אסקפיזם בלשי

בימים הטרופים הללו, שבהם הפיגועים רודפים זה את זה, ורוב זמן המסך בערוצי הטלוויזיה העיקריים מופקע לטובת אולפנים פתוחים אינסופיים, ולמען האמת מדכאים ביותר, "המנטליסט" היא כמו קרטיב מרענן ביום חמסין. האסקפיזם האולטימטיבי; מתוק וצונן לרגע אחד - וברגע הבא הוא איננו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"המנטליסט" מוגדרת כדרמה משטרתית, וכעת מקרינים את העונה הרביעית (מתוך שבע) שלה. אבל אם אתם רואים לנגד עיניכם משהו בסגנון "חוק וסדר" או "CSI", אתם מפספסים בגדול. כי "המנטליסט" היא בעצם קומדיה מעודנת, מתוקה־מרירה אך קלה כנוצה. שום דבר מכובד הראש החמור המאפיין את הסדרות המשטרתיות לא דבק בה, והיא לוקחת את עצמה במידת הרצינות המדויקת היאה לה, כלומר - קרוב לאפס.

לכאורה, סיפור המסגרת של הסידרה טרגי למדי: פטריק ג'יין, המנטליסט, הוא סוג של אורי גלר, קורא מחשבות ועושה מופעי קסמים. יום אחד חרב עליו עולמו: רוצח סדרתי אכזרי ומתוחכם הורג את אשתו ואת בתו. מכאן ואילך הוא מחליט להקדיש את חייו לתפיסתו של הרוצח, המכונה "ג'ון האדום"; והיכן מצוי הסיכוי הטוב ביותר לתפיסת הרוצח אם לא ביחידת המשטרה הממונה על החקירה, CBI - משרד החקירות של קליפורניה. פטריק ג'יין עוזב את הקריירה המצליחה (והשקרית, הוא מודה) שלו כמחולל קסמים, ומצטרף כיועץ ל-CBI, כדי להיות קרוב ככל האפשר למוקד המרדף. הוא מגייס את כישוריו המקצועיים הקודמים, שאינם, כאמור, על־חושיים או על־טבעיים אלא כושר התבוננות חד ביותר, כושר ניתוח מעולה ויכולת נדירה להסקת מסקנות, והנה הוא כבר יצא מתחום האורי גלר ועבר לתחום השרלוק הולמס.

כל 151 הפרקים של הסידרה (כן, כן!) בנויים לפי אותה מתכונת: מייד בתחילת הפרק מוצג הפשע לרוב באמצעות גופה. צוות היחידה מגיע לזירה, ופטריק ג'יין מאפיין תוך שניות את הפשע ומסמן את כיוון החקירה. הוא עולה מייד על כל ניסיונות ההסתרה וההכחשה של כל המעורבים, מבצע "קונץ" תיאטרלי, ובסופו של דבר מצביע על הרוצח, לא פעם בסגנון המקסים, שכבר כמעט פס מהעולם, של הרקול פוארו הנצחי: קיבוץ כל קבוצת החשודים בחדר אחד והשפעה על הרוצח להפליל את עצמו. בתוך כל פרק שזורים רמזים כאלה ואחרים לזהותו ולמעשיו של "ג'ון האדום" לקראת חשיפתו הסופית בפרק הסיום של עונה 7.

הדובדבן שבקצפת הוא דמותו של פטריק ג'יין, בגילומו המרהיב של סיימון בייקר, שכבר הביא לו מועמדויות לשלל פרסים. בייקר מגלם ספק נוכל ספק עילוי מקסים, מין ארסאן לופאן מודרני, שהחוק - למרות שהוא פועל במסגרתו - הוא בשבילו המלצה בלבד, ואין לו שום בעיה לכופף אותו לצרכיו. הוא נשבע רק בצדק הטבעי, ובכל פעם שהחוק היבש או הנהלים עומדים בדרכו - הוא מתעלם מהם. התנהגותו היא כשל ילד מפונק ושובב, אבל כולם מוכנים לסלוח לו מפני שהוא "סוגר תיקים". האינטראקציה בינו לבין מפקדת היחידה, תרזה ליסבון (רובין ת'אני), מלבבים, והיא משמשת בתפקיד המבוגר האחראי שמחזיר אותו לתלם, או לפחות מנסה. גם שאר הדמויות הקבועות, כמו החוקר ממוצא אסיאתי קימבל צ'ו, בעל פני הפוקר (המאפשרות לו לומר את המשפטים היבשושיים ביותר באופן שיעורר חיוכים רחבים) או הסוכנת האדמונית היפהפייה ואן־פלט, הופכות צפייה בכל פרק לשעה של עונג. הכי פיל־גוד שאפשר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו