א-יידישע מונדיאל

מאז 1970, כידוע, חוסכת לנו נבחרת ישראל את הצורך להריע לנבחרת בשר ודם במונדיאל, ומשחררת אותנו לברור בין המשתתפות על פי כל קריטריון שנרצה - כדורגל יפה והתקפי, למשל, או כדורגלנים יפים ותקיפים. אבל מה שקובע אצל רבים זה החשבון ההיסטורי של העם היהודי לדורותיו, וכדי לסייע במלאכה ערכנו א-יידישע מונדיאל 2010 משלנו, לא בשיטת הבתים אלא בשיטת הנוקאאוט, מהכבד אל הקל. נאלצנו, לצערנו, להתעלם מכישורי המשחק של הקבוצות, ממסי, רונאלדו ורוני, ולהתמקד בחלוץ המרכזי שהוא רק שלנו: מורשת ישראל סבא.

סיבוב ראשון: אין על מה לדבר

במונדיאל 2010 יש שלוש קבוצות שנפסלות על הסף, בלי אזהרה מוקדמת. הראשונה היא כמובן גרמניה, עם כל הכבוד - ויש לנו הרבה - להיותה "אחרת". גם צפון קוריאה המטורללת שמספקת טילים ופצצות ומה לא לכל שונאינו, עפה על ההתחלה. שלישית - הפתעה ראשונה - סלובקיה: המדינה היחידה באירופה שהתנדבה לשלם 500 מארק גרמני על כל ראש יהודי שיובל ל"התיישבות מחדש במזרח". יש על זה חוק התיישנות?

סיבוב שני: סולחים, ולא שוכחים

בסיבוב השני אנחנו מעיפים את המדינות שיש להן לא מעט נקודות זכות - כולל נבחרות כדורגל מעולות - אבל הזיכרון היהודי ההיסטורי מחייב את הדחתן המהירה, למען יראו וייראו. קודם כל נפטרים מ"מדינות הציר", איטליה ויפן - גם אם לא מדביקים לאיטלקים את חורבן בית המקדש - אחריהן אומרים שלום ליוון, לזכר המכבים, ולספרד ופורטוגל בגלל האינקוויזיציה והאוטו דה פה.

בקטגוריה לא ממש מכובדת זו יש גם את אלג'יריה, מדינה מוסלמית קיצונית שהצליחה לפורר ולגרש קהילה יהודית מפוארת, שווייץ, שגם סגרה את שעריה, גם החביאה את הכסף (וגם מנעה מאיתנו העפלה למונדיאל), ולבסוף - ופה מדובר בשיגעון אישי - פרגוואי, שבמשך שנים נשלטה על ידי דיקטטור עם השם הבווארי סטרוסנר, שכילד הייתי משוכנע שהוא עומד בראש שלוחה נאצית פעילה.

סיבוב שלישי: לצערנו נאלצנו

זה הסיבוב שבו אנחנו מעיפים את הנבחרות שמייצגות מדינות שכעיקרון לא עשו לנו שום דבר רע. ניגריה, קמרון וגאנה, למרות ריבוי השבטים שנשבעים שהם בני ישראל אבודים, חוף השנהב וסלובניה הבלתי מזיקות, צ'ילה שהסתדרה עם יהודים בתקופת איינדה ועם ישראלים בתקופת פינושה, הונדורס שהפכה למקום חם לנדל"ן בהזדמנות, סרביה, שעיקר יתרונה שלא היתה קרואטיה הפשיסטית במלחמת העולם השנייה, וגם ניו זילנד, שמשחקת איתנו קר-חם כבר שנים, ושלזכותה ייאמר שמכהן בה עכשיו ראש ממשלה יהודי שלישי.

סיבוב רביעי: על נהרות בבל

המאבק מתחיל להתחמם: עכשיו הגענו למדינות שיש להן הרבה זכויות והרבה יהודים, אבל כף החובה מכריעה. מתחילים בצרפת, חלוצת שוויון הזכויות ליהודי אירופה, מקימת הכור הגרעיני וספקית המיראז'ים - והמארחת הרשמית של קרלה ברוני, שללא ספק משמחת יהודים רבים - אבל משטר וישי, דה גול, אמברגו, דמוגרפיה מוסלמית והתנשאות כללית חורצים את גורלה. אחריה המארחת דרום אפריקה, שפעם היה לנו עימה רומן סוער אבל, כפי שקורה במקרים כאלה, לא סובלת אותנו עכשיו.

בצער רב נצרף גם את ארגנטינה, למרות קהילה יהודית מפוארת, היידישע גאוצ'וס והאסאדו, בגלל מסורת של אנטישמיות, חיזבאללה ויהודים לא מעטים שנזרקו מהליקופטרים לים.

וגם, כמה כואב, ברזיל, כי צריך להעמיד במקומו את הנשיא דה סילבה, הגרף פוטוצקי הזה שהתערב לנו פתאום בענייני הגרעין האיראני. ויש גם את מקסיקו, שתמיד היתה חברה טובה שלנו, ואורוגוואי הקטנה והפרו-ציונית לשעבר, ששתיהן עברו גם תקופות של אינקוויזיציה ואנטישמיות.

ולבסוף, אולי תופתעו לשמוע, הולנד חביבתנו, שבמשך שנים השתמשה באנה פרנק כסיפור כיסוי יעיל לשיתוף הפעולה הנרחב שלה עם הצוררים. ממילא הגיע הזמן שנתעורר ונריח את הגראס: ההולנדים כבר לא אוהבים אותנו כמו בימי קרויף ב-1974, אז אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נתקדם הלאה.

חצי הגמר: על הסף

מכיוון ש"עם לבדד ישכון", הגענו למדינות המעטות שהמאזן שלהן בעיקרו חיובי. אז ניפרד מדרום קוריאה, בעלת בריתנו הכלכלית, וגם מאנגליה, שהצילה את האנושות לפני 70 שנה ונתנה לנו את דיזרעלי ובוראט - אך שיש בה מסורת ארוכה של גירוש, טבח ובישול אנגלי.

וגם, אחרונה חביבה, אוסטרליה ידידתנו האמיצה, שפיספסה הזדמנות להופיע בגמר כי רק בשבוע שעבר גירשה דיפלומט ישראלי, והרוק איננו גשם.

הגמר: התמדה מול הברקה

הגענו להכרעה: אתם יכולים להתלונן על ברק אובאמה מהיום עד מחרתיים, אבל ארה"ב היא הידידה שלנו בה"א הידיעה, סלע קיומנו, וגם ביתה של הקהילה היהודית המצליחה, המשכילה והמשגשגת ביותר בתולדות היקום. מולה נציב דווקא את דנמרק - בזכות חודש אחד בחיינו המשותפים, אוקטובר 1943, שבו התגייסו דנים רבים מספור כדי להציל את בני ארצם היהודים על ידי העברתם בספינות לשבדיה.

מדובר אפוא בהתמודדות בין רקורד חיובי שנבנה במשך עשרות שנים לבין מי שקנו את עולמם בשעה אחת, בין נבחרת שמשקיעה ומתמידה לבין קבוצה שבנגיעה קטנה בכדור שינתה את כל התמונה.

התוצאה ידועה, אבל לא נקלקל את המתח. מה שהגמר מוכיח, כמובן, זה שאין כל קשר בין היכולת לשחק כדורגל לבין אהדה ליהודים, אבל את זה הסקנו מראש, כאמור, אחרי התבוננות רבת שנים בנבחרת שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו