דבר שאינו שגרתי, מעבר לעובדה שניצלתי את המזל שהזדמן לחיי". אחרי שערק נאסר על תלמידי בלט בבריה"מ לדבר עליו בקול רם ולצפות בגלוי בקלטות שלו. האמריקנים, מבחינתם, זכו לא רק ברקדן הטוב ביותר בעולם, אלא הביסו את בריה"מ בימי המלחמה הקרה באחת החזיתות הגאות ביותר שלה וגזלו ממנה את אחד מאוצרותיה. בארה"ב האיר המזל פנים לברישניקוב פי כמה כשרקד בשתי הלהקות המבוססות והטובות שבארה"ב. בתחילת הדרך הוא הפך מיד לכוכב תיאטרון הבלט האמריקני והשתכר עד 5,000 דולרים להופעה - לפי ה"ניו יורקר", המשכורת הגבוהה ביותר בעולם לרקדן באותם ימים. מקץ ארבע שנים ערק ללהקה המתחרה, הניו יורק סיטי בלט, כדי לחוות זרם מתקדם יותר של מחול בעבודה עם הכוראוגרף ג'ורג' באלנשין - ואז חזר לתיאטרון הבלט, הפעם חבוש כובע של מנהל אמנותי ורקדן ראשי. ריקוד נטול היררכיה כרקדן המשיך ברישניקוב לזכות בהצלחה אדירה, למרות ניתוחי הברכיים שקירקעו אותו מעט לאדמה. כמנהל אמנותי הוא דווקא לא נחשב להצלחה גדולה. הוא יזם מספר הפקות ענק שהורדו מהבמות אחרי תקופה קצרה וכלל ברפרטואר הלהקה עבודות חדשות של כוראוגרפים אמריקנים עכשוויים, שלא התקבלו בחום רב בקופות. בתום תשע שנים פרש כנפיים שוב והתפטר מניהול הלהקה בצורה הפגנתית: "נכון, נכשלתי בהרבה מובנים ועזבתי את הלהקה בתסכול", אמר לכתב הטלוויזיה צ'ארלי רוס לפני כשנתיים, "רציתי ליצור דינמיקות חדשות, להכניס מודרניות... אבל אנשים נדהמו מזה שהבאתי את מרס קנינגהם. אני ידעתי מה אני עושה וחשבתי שזו הדרך היחידה. לרענן ולפתוח את הדלת לדברים המעניינים ביותר, שהם מודרניים". העזיבה לא פגעה כלל במותג ברישניקוב, שכיכב בינתיים בשורת סרטים הוליוודיים ("נקודת מפנה", "לילות לבנים", "רקדנים") ובמחזות בברודוויי, השיק קולקציית בגדים ובשמים והיה שותף במספר מסעדות ניו-יורקיות. ברישניקוב רכש מעמד של סלבריטי אמריקני עם חברים כג'ו פשי, דני איילו, המשורר זוכה הנובל יוסף ברודצקי, המעצב האיטלקי ולנטינו, הבמאי רומן פולנסקי ולייזה מינלי. מתחילת שנות ה-90 הוא נתון כולו במסע חיפוש תנועתי עכשווי ומשוחרר מכבלים. עבורו תמיכה ממשלתית באמנות נתפסת כאזיקים. ב-1990 הוא הקים (בשיתוף עם הכוראוגרף מארק מוריס) את "וייט אוק דאנס פרוג'קט", להקה שהופיעה בישראל ב-1996. אופן הניהול של "וייט אוק" היה הביטוי המזוקק ביותר לחופש אמנותי מבחינתו: ההכנסות הגיעו כולן ממכירות הכרטיסים ומהונו האישי של ברישניקוב, ואת מרחב החזרות מימן פטרון האמנויות וידידו הקרוב הווארד גילמן. הפרויקט איפשר לרקדנים לבטא את עצמם ולתרום - והיה נטול היררכיה. בתחילה התייחסו אל הפרויקט בציניות ובספקנות, כדרכו היהירה של המגה סטאר להאריך את חיי המדף שלו במסגרת פחות תובענית שמותאמת לגילו. אך לא זה היה המצב, וברישניקוב הביא באמצעות להקתו להרחבת הרפרטואר המודרני בארה"ב, המוגבלת יחסית מבחינה זו, בכך שאיפשר למספר גדול של כוראוגרפים עכשוויים ליצור ולהתנסות. בדומה, גם מרכז האמנויות שהקים לפני שנים מספר במנהטן מזמין מופעים ניסיוניים ומנסה למתוח את הספקטרום היצירתי בארה"ב. לצד המרכז בניו יורק פועל האנסמבל Hell's Kitchen Dance שמציג יצירות מחול ניסיוניות ורב-תחומיות של כוראוגרפים שעבור מרביתם זו נקודת הפריצה. בד בבד עם כל אלה מסרב ברישניקוב להרפות מהבמה, וגם אליה הוא מנסה להגיע עכשווי ורענן. "זה מה שאני שואף לעשות היום", אמר לאחד ממראייניו לאחרונה, "אחרי גיל 40 מה יכולתי לעשות עם בלט קלאסי? לנהל להקה? להציג את הגרסה שלי ל'קופליה' או ל'יפהפייה הנרדמת'? אלה ממש לא הדרכים שבהן רציתי לסיים את חיי. אני מעדיף להרוג את עצמי".