מגיפת הסכינים ויידוי האבנים מוסיפה לתעוקת הלב נטייה להגיב בתקיפות על ה"התפרצויות" שעלולות להידרדר לאינתיפאדה. זו כמו התסמונת המקבילה המבקשת לכבוש את עזה לאחר כמה ימים של ירי רקטות לעבר הנגב. זה טבעי. זה צודק. בכל זאת אין למהר. לא לכבוש מחדש את עזה ולא לנקוט יד קשה קודם זמנה בירושלים.
רצוי מאוד לירות בכל מחבלת ומחבל. זו הזכות הטבעית להגנה עצמית. ירי על מנת לפגוע, ולא להירתע מדברי הבלע של ד"ר אחמד טיבי, שבודה ממוחו הקודח תסריט הפוך מהאמת לצידוק המחבל. ככל שיותר מחבלים ייפגעו כך יהיו פחות מחבלים.
אך נכון נוהגים בנימין נתניהו, משה (בוגי) יעלון, גדי איזנקוט ויורם כהן שאינם ממהרים להעצים את הנוכחות הביטחונית. סגר כללי על השטחים כבר עתה מול בקבוקי תבערה וסכין? ולהחזיק כארי בסוגר כ־50 אלף פלשתינים המתפרנסים בישראל ובהתנחלויות, ואין להם יד ורגל בהתפרעות הנוכחית? זו החרפת העימות.
גם נוכחות מוגברת של אנשי ביטחון אינה המענה המירבי לטרור של מחבל בודד עם סכין. יעלון מעוניין להגיע החודש לפנטגון ונתניהו בחודש הבא לבית הלבן בלי רשימה צודקת אך ארוכה של מחבלים הרוגים.
העולם נוקט איפה ואיפה. ב־2000 נפגשו הנשיא ז'אק שיראק ושרת החוץ מדלן אולברייט ואהוד ברק ויאסר ערפאת בפאריס. ערפאת כדרכו הונה את מארחיו שפניו להסדר. האינתיפאדה השנייה כבר יצאה לדרך, וברק נדהם לשמוע את טרונייתו של שיראק מדוע ישראל המתגוננת מפני הטרור מצליחה להרוג הרבה יותר פלשתינים מאשר הם פוגעים ביהודים.
דפוס האפליה נגד ישראל יחזור בכל מדינה, עוינת כאוהדת. אם נגזרה אינתיפאדה שלישית, נכון עושים נתניהו ויעלון שגולשים אליה לאיטם, ככל האפשר. אין לאן למהר.
פתרון רע, שאין טוב ממנו
כאשר עלה אורי אריאל בזכות ובהיתר וכדת וכדין על הר הבית, הוא זרע סופה. כך בדיוק נהג אריאל שרון בשנת 2000. הכל התנהל כחוק, אבל ניתן האות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. שלשום, באיחור ניכר ובמאמץ נואש למנוע הידרדרות לאינתיפאדה, הוציא בנימין נתניהו הנחיה ראויה לאסור לזמן מה את עליית השרים והח"כים למתחם שבו עמדו שני בתי המקדש של היהודים, ועתה מסגדי אל־אקצא וכיפת הסלע.
בפועל אי אפשר להחזיר את הגלגל 47 שנים לאחור ולא ניתן לערוך חשבון נפש. לא רק משה דיין היסס בטרם חדרו הצנחנים לעיר העתיקה אלא גם, ודווקא, מנהיג המפד"ל משה חיים שפירא. הם חששו כי מדובר בתפוח אדמה לוהט, אך שמחת השחרור שבקעה ממעמקי הלב שטפה את הארץ והכל פצחו ב"ירושלים של זהב" לנעמי שמר.
עדיין קיוו כי האיסור ההלכתי לעלות בהר יצמצם את החיכוך היהודי־ערבי במתחם הקדוש, אבל להיסטוריה כללים משלה והמציאות שהפכה לעימות אינה מאפשרת לשוב לנקודת ההתחלה. עתה נותרו רק הרהורים באספמיא, ובעיני אחרים חלומות באספמיא. עכשיו כבר תהיה זו טעות לסגור את הר הבית בפני יהודים שמא יובן כי הם אכן מטמאים אותו, כלשונו הטמאה של אבו מאזן. אפילו סגירתו הזמנית בפני שרים וח"כים יהודים בהנחייתו הנכונה של נתניהו אינה נקייה מבעיות.
ההנהגה הישראלית ידעה מאז ומתמיד כי מהר הבית תיפתח הרעה. ב־1929 וב־2000 וגם עתה ב־2015. אחרי השחרור ב־1967 חיפשו פתרונות יצירתיים. ד"ר יעקב (ג'קי) הרצוג ומשה ששון עסקו בסוגיה. הם חתרו לבנאום האגן הקדוש, ואפילו להנפת דגל סעודי בראש ההר. אי שם חבוי גם מסמך סודי.
דיין גיבה. יגאל אלון ודיין נשלחו אל המלך חוסיין בירדן. הוא אמר לערך כך: "קל לי יותר להפסיד את ירושלים בקרב מאשר לחתום לכם שאני מוותר על חלק ממנה מרצוני". על המרפסת המשקיפה אל העיר העתיקה במלון המלך דוד שאלתי את דיין כיצד בדיוק התנסח המלך, והוא השיב: "totally unacceptable".
בשלב הנוכחי אף לא אחד מהצדדים היריבים יכול ומתכוון לסגת. אך על הסכסוך מאיימת סכנת מלחמת דת. יאסר ערפאת חמק מפני אהוד ברק כשהציע לדון בחלוקת ירושלים, ואהוד אולמרט לא זכה למענה מאבו מאזן אף שהסכים כי שורה של דגלים יתנוססו על הר הבית. גם אם העיר חוברה לה יחדיו לנצח נצחים בהר הבית עלולה להתחולל, חלילה, מלחמת גוג ומגוג אלא אם יושג במשך הזמן, זמן רב, הסדר המבוסס על ניהול בינלאומי. זה פתרון רע, שאין טוב ממנו.
להמתין ל־2017
חבל, יותר מחבל, שבנימין נתניהו לא שעה להצעות להגביל את הבנייה בהתנחלויות עד יעבור זעם. חבל שמסיבות פוליטיות בלם את הבנייה רק משהגיע לאחרונה אולטימטום מהבית הלבן. פני השרים נפלו בשומעם שברק אובאמה וג'ון קרי (שהחריף מאוד את ביטוייו נגד ישראל) עברו לשיטת האיומים הישירה.
אם תהיה בנייה, אובאמה לא יטיל וטו על הצעה צרפתית, שתכריז על ההתנחלויות כבלתי חוקיות. משם הדרך לבית הדין הבינלאומי בהאג קצרה, ואולי בעתיד מאוחר יותר ייעשה גם שימוש ב"Chapter 7" המאפשר התארגנות של האו"ם נגד ישראל.
באיחור, אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא, הדף נתניהו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שמובילים את ישראל למבוי סתום של עימות ראש בראש עם כל העולם, ובעיקר ארה"ב. זה איבוד לדעת מדיני.
לפני שבוע שודר בטלוויזיה ראיון שקיימתי עם המשורר חיים גורי. הוא סיפר כי במלאות לו 26 השתתף במפגשים של אקדמאים עם דוד בן־גוריון. הזכרתי אותם בעבר, אך העיקר היה בסיום. בן־גוריון הזכיר לגורי כי עמי האזור - מואב ואדום ודומיהם - לא יכלו מעולם לממלכה היהודית. שני בתי המקדש נחרבו רק בעימות היהודי עם מעצמות העל של זמנן בבל ורומא.
אין טעם לחזור לוויכוח על הבנייה בהתנחלויות - "עבר זמנו, בטל קורבנו". נתניהו התייצב נגד הדנ"א הפוליטי של בוחריו. כדאי שיעביר בקבינט מה שנקרא בממשלה "הצעת מחליטים": ישראל מקפיאה את הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות עד 17 בינואר 2017, עת ייפרד אובאמה מהבית הלבן, ואז תחדש את הדיון בסוגיה נכבדה זו בהתאם לזהותו של האיש שייבחר לנשיא ה־45 של ארה"ב.
מגיפה מסוכנת
בחוגי השמאל־מרכז התפתח מילון עוין עד כדי אימה כלפי חובשי הכיפות הסרוגות. כי הם דתיים. כי הם מתנחלים. כי "הם מסכנים את חיי ילדיהם, וגם שלנו", וזו רק ההתחלה. מי שיאמר דבר בזכות "האחים הכתומים" ייענה במנה בלתי נדלית של גערות ונזיפות. כיצד זה נודע לי? בתוך עמי אני יושב.
העובדות מדברות בעד עצמן. הריכוז הסמיך ביותר של צעירים החיים עם תחושת שליחות גבוהה ועם מחויבות עמוקה לישראל וליהדות ולציונות חובש כיפות סרוגות (מובן שגם ממגזרים אחרים, אך הדתיים תפסו את מקומו של נוער הקיבוצים מהדורות הקודמים). הם חלק ניכר מהתקווה העתידית של ישראל בתחומי הביטחון והחינוך והמדע והמוסר וקיבוץ הגלויות.
נכון שיש בעלייתם על פני המפה הכלל-ישראלית שתי בעיות. האחת, שרבניהם הנחילו להם את שלמות הארץ כאקסיומה, והדבר מכביד על כל ממשלה לתמרן בזירה הבינלאומית. אין להם גמישות ופתיחות לקבל - ולו רק לפרק זמן - התמתנות והבלגה עד יעבור זעם. האחרת, שהקיצונים שבהם הפכו אלימים ותוקפנים ועבריינים, וגרמו לישראל נזק נורא עם בקבוק התבערה שרצח אם ואב חפים מפשע בכפר דומא. בכך הציתו את אש "ההתפרצות" שמסרבת לדעוך, וחזרו על כך בימים אלה בפעילות־נגד אלימה בכפרים פלשתיניים.
השמאל־מרכז, שהוא בדרך כלל גם אשכנזי, זועם על הציבור הדתי־לאומי ומשלה את עצמו כי הם המחסום בפני השלום. האיבה הגיעה כדי נידוי גמור גם על בסיס אישי, חבר אל מול חבר. טירוף גמור.
כבר היו דברים מעולם. ב־20 שנותיה הראשונות של המדינה לימדו בקיבוצי השומר הצעיר של מפ"ם כי יוסף ויסריונוביץ' סטלין הוא "שמש העמים" ורוסיה הסובייטית היא "המולדת השנייה", ועשבים שוטים הפכו לגרועים לא פחות מהקיצוניים שב"נוער הגבעות". מליבת השומר הצעיר בקיבוץ גן שמואל יצא אהוד אדיב בראש קבוצה שחברה לסוריה להקים מחתרת לוחמת - באש חיה - כדי למרר את חייה של ישראל. מה היה קורה אילו במתקפה כזאת היתה נהרגת גולדה מאיר כפי שיגאל עמיר רצח את יצחק רבין?
בכל זאת ישראל התבונית מעולם לא הדירה את נוער השומר הצעיר מליבת העשייה החברתית ולא דיברה בו סרה, ולא נידתה ולא פסלה אותו מלבוא בקרבה ולטפס בסולמה רק מפני שאבות־מורים בקיבוצים האכילו את הצעירים בוסר. לעיתים אני נחרד למחשבה כי אילו נהגה כך לא היתה ישראל נהנית מפועלם של חיים אורון ורן כהן ומאיר פעיל, חלילה.
הלקח הזה חייב להישמר גם עתה. על השב"כ ללכוד בהקדם את עברייני הדת השורפים מסגדים ועצי זית פלשתיניים; ומהבית היהודי מצופה שינזוף בח"כ מוטי יוגב במונעו מעוברת אורח פלשתינית לצעוד לתומה בירושלים; והוויכוח על צורכי הבנייה בהתנחלות תוך עימות ישיר עם כל העולם ראוי להתנהל עימם בכל דבר ועניין.
אך דברי השטנה כלפי מורשת ישראל וחובשי הכיפות הפכה למגיפה. קורבנה האחרון היה המפכ"ל המיועד רוני אלשיך. איני מכירו, אבל בידי שתי עדויות של אנשים מהימנים שעשו עימו כברת דרך ארוכה, אחד בשנותיו הראשונות בשב"כ ואחד לעת הזאת. כל מכריו שבחוהו, ולא היו קמים עליו אלמלא היה דתי. אין בו מתום. אין בו פגע. אבל כיפה לראשו, וזה נורא בעיניהם.
חיוני לתחום כל מחלוקת לעימות מילולי ולגרש את דיבוק שנאת החינם ורוח ה"סזון" ולדבוק מחדש בניסוחו של מנחם בגין: "מלחמת אחים - לעולם לא". אין חיוני מזה.
דרוש פתק מהרופא
לפתע הגיח מתהום הנשייה מי שהיה חבר מערכת "הארץ" עוזי בנזימן. הוא קרא מאמר מאת הפרופסור שלמה אבינרי, שהצביע על ההונאות של אבו מאזן אשר חומק משלום עם ישראל (ולא חסך את שבט ביקורתו גם מבנימין נתניהו).
הנושא ראוי, כמובן, לדיון. אך כדי לערער על יוקרתו האישית של אבינרי, המעז להצביע על תעלולי אבו מאזן, הוסיף בנזימן במאמרו פיסקה מפתיעה: לפני 50 שנים נכנס סטודנט (אלמוני?) לפילוסופיה לשיעור של אבינרי באוניברסיטה והציג לו שאלות הנוגעות להוגי הדעות גיאורג הגל, תומאס הובס וג'ון לוק. אבינרי הכריזמטי, שבדרך כלל היתה בפיו משנה סדורה, נראה "קצת מכחכח, קצת מהסס לפני שסיפק תשובה".
אזכור קטנוני שאירע לפני יובל שנים, וכדי להתמיד בהלצה הצעתי לאבינרי להביא פתק מן הרופא ולפיו באותו היום בשנות ה־60 לקה בדלקת גרון, ולכן כיחכח. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו