"ראיתי לנגד עיניי תחנת רענון לחיילים שתשרת אותם במקום. נאחזתי באמונה שקרה כאן משהו טוב, אולי הכי טוב שיש. חשבתי שראוי שתהיה תחנה שבה חיילים יוכלו לעצור ולנוח לדקה, להסדיר נשימה בדרך למשימה. ראיתי אותם באים ושמחים, דאגתי לתחנה, רצתי כל שבוע להרצאות ברחבי הארץ כדי למלא את המדפים בכל טוב. עפתי כל שישי בין המוצבים, לחלק לחיילים אהבה ודברי מתיקה לשבת. רתמתי חברים ומשפחה, הכל למען המטרה הזאת, שעכשיו הולכת ומתרחקת. סליחה, חיילים יקרים, שנכשלתי, ושעכשיו אין ממתקים, אין תחנה ואין ארוחות שחיתות אלבז סטייל".
כך כתב השבוע דורון אלבז בדף הפייסבוק שלו, וזכה לאלפי לייקים ולתגובות חמות ומחזקות. אלבז, קבלן עץ ממושב מסלול שליד אופקים, עלה לתודעה כשבתחילת מבצע צוק איתן הקים תחנת רענון לחיילים בחווה שבה התגורר עם משפחתו. התחנה עבדה מסביב לשעון במשך כל תקופת המבצע וסיפקה אוכל חם, מקלחות, בגדים, מוצרי היגיינה, לבנים וגרביים, ואפילו מספרה ניידת ועיסויים לכ־30 אלף חיילים שעברו במקום מדי יום.
הכל נעשה ברוח ההתנדבות והתרומות, ואלבז, שהתמסר באהבה לחיילים, לא גרף אפילו שקל אחד לכיסו. אישיותו הסוחפת, האנרגיות הבלתי נדלות שלו והמטרה שלשמה התגייסו רבים לעזור לו, איפשרו לחלום שלו להתגשם. המוני אזרחים מכל חלקי הארץ נהרו אל התחנה, ששכנה על הציר שהוביל לרצועת עזה, תוך התעלמות מאזעקות צבע אדום ומקולות הפיצוצים, ועזרו לו להפוך את החזון למציאות.
השבוע, בדיוק ביום שבו חגג אלבז את יום הולדתו ה־44, הוא נאלץ לראות את ביתו מתפרק ואת חלומו נגנז, מועמס על משאיות ונעלם כלא היה. רשות מקרקעי ישראל הורתה לו לפנות את התחנה, מאחר שנבנתה על קרקע חקלאית שלא יועדה לשימוש כזה.
"התחלתי בחלוקה של לימונדה לחיילים שהיו בדרך לעזה, והעניין תפס תאוצה, עד שהגיע למימדים שהגיע. אני נסחפתי עם כל העשייה הזו והנתינה, שבאו ממקום נקי, ורציתי להמשיך, אבל כנראה שאהבת חינם לא מצליחה לעמוד איתן מול הביורוקרטיה והחוקים. חבל לי שהנפגעים מכך הם החיילים.
"לפני שבאתי היה כאן שדה קוצים, ועכשיו, כשאני הולך, אני יודע ששדה הקוצים הזה יגדל מחדש וישלוט פה גם בעוד שלושים שנים. למשך שנה אחת הצלחתי לשנות את המצב, להפריח את השממה, לאחד את העם ולהאכיל את חיילי צה"ל, שיורקים דם למען המדינה הזאת. עכשיו, בגלל ביורוקרטיה וצרות עין, אני נאלץ לסגור את המיזם היחיד בארץ שהיה כל כולו מאה אחוז של אהבת חינם", הוא מתקשה להסתיר את התסכול והכאב.
מוריד את הדגל
אנחנו נפגשים בחווה רגע לפני שאלבז עוזב אותה סופית. ברדיו מדווחים על עוד פיגוע ועוד דקירה, דגלי ישראל שתלויים לאורך הכביש המוביל לכניסה לחווה עדיין מתנופפים ברוח, והם אולי היחידים שיכולים להצביע על הזיכרון הלא רחוק של מה שהיה פה לפני כשנה.
"כנראה שהגיע הרגע להוריד את הדגלים", אומר אלבז, ומטפס על העמוד על מנת להתיר את הקשרים ולהוריד את הדגל. סככות הצל פורקו כלא היו, רחבת החניה עומדת ריקה ונטושה, ורק שני פועלים אריתריאים ומשאית עם מנוף עוד עובדים במרץ ומפנים את גגות המבנים. על האדמה הצחיחה ליד המנגל, שהאכיל עשרות אלפים של חיילים, מונחים דיסקים חלודים של מסור, שעל כל אחד מהם מתנוסס שם אחר של יחידה צה"לית. אלבז יושב לידם ונראה עייף, מדוכא ופגוע.
בימים הטובים של העשייה שלו, בתקופת צוק איתן, ביטויים כמו "הישראלי היפה" ו"מאה אחוז אהבת חינם" נקשרו עם שמו של אלבז. אבל מאז התווספו להם ביטויים כמו "פולש לאדמות", שאיתם אין לאלבז כוחות להתמודד.
"החווה הזאת קיימת כבר 16 שנים, כנראה על בסיס לא חוקי. לימים התברר לי שהמקום מיועד להריסה, והמושב אף נקנס ב־400 אלף שקלים על פעילות לא חקלאית שנעשתה במקום עוד לפני שהגעתי.
ליד הבונקר שבמתחם. בחור עם טרקטור חפר אותו בעקבות סטטוס בפייסבוק בימי המבצע // צילום: יהושע יוסף
"אני גר פה כבר יותר משנתיים, משלם חשמל ומים, דואג למקום, עושה למען העם הזה בלי לקחת שקל לכיסי, וברגע אחד, כשכל הפוקוס ואור הזרקורים מופנה אלי על העשייה שלי בזמן המלחמה, הרשויות מתעוררות ומטרפדות. תראי את החוזה הזה מ־1 בינואר 2013, שנחתם ביני לבין אדם נוסף ששוכר את הקרקע מהמושב ואמור להקים עליה פינת ליטוף ומשתלה. כתוב שחור על גבי לבן: 'הוסכם בין הצדדים שעד שפלוני יקבל את האישורים הדרושים לפעילות המקום, תתאפשר שהותו של דורון בשטח'. אז אם יש לי חוזה, איך אני פולש? למה ללכת ולהכפיש אדם שעושה רק טוב? איך אני אמור להילחם בשמועות?
"לפני מספר חודשים, האדם במושב שממנו קיבלתי את החשמל החליט לנתק לי אותו ולהפסיק את ההסדר שהיה לנו. הוא התקשר אלי מתוך מטרה להקליט אותי מתעצבן ויוצא מהכלים. מתוך שיחה של שמונה דקות, שבה אני מתחנן שלא ינתק לי את החשמל, השמיעו בטלוויזיה עשר שניות שבהן אני מקלל ונשמע כמו הישראלי המכוער. מזה עשו כותרות.
"מאז שאני הלום קרב אני נוטה להתעצבן מהר ולקלל. זאת השריטה שלי. אבל אני לא אדם אלים ולא אדם רע. מקלל חמש שניות, מוציא קיטור ונרגע. רגע אחרי שהשמיעו אותי בטלוויזיה מקלל, משרד החינוך ביטל 20 הרצאות שהזמין אצלי. פתאום דורון אלבז, שהאכיל צבא שלם במלחמה, כבר לא כזה אדם חיובי".
למי מופנות הטענות שלך?
"אין לי טענות כלפי המושב או המועצה, שניסו בכל דרך לסייע לי להמשיך את המיזם הזה. המושב אף העביר מכתב לרשות מקרקעי ישראל, שהוא מוכן להקצות חמישה דונמים לטובת הפרויקט".
ועדיין צריך להסדיר את הנושא חוקית. פנית לרשות מקרקעי ישראל?
"פניתי, אבל הדרך שאני צריך לעבור כדי להגיע למצב שבו הפעילות שמתבצעת על קרקע חקלאית תאושר על ידי הרשות היא ארוכה וקשה. הביורוקרטיה מתישה, ובסופו של דבר תמיד יהיה האדם הזה שצריך לתת מענה והפקס שלו לא עובד ואין לו טלפון. התייאשתי. הרמתי ידיים".
"הבנתי שאני הלום קרב"
דורון אלבז, גרוש טרי ואב לחמישה ילדים, הגדולה בת 18 וחצי והקטן בן שנה וחצי, נולד וגדל בבאר שבע. אביו, רפאל אלבז (78), צייר ופסל, ואמו דניז (76), רוקחת בבית החולים סורוקה, גידלו אותו ואת ארבעת אחיו בבית מלא חום ואהבה.
הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 89' ושירת בגדוד 931 של הנח"ל כרב־סמל פלוגתי (רס"פ) בפלוגה המסייעת. שם, לדבריו, רכש את היכולת הארגונית הגבוהה. יצר הנתינה היה קיים בו תמיד, אבל התעצם לאחר הפיגוע ששינה את חייו והותיר אותו עם 32 אחוזי נכות והלם קרב.
זה קרה ב־8 ביוני 2002, במהלך מבצע חומת מגן. מחבלים שחדרו ליישוב כרמי צור שבגוש עציון רצחו את סמ"ר אייל שורק מיחידת מגלן ואת אשתו יעל, שהיתה בחודש התשיעי להריונה.
אלבז היה במוצב הסמוך והגיע אל זירת האירוע. בחילופי הירי בין הכוח למחבלים נפצע אלבז בידו וברגלו, וחברו הטוב ביותר, רס"ל שלום מרדכי, נהרג.
"את החיים שלי אפשר לחלק לתקופה לפני ששלום נהרג ולחיים שאחרי מותו", הוא אומר ופורץ בבכי. "מאז אני לא אותו בן אדם, לטוב ולרע. שלום היה אדם שיכול לעשות הכל. תגידי לו להעביר את ההר הזה לשם, והוא יבצע. כשהוא נהרג, אני התמוטטתי. בכיתי המון, איבדתי את הריכוז, סבלתי מסיוטים.
"לקח לי זמן עד שהבנתי שאני הלום קרב. בתוך כל הבלאגן הזה של החיים שלי התחלתי להיות קצת יותר כמו שלום. הוא נתן לי כוח. והוא נותן לי גם היום את הכוח להמשיך, לפעול, ליצור ולהתנדב. הוא המצפן האנושי שלי".
לאחר הפציעה החל אלבז להסתער על החיים. הוא לקח את הכישרון ואת ידי הזהב שלו בבנייה בעץ ובנה בתים פרטיים, בתי קפה ומועדונים. לפני שמונה שנים הקים מפעל עץ באזור התעשייה עמק שרה, שמדרום לבאר שבע. המלחמה בפרוטקשן באזור הדרום גרמה לכך שבשנת 2011 סגר את המפעל והכריז על פשיטת רגל.
"גרתי אז בשכונת נווה נוי בבאר שבע. ביום שישי אחד, בשעה 12 בצהריים, הבת שלי, שהיתה אז בת 14, ירדה מהאוטובוס אחרי בית הספר והתקשרה אלי בהיסטריה שיש בדואי שרוצה שהיא תעלה איתו לאוטו. אמרתי לה שתרוץ לשכנים וטסתי לשם. כשהגעתי, הספקתי להיתקל בו והיכיתי אותו, ובהמשך הוא נעצר.
"ההרגשה היתה נוראית, הרגשתי שהכל סוגר עלי. הפלאשים של המלחמה חזרו. אני זוכר שאמרתי לבת זוגי לשעבר שאני חייב למצוא שטח לגור בו, שאני צריך שקט. שאם אשאר במקום הזה, אני עוד עלול למצוא את עצמי יושב בכלא על רצח. נכנסתי לאוטו ונסעתי, בלי לדעת לאן. פשוט נסעתי.
"נעצרתי כשהגעתי לגבעה שלידה באר. התקשרתי לגרושתי ואמרתי לה שמצאתי מקום מצוין עם באר ליד, ושנתארגן עם מכולה ונעבור. תוך כדי ההתלהבות, הבטתי מסביב וראיתי שהדרך שעשיתי היתה מטורפת, מלאת בוץ. איך אעביר את הילדים שלי לפה? איך הם יגיעו לבית הספר? הייתי מבואס.
"לא עוברות מספר דקות, וחבר מתקשר ושואל אותי אם אני רוצה חווה. חשבתי שהוא מסתלבט עלי, אבל הוא היה רציני. הוא הסביר לי שיש מישהו שמוכן לתת לי את השותפות שלו, וכמובן נדלקתי מייד".
כמו מסרט של היצ'קוק
אלבז מיהר לחווה שבמושב מסלול ומצא מקום מוזנח ללא מים וללא חשמל, אך לא נרתע. "המקום נראה כמו לקוח מסצנה של היצ'קוק. הצמחים צמחו מבעד לרצפה בתוך הבית, אבל החלום עמד להתגשם. 38 דונם היו בהישג ידי יותר מאי פעם. כל כך רציתי את המקום, כך שאולי עשיתי טעות שלא שאלתי יותר מדי שאלות. ברגע שהוצג לי חוזה, שבו המושב חתום על ההסכם מול האדם שנכנסתי איתו לשותפות, זה הספיק לי. השותף דאג לאישורים, ואני קיבלתי שטח לגור בו בתמורה לתשלום מסים, חשמל ומים, ותשלום חוב שנצבר בשנתיים שלפני כן ועמד על כ־100 אלף שקלים".
דורון עבר למקום עם משפחתו והחל לשפץ ולהכשיר אותו כפינת חי. "בחוזה מול השותף התחייבתי שאני לא מקים שום עסק שהוא מסחרי. במקביל עבדתי כמנהל אדמיניסטרטיבי במועדון הפורום בבאר שבע. גרושתי עבדה כמנהלת חשבונות בחברה גדולה. לא הייתי זקוק לפרנסה מעבר למה שכבר היה לי, וגם לא חיפשתי. זאת היתה התרפיה שלי, דרך ההתמודדות עם כל השדים מהמלחמה, שהפכו לחלק ממני".
איך הגיע הרעיון להקים תחנת רענון לחיילים?
"כשהתחילה ההתחממות באזור ונפל טיל 200 מטר מהחווה, לא היה לי ממ"ד. כתבתי סטטוס קצר בפייסבוק שנפל לי טיל בגינה ואני זקוק לטרקטור כדי לחפור בונקר. אחרי עשרים דקות התקשר אלי בחור שאני לא מכיר ממושב אשבול והגיע עם טרקטור לעזור. הקמנו פה בונקר כמו במלחמת ששת הימים.
"התקשורת באה לסקר, ואני התמוגגתי מהאהבה הגדולה שיש בעם הזה. בזמן שאני מסביר לכתבים על הבונקר, הילדים שלי החליטו שהם יוצאים לכביש לחלק לימונדה לחיילים. כל הצבא עבר פה באותם ימים, זה היה הציר הכי בטוח לנסיעה לאזור הרצועה.
"בערב כתבתי בפייסבוק סטטוס נוסף שאמר: 'חברים יקרים, בשם אהבת חינם, בואו לתת לחיילים'. עם ישראל יצא מהבתים והגיע לפה, ומכאן והלאה הכל היסטוריה. אפילו הרמטכ"ל בני גנץ ואלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן היו פה כדי להודות לי על מה שעשיתי למען החיילים".
חיילים עומדים בתור כדי לקבל תספורת בחווה. הכל בהתנדבות
כשמבצע צוק איתן הסתיים וכוחות הצבא באזור הידלדלו, הבין אלבז שבעצם, לא השתנה הרבה מבחינה ביטחונית. "החלטתי להשאיר את תחנת הרענון פתוחה ולהסדיר אותה באופן חוקי. הקמתי עמותה שנקראת '100% אהבת חינם'. ילדים ובני נוער היו באים מבתי הספר לשמוע הרצאות על הפרויקט, והיו מביאים איתם צ'ופרים לטובת החיילים שעצרו פה בדרך לבסיס.
"היתה אפילו ספרייה. חיילים היו עוצרים, לוקחים ספר, וכשיצאו הביתה, היו מחזירים ומחליפים. הכל ככה, ישר מהלב, לא בכסף. מאה אחוז נתינה, מאה אחוז אהבה. גם זה נגמר עכשיו".
מה אתה הולך לעשות עכשיו?
"אני הולך בעיקר ללקק את הפצעים. כולם חושבים שאני חזק, גובה מטר ותשעים, קעקועים ומראה מחוספס, אבל אני לא חזק, אני חלש. אני לא חסין", הוא אומר, והדמעות מציפות את עיניו פעם נוספת. "אני עובר להתגורר בשכירות במושב אשבול הקרוב, אחזור לעבודות הנגרות שלי ואמשיך בחיי.
"אני חתול עם תשע נשמות. נופל, מנער את עצמי, וקם מחדש. עם העלבון וההכפשות אני אתמודד, זה המחיר האישי שאני משלם על צרות העין ועל הלם הקרב שאני סובל ממנו, שמוציא מתוכי לפעמים את הישראלי המכוער. אבל מה יהיה בפעם הבאה שיקום עוד ישראלי וירצה לעשות משהו טוב? איזה לקח הוא לומד מהסיפור הזה? גם אותו נכשיל?
"אני חושב שאנחנו עוד לא מוכנים לתת מאה אחוז מעצמנו למען האחר לאורך זמן. המיזם הזה היה מעין בועת קסם יפה, שעד מהרה הפכה למשהו שמייצר אינטריגות ומלחמות. על מנת להשאיר את המיזם הזה טהור וגדוש באותה אהבת חינם, בחרתי בלב כבד לעזוב".
יש סיכוי שנראה אותך פה גם בסבב הבא?
"זה לא יהיה פה בחווה, אבל אין לי ספק שעוד לא אמרתי את המילה האחרונה. הדבר הכי יפה שהבנתי מכל הסיפור הזה הוא שתחנת הרענון שלי, והרעיון הזה של תרומה ואהבת חינם, לא תלויים במקום כזה או אחר. כל עוד הרוח הזאת קיימת בתוכי אני אמשיך, ואם יתאפשר לי בפעם הבאה להיכנס ולהילחם עם הילדים האלו שלנו ולתרום מניסיוני, אני אעשה גם את זה".
michali100@gmail.com• •
תגובות: "השטח נתפס ללא היתר"
• דוד אברהמי, יו"ר ועד מושב מסלול, מסר: "מושב מסלול ראה בברכה את הפעילות שנעשתה במהלך המלחמה לרווחת חיילי צה"ל על ידי דורון אלבז. לצערי, שטח החווה, שעליו נעשתה הפעילות, הושכר למישהו למטרת הקמת משתלה. כל פעילות אחרת שהיא לא למטרה זו אינה חוקית. עם זאת, הוצאנו מכתב לרשות מקרקעי ישראל ובו הבענו את תמיכתנו בהקמת תחנת רענון, והבענו את הסכמתנו להקצאת חמישה דונמים לטובת הפרויקט. עד לרגע זה לא קיבלנו מענה".
• שי חג'ג, ראש מועצת מרחבים, שאליה משתייך מושב מסלול, מסר: "פעילותו ההתנדבותית של דורון אלבז למען כוחות הביטחון מוערכת מאוד, ורבים מתושבי המועצה לקחו בה חלק בימים הקשים של הלחימה. לצערי, היא בוצעה על קרקע חקלאית. מתוך הכרה בחשיבות המיזם של דורון, אנחנו מנסים למצוא קרקע חלופית, ללא הצלחה".
• מרשות מקרקעי ישראל נמסר: "השטח שאותו תפס מר אלבז שלא כדין יחד עם בני משפחתו הוא חלק משטח שהוקצה על ידי רשות מקרקעי ישראל לאגודה השיתופית של מושב מסלול, ונועד לשימוש חברי האגודה בלבד ובהתאם לייעוד הקרקע, על פי הכללים שנקבעו בחוזה עם הרשות. תפיסת השטח, ללא היתר וללא אישור הרשות, היא עבירה פלילית.
"קרקעות המדינה מנוהלות על ידי רשות מקרקעי ישראל, והמחזיק בהן אינו יכול להעביר אותן לצד שלישי ללא אישור הרשות. כוונות ומעשים טובים, מבורכים ככל שיהיו, אינם באים במקום זכות במקרקעין. המבקש לעשות שימוש בקרקעות המדינה צריך לבקש את הסכמתה של רשות מקרקעי ישראל ולהצטייד באישורים המתאימים עוד בטרם העלייה לקרקע. לגבי טענת יו"ר ועד המושב לקיומה של פנייה מסודרת בנושא לרשות - ברשות לא התקבלה כל פנייה כזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו