רגע מתוק ומרגש אחד טלטל את נעמי נלבדיאן לפני שבע שנים אל תוך מחול שדים, שאותו היא מתקשה לשכוח גם היום. הוא הותיר בה טעם חמוץ ומר. נלבדיאן, ארמנית ילידת חיפה, המתגוררת עם משפחתה בירושלים, עבדה אז כאחות בכירה בבית החולים הדסה, ונבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-55 של ישראל. כמו שאר מדליקי המשואות, גם נלבדיאן העלתה על הכתב בקצרה את תולדות חייה וציינה, בין היתר, שהינה "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית".
כשבוע לפני הטקס הודפסו "תעודות הזהות" הקצרות שכתבו מדליקי המשואות על עצמם ומשרד ההסברה החל להפיצם. שעות אחדות בלבד חלפו וטורקיה איימה על ישראל, כי המשך הפצת העלון, שבו נכללה, לכאורה, הכרה ישראלית באסונם של הארמנים כ"רצח עם", תסכן את הקשרים בין המדינות. נלבדיאן עוד ניסתה להתווכח, אבל מהר מאוד הבינה שאם תתעקש, לא תדליק משואה. נלבדיאן, "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית", התפשרה על "בת לעם הארמני למוד הסבל". כל 2,000 העותקים הישנים של תעודת הזהות הושמדו, וקורות חייהם של מדליקי המשואות הודפסו מחדש.
לא היתה זאת הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שבה מדינת היהודים, אוד מוצל מאש ההשמדה והשואה, התכופפה בפני אולטימטום של טורקיה הגורסת עד היום, כי מותם של כ-1.5 מיליון ארמנים בידי הטורקים בשנים 1915-1918 לא היה רצח עם (ג'נוסייד). 22 מדינות כבר הכירו באסונו של העם הארמני כרצח עם - אך דווקא ישראל התפשרה לאורך שנים עם מצפונה, כדי שלא לסכן את קשריה הביטחוניים והכלכליים עם טורקיה.
מיליון וחצי קורבנות
ההיסטוריה המוכרת מתעדת את יום ה-24 באפריל 1915, כיום תחילת רצח העם הארמני. ממשלת הטורקים הצעירים, מפלגה לאומנית שהדיחה ב-1908 את הסולטן משלטון האימפריה העות'מנית, ושלטה בה עד נפילתה במהלך מלחמת העולם הראשונה, פקדה באותו יום על מעצרם של כ-250 ממנהיגי הארמנים באיסטנבול, וירתה בהם למוות.
אחר כך, בפקודת הממשלה, הובלו בשיירות מאות אלפי ארמנים, ובהם נשים, ילדים וזקנים, בצעדות גירוש למדבר הסורי. בדרך הם הותקפו על ידי הצבא הטורקי וגם על ידי כפריים כורדים. אלפים נרצחו מדי יום. באחד המסעות, שאליו יצאו כ-17 אלף איש, נותרו בחיים 180 בלבד.
הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בטורקיה בשנים 1913-1916, שתיעד חלק מהזוועה וניסה לסייע לארמנים, כתב ביומניו: "כיהודי, יש לי חובה לעזור לאנשים אלה. הארמנים, הם כמו עם ישראל בשבי. רק אין להם משה שינהיג אותם".
מי ששרד את הגירוש רוכז בכ-25 מחנות. רבים מתו בקור וברעב. אחרים הומתו בצורות שונות. איתן בלקינד, איש ניל"י שהסתנן לצבא הטורקי, סיפר שהיה עד ראייה לשריפתם של 5,000 ארמנים.
שני רופאים מהעיר טרבזון העידו שילדים רוכזו בשני מבנים והומתו בגז רעיל. במקרים אחדים, נשים וילדים הועמסו על סירות והוטבעו בים.
אות חוקרים ברחבי העולם חתמו לאורך השנים על הצהרות שמאשרות, כי רצח העם הארמני אכן התרחש, אבל הטורקים מתעקשים עד היום שמדובר ב"טרגדיה", "אסון" או "מלחמת אזרחים", אך לא ברצח עם. הם מסתמכים, בין היתר, על דעת המיעוט שאותה מייצג אחד מגדולי ההסטוריונים של המזרח התיכון, ברנרד לואיס. לואיס סבור, שניתן להוכיח כוונת גירוש, אך לא כוונת השמדה. בית משפט בפאריס מצא את לואיס אשם בהכחשת רצח העם הארמני, וקבע כי טעה כשהתעלם מעדויות ופסיקות מהותיות של מוסדות חשובים בסוגייה זאת.
צרפת, כמו עוד 22 מדינות כאיטליה, יוון, שבדיה, אוסטריה וקנדה, הכירה באמצעות הפרלמנט שלה ברצח העם הארמני, למרות שטורקיה איימה גם עליה.
ישראל, לעומת זאת, נכנעה כמעט לאורך כל הדרך, וגם המשבר הקשה עם טורקיה , כפי שהבהיר השבוע משרד החוץ ל"ישראל השבוע", לא יביא בקרוב לשינוי במדיניות. חשוב לציין כי לאורך השנים נשמע גם נימוק נוסף, והוא החשש שהכרה בשואה נוספת תגמד את מה שנעשה לעם היהודי.
שרי החינוך גנזו
מי שתיעד בדקדקנות את ההתנהלות הישראלית, ופרסם ספר מאיר עיניים, "הכחשה: ישראל ורצח העם הארמני", הוא פרופ' יאיר אורון. אורון גם כתב לפני כעשר שנים, בהזמנת משרד החינוך, תוכנית לימודים על השמדת עם במאה העשרים, שאחד ממרכיביה הוא הג'נוסייד הארמני.
התוכנית שלו אושרה על ידי שני שרי חינוך, שולמית אלוני ויוסי שריד, אבל לאחר ששניהם עזבו את המשרד, נכנעו ממשיכיהם, אהוד ברק, לימור לבנת, יולי תמיר וגדעון סער, ללחצים שונים, וגנזו אותה. כיום, ניתן ללמוד בישראל על השמדת העם הארמני באופן מסודר רק באוניברסיטאות.
אורון חי את כאב הארמנים על ההתכחשות הישראלית לאסונם, ומזכיר את דברי היטלר לקציני אס.אס, ערב שואת היהודים, כששאל אותם: "מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים". זו גם הכתובת החקוקה בכניסה למוזיאון השואה בוושינגטון.
"דווקא בשל היותנו עם של ניצולי שואה", אומר אורון, "מוטלת עלינו חובה יותר מעמים אחרים להכיר בג'נוסייד הארמני ולסייע נגד ההכחשה הטורקית", אלא שגם הוא יודע שהמציאות אחרת.
ישראל לא זו בלבד שאינה מסייעת לארמנים מול ההכחשה הטורקית. היא מסייעת לטורקים להמשיך בהכחשה הזאת. כבר באוגוסט 2004, נטלו גורמים יהודים בארה"ב, בעידודה של ישראל, חלק במסכת הלחצים נגד "תיקון שיף", שבית הנבחרים האמריקני ביקש לאמץ, כדי למנוע מטורקיה לשכור שירותי שתדלנות פוליטיים בוושינגטון, שתכליתם להדוף הכרה ברצח העם הארמני.
שמעון פרס, שכשר חוץ בממשלת שרון, הגדיר את מה שארע לעם הארמני כ"טרגדיה" בלבד ואמר שאין מדובר בג'נוסייד, פנה לפני שנים אחדות לאייב פוקסמן, ראש "הליגה נגד השמצה", וביקש ממנו למתן את החלטת הארגון שקבע קטגורית שטבח הארמנים היה רצח עם.
אפילו בשיא המשבר עם ישראל בפרשת השגריר הטורקי, לפני כחודשיים, הרשתה לעצמה טורקיה לבקש את עזרת ישראל וארגונים יהודיים בארה"ב בנסיון לבלום את החלטת ועדת יחסי החוץ של בית הנבחרים בוושינגטון, שהגדיר את מותם של מאות אלפי הארמנים לפני כמאה שנה כרצח עם.
דומה, כי לשיא הציניות ביחסה לרצח העם הארמני הגיעה ישראל בראשית שנות ה-2000. בתגובה להכרה הצרפתית ברצח העם הארמני, ביטלה טורקיה עסקאות עם צרפת, כולל עסקאות נשק גדולות ומי שזכתה בהן, היתה ישראל, למשל, שדרוג 170 טנקים מדגם אם-5 בתמורה ל-687 מליון דולר.
גם היום משפיעים אינטרסים שונים על העמדה הישראלית. סיעת "ישראל ביתנו" למשל, שמנהיגה אביגדור ליברמן מכהן כידוע כשר החוץ, התנגדה לכך שהכנסת תדון ברצח העם הארמני, גם בגלל החשש לפגיעה ביחסים עם אזרבייג'אן הפרו-טורקית. ישראל מייצאת נשק לאז'רבייגאן במאות מליוני דולרים. ליברמן עצמו ביקר שם בפברואר האחרון, ובקדנציה הקודמת של הכנסת, הסביר חבר הסיעה, יוסף שגאל, שכיהן גם כיו"ר אגודת הידידות ישראל-אזרבייג'אן, כי להכרה ישראלית בשואה הארמנית עלולה להיות השפעה לא רק על היחסים עם טורקיה, אלא גם על גורלם של עשרות אלפי היהודים החיים באז'רבייג'אן הפרו-טורקית, שנמצאת במצב מלחמה קבוע עם הארמנים על חבל נגורנו-קרבאך.
אבל אפשר גם אחרת. יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, אומר ל"ישראל השבוע", ש"אינטרסים פוליטיים, בילטראליים או כלכליים, אינם מקנים ליהודים זכות להתעלם מאסונו של עם אחר". גם יו"ר הקואליציה זאב אלקין אומר ש"מוסרית, מדינת היהודים שנלחמת בהכחשת השואה בכל מקום, אינה יכולה שלא להכיר באסונו של עם אחר, מה עוד שזו חרב פיפיות נגדנו". ריבלין ואלקין, אגב, מחזיקים בעמדה זו שנים רבות.
יו"ר מרצ חיים אורון (אחיו של פרופ' יאיר אורון), שמנסה מדי שנה להעלות על סדר יומה של הכנסת את סוגיית רצח העם הארמני, אומר שמדובר ב"מבחן מוסרי שאסור לברוח ממנו". אורון חווה בשנים האחרונות מכבש לחצים מצד משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, והוא זוכר עדיין שני טלפונים בהולים מחו"ל של שרת החוץ לשעבר ציפי לבני, וגם שיחה לא נעימה עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. רק פעם אחת העבירה מליאת הכנסת את הנושא לדיון בוועדת החוץ והבטחון, אך זו "קברה" אותו. יו"ר הוועדה, ח"כ צחי הנגבי, אומר שככלל, "הוועדה אינה במה לדיון בהצעות לסדר מכל סוג שהוא, לאו דווקא העניין הארמני".
רק שני שרים שברו עד היום את ההכחשה. הראשון היה יאיר צבן, שכיהן בממשלת רבין השניה, והשני יוסי שריד כשר חינוך בממשלת ברק.
שניהם, בהפרש של חמש שנים, באו לטקס הזיכרון בכנסייה הארמנית בירושלים, כדי להכיר ברצח העם הארמני ולהזדהות. משניהם, הממשלה מיהרה להתנער ואף הבהירה לטורקים שאינם מייצגים אותה. צבן נזכר כיצד ב-1989 הגדיר בנימין נתניהו, באותה עת סגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר, את "המאבק המתמשך נגד הכחשת שואת העם הארמני", כ"דברים שהם מעבר לפוליטיקה". "לצערי", ציין צבן השבוע, "לא היה לזה כיסוי".
צבן גם תיעד שיחה במזנון הכנסת בין משה ארנס, שר החוץ דאז, לבין שריד: "יוסי ביקש לבדוק עם ארנס, האם ישראל באמת מסייעת לטורקיה בארה"ב כדי למנוע מבתי הנבחרים להכיר בשואה הארמנית". ארנס אישר זאת, ואף הודה שמדובר בטעות וכי יש לחדול מכך.
ארנס השבוע: "הגיוני שנהגתי כך. התנהלות כזאת היתה פסולה בעבר, בהווה ובעתיד. אסור לסחור ברצח העם הארמני לשום מטרה". שריד הגיע ב-2000 לכנסייה הארמנית בירושלים והצהיר "כבן אנוש, יהודי, ישראלי ושר חינוך", כי הוא מודע למשמעות המיוחדת של נוכחותו. "בפעם הראשונה אתם פחות לבד", אמר אז שריד. "לברק ולמשרד החוץ", הוא נזכר השבוע, "לקח בדיוק חמש שעות להתנער ממני בחריפות ולהמשיך להטיל על ישראל צל כבד כמשתפי"ת מובילה בשתיקת העולם".
המועמדות לשגריר נפסלה
באפריל 1990 נכנעה גם הטלוויזיה הישראלית למשרד החוץ ונמנעה מלהקרין את סרטו התיעודי של תיאודור באגושיאן "מסע לארמניה". גם עצומה שעליה חתמו 61 דמויות בעלות משקל, ובהם חיים גורי, אמנון רובינשטיין, חנן פורת, עמוס עוז, וס' יזהר - לא שינו דבר.
ב-1983 טורקיה כמעט וגירשה מתחומה את מיופה הכוח הישראלי ד"ר אלון ליאל (לימים מנכ"ל משרד החוץ ויו"ר מועצת העסקים ישראל-טורקיה), בעקבות שידור בגלי צה"ל לרגל ה-24 באפריל, שבו דיברו פרופ' יהודה באואר ופרופ' אהוד טולדנו על "הג'נוסייד הארמני". אחרי השידור, פסלו הטורקים את מועמדות טולדנו לשגריר ישראל בטורקיה.
ליאל, מומחה לנושא הטורקי, אומר שרוב הממשלות בעולם עדיין מדברות על "טבח" ולא על "ג'נוסייד". הוא גם מעניק משקל נכבד לשאלה, הנתונה לדבריו במחלוקת, האם מקורו של הטבח הזה בהחלטה מסודרת ומובנית של הטורקים.
את האינטרס הישראלי בטורקיה במהלך "ירח הדבש" ביניהן בשנים 1992-2002, מסכם ליאל כך: "טורקיה היתה בין חמש המדינות הכי קרובות אלינו. היו לנו יחסים צבאיים, תיירותיים וכלכליים. שיפצנו מטוסים וטנקים שלהם, שיתפנו פעולה במישור המודיעיני. זה היה משהו שהתקרב מאוד לברית. בשיא היה סחר של 3.5 מליארד דולר בין המדינות, ואי אפשר היה להתעלם מיחסים כה קרובים עם מדינה מוסלמית כה חשובה. עכשיו כשהמציאות השתנתה, אולי גם המדיניות ביחס לשאלה הארמנית תשתנה". ואכן, קבוצת פרופסורים מאוניברסיטת בר-אילן נזכרה ממש במקרה השבוע, כשהמתיחות עם טורקיה בשיאה, לכתוב לראש הממשלה שיש להכיר בשואה הארמנית.
* * *
ג'ורג' אינטילאין, היסטוריון ואחד מדוברי הקהילה הארמנית בישראל, ש-70 מבני משפחתו נרצחו ברצח העם, מתנחם בכך ש"יחסו של הציבור בארץ לשואת הארמנים שונה לגמרי מזה של ההנהגה", אך הוא מיצר על כך ש"בספרי הלימוד בבתי הספר לא מספרים את הסיפור האמיתי".
ג'רג'ט אובקייאן, מזכירת העדה בארץ מגדירה את יחסה של ישראל לשואת העם הארמני בשתי מילים: "בושה וכלימה". ואילו הרוט ססוניאן, אחד מהפעילים המרכזיים בארה"ב למען זכויות הארמנים, ציין השבוע, כי בישראל קופצים עתה על ההזדמנות להשתמש בשואה הארמנית כדי לנגח את הטורקים, אך מנהיגי ישראל נמנעו מלהכיר בשואה הזאת לאורך שנים רבות. "הארמנים חייבים לדחות אי כנות כזאת", אומר ססוניאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו