הנשיא ראובן (רובי) ריבלין
"אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (בראשית מ"ג, ט')
משפט מכונן, וליתר דיוק - התחייבות מכוננת, שמלווה אותי בימיי ובלילותיי, מתוארת בפסוק שמגדיר את אחד מרגעי המפתח בתולדות העם היהודי. בניו של יעקב נאלצים לשוב מצריימה כשאיתם אחיהם הקטן, וכשיעקב חרד לגורלו, מרגיע אותו יהודה באומרו את מילות המפתח: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". אותה אחריות, אותה ערבות, הופכת את יהודה לשבט מלוכה, לאות ולמופת לנו ולבנינו.
מאז ועד היום ליוותה את עמנו התחושה הזאת, תחושת הערבות ההדדית, המלוּוה באחריות לגורל האחר, כאחריותו של יהודה לאחיו. היא היתה נר לרגלינו לאורך מסעותינו, בגאות ובשפל, בגלות ובגאולה.
גם היום, בשבתי במשכן נשיאי ישראל, כשאני מתייצב אל מול דילמות חברתיות מטלטלות, הפסוק הזה עומד לנגד עיניי. כשאני מתבונן בו אני נזכר ויודע היטב כי גם ברגעים הקשים ביותר תחושת המחויבות, האחריות והערבות ההדדית לא תתפוגג. להפך, היא תהיה כר פורה לצמיחה מופלאה של העם בישראל, כפי שהיתה מאז ומעולם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו
"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א', ט')
הפסוק הזה מסמל את העברת המנהיגות ממשה ליהושע ערב כניסת עם ישראל לארץ המובטחת. ליהושע ברור שכמנהיג העם, מוטלת עליו החובה להנהיג את העם בעוצמה ובנחישות, למען ביטחונו ושימור עתידו. אלוהים מברך אותו: "הלוא ציוויתיך חזק ואמץ, אל תערוץ ואל תֵּחָת, כי עימך ה' אלוהיך בכל אשר תלך".
דליה דורנר, שופטת בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)
בחרתי במשפט הזה מפני שיש לנו גרים במדינה - בני עם אחר - ובמגילת העצמאות הבטחנו להם ולכל בני האדם שוויון מלא, שמשקף את הדמוקרטיה של מדינת ישראל. אבל לאמיתו של דבר, הערך הזה הוא ערך אוניברסלי, שהוא גם ערך יהודי. אפשר לומר שהפסוק הזה הנחיל את ערך השוויון לכל העולם.
משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כ"ג, י')
מלחמה היא אירוע קשה, ועלינו לחתור למנוע אותה ואת אובדן חיי האדם שבא בעקבותיה. אך לעיתים אנו נדרשים להילחם כדי להגן על עצמנו ועל הבית הלאומי היהודי שהקמנו. אנו עושים זאת בנחישות ובעוצמה, אך גם באחריות ובשיקול דעת, כדי לאפשר המשכם של חיים פורחים ומשגשגים במדינת ישראל.
גם כאשר אנו נדרשים להכות באויבינו ולנצח אותם במלחמה או בכל קרב עימם, חובתנו המוסרית היא להקפיד קלה כבחמורה. לשמור על צלם אנוש. לזכור את מגבלות הכוח גם אחרי שהאויב הוכה, ולמנוע מעצמנו התנהגות שאינה מוסרית. להבין ששיכרון כוח הוא הרסני ועלול להוביל להתפרקות מוסרית וחברתית. להנהיג ולחנך בשדה המערכה לא רק על פי הדין, אלא גם על פי ערכים ובהתאם למצפון. לנצח - ולהישאר בני אדם. להישמר מכל דבר רע שמגיע לא רק מאויבינו, אלא גם מתוכנו. לזכור כי כוחנו אינו נובע רק מיכולתנו הצבאית, אלא קודם כל מעוצמתנו המוסרית.
זו חובתנו.
ג'קי לוי
"וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם" (דברים ב', ט"ז)
זה שנים שיש פסוק אחד שלופת אותי בכל פעם מחדש. זה קורה בנקודה מסוימת, תקועה במיוחד, בעלילה המדברית של בני ישראל. הם מסתובבים ומבוססים כבר יותר מדי זמן בדיונות. נוסעים וחונים, נולדים ומתים, והכל חוזר על עצמו בלופ. כל חובב ספרות, כל קורא או כותב, מכיר את הרגעים הללו שבהם הסיפור דורך במקום, ולא ברור מה יכול לשחרר אותו ולהתחיל תנועה חדשה קדימה. לתורת משה יש פסוק נפלא בשביל זה: "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם".
לא ברור מהי אותה מלחמה ומי הם אותם אנשים, אבל לפעמים, כל מה שנחוץ הוא שהדור הישן ורב הזכויות יתחלף. יפנה את מקומו. ייתם לגווע. מהפכות מדעיות, אמר תומאס קון, מתרחשות כשהמדענים הזקנים מתים. וזהו זה. רגע לאחר שאנשי המלחמה סיימו למות, העם מפסיק לנוע במעגל ומחשב מסלול מחדש.
צרויה שלו, סופרת
"וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ"ג, ט')
לאחר התלבטות, בחרתי את הפסוק הזה. הדרישה לסובלנות ולחמלה כלפי הזר ויוצא הדופן, הנשענת על הזדהות נפשית איתו, בולטת מאוד על רקע הזמן הקדום שבו נכתבו הדברים, אבל חשובה מאוד גם לימינו אנו.
ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים
"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָים" (ישעיהו ב', ג')
אני מתחבר למילים בשל העובדה שירושלים, עיר הקודש, עיר הנצח, שמוגדרת גם עיר הצדק, היא, מעבר להיותה בירת ישראל, מקור לגאווה לאומית ומקום שמקרין בשורה לכל העולם. בירושלים נמצאים כלל המגזרים והשבטים - ולכן כשמשהו טוב קורה בירושלים, זו בשורה לכל העולם, שעברה בהסכמה רחבה של כלל השבטים. מציון יוצאות יום יום בשורות לעולם כולו.
כמי שזוכה להנהיג את העיר שכל עיני העולם נשואות אליה, אני רואה שליחות אישית ומחויבות היסטורית לראות בעיר האהובה שלנו מקום שממנו יוצא מסר של שלום ואחדות לכלל.
השר נפתלי בנט
"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (בראשית ל"ז, ט"ז)
את המשפט הזה אומר יוסף, כשהוא הולך לחפש את אחיו. הוא יודע שאחיו שונאים אותו ומקנאים בו. אבל הוא גם יודע שיש להם אבא משותף, שרוצה שהם יהיו ביחד, ודבר לא עוצר אותו בדרך אליהם.
דרך ארוכה עשתה האנושות מפרשת בראשית, שבה אומר קין "השומר אחי אנוכי" אחרי שהרג את אחיו, עד יוסף, שמבקש את אחָיו בכל מחיר.
אות קין לימדה אותנו שאי אפשר לברוח מאחים. התפילה שלי היא שנדע להיות בני אדם מהסוג של יוסף, ולא מהסוג של קין. אחרי הכל - כולנו אחים.
דנה אינטרנשיונל, זמרת
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט, כ')
יעקב, אבינו התנ"כי, היה בעיניי יותר מהכל איש של רגש ולב ענק, רגיש ושונה משאר גיבורי התנ"ך. כך, למשל, בסיפור הזה. אחרי שלבן הארמי רימה אותו והכריח אותו לעבוד שבע שנים נוספות כדי לזכות ברחל, האהבה היתה חזקה מכל שיקול אחר, והוא פשוט נעתר לזה.
שבע השנים הללו היו אמורות להיות בעיניו ובתחושתו שנים ארוכות של מצוקה, של עבודה בפרך, קור מקפיא בחורף וחום צורב בימי הקיץ, אבל הן חלפו בעיניו במהירות של ימים אחדים.
והתיאור הכאילו לא טבעי הזה מביא איתו מסר שנראה לי מאוד חשוב. כשאנחנו רואים לנגד עינינו מטרה נכספת, חשובה ונכונה לנו, נהיה מוכנים להשקיע בה כל מאמץ. אנחנו מבינים שגם הדרך אל המטרה היא חלק מן הייעוד הנכסף. אולי אפילו החלק הכי חשוב. התהליך עצמו, מפרך ככל שיהיה, יחד עם החלומות והתקוות שממלאים אותו, מואר על ידי האור שבקצה המנהרה ומעניק לחיינו משמעות.
בתחושה האישית שלי, כשמגיעים אל המטרה הנכספת, אל הגשמת החלום - שם מתחילים הקושי והכאב האמיתיים. הזמנים שבהם אנחנו הולכים לשם, חולמים, מבקשים, מפנטזים - הם בסופו של דבר הימים היותר יפים במסע החיים.
ח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א')
הציווי של אלוהים הוא בעיניי אירוע מכונן, שחורג הרבה מעבר לזמנו ולמקומו. זוהי הנקודה הארכימדית של ההיסטוריה היהודית על שני היבטיה: הגורל, שהועיד אותנו לנדוד, לגלוֹת וללכת, תמיד על מנת לשאוף ולחזור למולדתנו; והייעוד, שמימושו המלא יתאפשר בסופו של דבר רק בארץ.
אני חש הזדהות עמוקה עם תוכן הפסוק, גם משום שההנחיה הזו לאברהם אבינו מהדהדת עד היום ומשקפת נאמנה את חווייתי האישית, עת יצאתי מארץ אחרים, בתום מאבק ממושך, כדי להגיע אל מחוז חפצי ואל ארץ אבותיי, מתוך הכרה ברורה שרק בה, כאן, ארגיש באמת כיהודי בביתי.
פרופ' אסא כשר
"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת - וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם" (דברים ה', ז'-ח')
בעיניי, הפסוק הזה הוא תמצית כל התורה כולה. בסיפורי הבריאה והאבות, ביציאת מצרים ובמדבר, בפירוט המצוות ובשירוֹת, בכל הדרכים התורה אומרת דבר אחד: אסור לתת לשום היבט של העולם מעמד עליון.
יאיר ניצני
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' י"ז, מ"ה)
אני אוהב את הסיפור של דוד וגוליית. סיפור על ניצחון האנדרדוג על הענק הפלשתי החזק. דוד הוא משלנו, והוא פתח מסורת של ניצחונות בלתי אפשריים שלנו, הקטנים, על גדולים מאיתנו. מלחמת ששת הימים ("נאצר מחכה לרבין"), מכבי מול צסק"א ("הו הא מה קרה"), ויזהר כהן באירוויזיון ("אבניבי"). דוד הג'ינג'י החצוף מנצח בזכות רוח קרב, חוצפה ישראלית, יזמות, הייטק, והאפליקציה החדשנית i-Rugatka - חתיכת עץ בצורת v עם בד שנמתח וחמש אבנים, שאחת מהן, כמאמר משורר לא פחות מוכשר, "פגעה לו בול בפוני".
ואין בלי מוסר השכל או משהו לקחת איתך מהסיפור הביתה. כשאני הולך ברחובות שאול המלך או דוד המלך בתל אביב, אני מקפיד להסתכל ימינה ושמאלה לפני שאני עובר במעבר החצייה. נכון, עברו אלפיים שנה, ותל אביב היא לא שפלת יהודה, אבל תמיד יכול להגיח איזה גוליית באיזה האמר בסיבוב ולדרוס אותי, דוד הקטן.
אני גם אוהב את פסל דוד של מיכלאנג'לו, המוצג בפירנצה. מיכלאנג'לו אמנם עשה אותו עירום, בגובה חמישה מטרים ועם קוביות של אחד שמתאמן ב־TRX. לא בדיוק הג'ינג'י הקטן. על פיו הוא גם לא נימול.
השופט אליקים רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)
למדרגה הערכית העולה מפשט הפסוק, אהבת הזולת כנפשך, קשה להגיע, אף כי היא קיימת בוודאי ביחסי משפחה וידידי נפש, ופעמים שיאהב אדם את הקרוב לו אף יותר מנפשו. ואולם, חכמים פירשוה גם במבט רחב: "זה כלל גדול בתורה", כדברי רבי עקיבא במדרש רבה בראשית - קרי, מצוות רבות שבין אדם לחברו תלויות בה.
לטעמי, במדרגה הבסיסית ביותר, ניתן לקשור זאת גם לאימרת התנא הלל (בבלי שבת ל"א, א'): "דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה) - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור (והיתר הוא פירוש, צא ולמד)".
אם ננהג כולנו למצער ברמה זו, אם לא למעלה מזה כמובן, ייטב לכולנו כיחידים וכחברה.
גילה אלמגור, שחקנית
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)
משפט כל כך קצר וכל כך מלא משמעות בעיניי. אני מקווה מאוד שתיפסק האלימות בין אדם לאדם, בין שכנינו לבינינו ובינינו לבינינו. אני מלאת תקווה שיכבדו את המשפט הכל כך פשוט וכל כך משמעותי הזה, שמהווה אבן יסוד בהתנהגות של חברה.
ח"כ זהבה גלאון
"וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּ. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות כ"ב, כ'-כ"ג)
מצוות אהבת הגר, היתום והאלמנה - החוזרת בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים - מניחה את רשת הביטחון החברתית, שכל בני האדם זכאים לה מעצם היותם. הזכויות החברתיות מוצגות בפסוקים כחלק מזכויות האדם הבסיסיות, והדאגה לחלשים - כציווי מוסרי ראשון במעלה.
הדרישה לאהוב כרוכה בדרישה לזכור: הציווי "ואהבת" אינו פונה אל הרגש, שעליו לא ניתן לצוות, אלא קורא לפעולה - תיקון החברה ברוח של אנושיות וכבוד הדדי. הציווי "זכור" מחייב אותנו ללמוד מן העבר ולבחון תמיד את עצמנו ואת היחס שלנו כחברה לזר ולאחר, לחסר המזל, לחסרת הדיור ולמובטלת, למבקש המקלט ולמחוסרת המעמד, לחלשים ולמוחלשות בתוכנו.
זה לא פשוט ולא מובן מאליו. כנראה משום כך אין עוד שום מצוות "עשה" אחרת בתורה שחוזרת מספר כה רב של פעמים כמו היחס אל הגר. זה לא בשמיים, זה בידינו.
גיל קופטש
"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג', ד')
אני אוהב את התורה. הנה, אמרתי את זה. לבחור פסוק אחד אהוב מהתורה קשה עבורי כקריעת ים סוף. אבל אם כבר ים סוף, אז החלטתי ללכת על משה.
אחד הפסוקים שאני הכי אוהב, מבין ים אהוב של פסוקים, הוא הפסוק הזה ממעמד הסנה. משה כבר זקן במעמד הזה, אבל עדיין שומר על הסקרנות. הוא סר מהדרך הרגילה שלו, הוא לא מקובע במחשבתו. הוא פתוח לרעיונות חדשים ולאפשרויות חדשות. ואך ורק כאשר הוא סר מהדרך, ה' מתגלה אליו.
זו עצה טובה עבור כולנו. לעיתים קרובות מדי, התפיסות המקובלות שלנו מונעות מאיתנו להתפתח, תופסות אותנו ומדביקות אותנו למקום הנוח שלנו, במקום להרחיב את ראייתנו.
זה אולי מבחנו הראשון של משה בתור מנהיג עתידי ובתור נביא. האם הוא מסוגל לחשוב מחוץ לקופסה? לחשוב אחרת מהלך הרוח השולט?
אם משה היה שמרן בתפיסתו, פחות סקרן ובעל אומץ להשתנות, הוא היה מקפיד להישאר בדרך הידועה. ואנחנו, עם ישראל, היינו עד היום שקועים בעבודה קשה במצרים, סוחבים פירמידות על הגב ב־40 מעלות חום.
אריק זאבי, ספורטאי ומרצה
"אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א' כ', י"א)
ברושם ראשוני נראה כאילו המשפט קצת בנאלי, אבל בנאלי זה תמיד נכון. אני מתחבר אל הפסוק הזה כי הוא מלמד שיעור חשוב בצניעות, ובאופן כללי, אני מעדיף לדבר אחרי מעשה ולא לפני.
שהרה בלאו, סופרת
"זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א', כ"ז)
יש משהו מתעתע בפסוק הזה, שהרי מייד אחריו מספרים לנו שאדם מרגיש בודד בגן עדן, ואז, היישר מהצלע, מגיע העזר כנגד: חוה.
אז זהו שלא, כי הנה מזדהרת לה ההוכחה שזכר ונקבה נבראו יחדיו, שווים. ואותה נקבה היא לא אחרת מאשר לילית, האישה הראשונה, הקדמונית, היצרית והחזקה, שהיתה שווה לאדם בכל. אז פלא שזה הפסוק החביב עלי?
דן כנר
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו', ד')
רבים עד אינספור הפסוקים בתנ"ך המצטיינים ביפי לשונם וסגנונם, בעומק הבעתם ובעוצמתם. קשה לי לבור אחד מני רבים כל כך ולהצהיר עליו שהוא הבן המועדף. בחרתי אפוא באקראי, על פי זיכרון ילדות.
כל שנות ילדותי, בעת שאבי השכיב אותי ואת שני אחיי לישון, התנהל טקס כיבוי האורות כך: אמרנו בקול, כמקהלה, "קריאת שמע על המיטה". כידוע, בקריאת שמע על המיטה נאמר: "בשם ה' אלוני ישראל, מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל ועל ראשי שכינת אל".
ואז היה אבי מסתכל כלפי מעלה ואומר, בטון דרמטי: "מלאכים - מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל - רדו מן השמיים ושימרו על יורם, דן ומיכה!", וסיים בשורה קצרצרה בלחן חסידי מתנגן: "לילה טוב, ילדים טובים, בים־בם־בים־בם־בום". האור כבה ואנו נרדמנו בשלווה, בטוחים ומוגנים בחיק מלאכי השרת.
ח"כ יצחק הרצוג
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח, ז')
הפטרת יום הכיפורים היא משנה חברתית נאצלה, ברוח ברל כצנלסון. היא נבואת תוכחה ואזהרה על היחס לעני ולחלש בחברה, שקובעת חובה להושיט יד ולחלוק את מה שיש לנו עם מי שאין לו ועם האחר. היא קובעת ציווי לחמלה ורגישות. מסקנתה: עם קהה חושים נדון לאבדון.
דני רובס, זמר
"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ" (בראשית י"ח, כ"ג-כ"ד)
בעידן המתקדר סביבנו, שבו בכל מקום שאליו אתה מפנה את מבטך אתה מגלה שחיתות, רוע, גזענות, אלימות, אטימות, שטחיות ורדיפת בצע נקייה מערכים, אני - האופטימי מטבעי - מאמין שהגרעין הטוב ומלא האהבה של ישראל ינצח את החושך שמאיים לסגור עלינו ויחזיר אותנו למסלול שפוי, קשוב, רחום ופשרן. גם אם זה קומץ - עדיין יש תקווה.
אמנם, אחרי הפסוק שבחרתי סדום חרבה, אבל אני מאמין שהדרך שלנו עדיין רחוקה משם, ותמיד פתוחה בפנינו אל האור והטוב.
גל גבאי, עיתונאית
"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא י"ט, י"ד)
הפסוק הזה מקפל בתוכו את הבסיס להיתכנות חברה אנושית: הגינות. כל כך יסודי, כל כך מהותי. לא במקרה הוא צרור עם הכוונות "קדושים תהיו", במובן שהשומר על כלל זה ומפנים אותו נשמר מקלקול, מסיאוב ומהשחתה של עצמו ושל הכלל. לא במקרה הוא מובא בספר ויקרא, ספר האתיקה לחברה אנושית באשר היא. ניסוח פנימיות האדם השואף להיות בן אדם. ניסוחו של הטוב.
במציאות הכלכלית שבה אנחנו חיים בזמן הזה, המקדש מקסוּם והשגת רווחים, מכשול בפני עיוור הוא שיטה, אולי אפילו ערך. מול הכלל, העיוור לצורך העניין, ניצבים מכשולים ומכשילים אינספור במוסדות מדינתיים, בחברות ובתאגידים. למשל, בנקים המציפים במפלי מידע מסורבל, עמוס ולא נגיש לציבור, ובזאת יוצרים יתרון מובנה המשרת את טובתם ומכשיל את הלקוחות, שלא יודעים אפילו איך לשמור על טובתם. מניעת נגישות למידע בשיטה זו היא פגיעה בחובתם הבסיסית להגינות במערכת א־סימטרית, שבה תלות מוחלטת של צד אחד בצד השני, המחזיק בכוח ובמידע.
עורכי דין, המחזיקים בארגז הכלים שלהם את הידע וההכשרה, שמקנים להם יתרון עצום על פני הלא יודעים שמולם, מחויבים להחזיק בארגז גם אתיקה, המגנה על הכלל מפני שימוש מנוול ביתרון שרכשו. והנה, בזמננו רבים מעורכי הדין מנצלים את הידע וההכשרה מול החסרים אותם ומטעים ומטים את הצדק ממסלולו. דווקא הם, שליחיו של הטוב הכללי.
לא תיתן מכשול בפני עיוור היא תביעה למשחק הוגן. כל כך יסודי וכל כך מהותי, וכל כך חסר בימינו.
ח"כ יאיר לפיד
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט)
ביום השני של השבעה על אחותי ניגש אלי מישהו והסביר לי ארוכות עד כמה הוא מבין את כאבי, שכן מעולם לא התאושש ממות אחיינו במלחמת יום הכיפורים. אני מניח שהוא התכוון לטוב, אבל ההשפעה עלי היתה הפוכה. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אהיה כמוהו.
יש לנו בחירה. אנחנו צריכים להחליט, מה ינהל את חיינו? האם ניתן לצער, לזעם, לפרנויה ולחרדה לנהל את חיינו - או שנבחר בתקווה, באהבה, ביכולת ליצור קשר, בניסיון המתמיד להשתפר? זוהי אינה בחירה "גדולה", אלא בחירה יומיומית, פשוטה ובהירה, שכל אדם צריך לעשות עם עצמו.
ומה שנכון לפרטי, נכון גם ללאומי. מדינה מורכבת כמו ישראל צריך להנהיג מתוך "אופטימיות זהירה": אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהסיכונים ומהאיומים שיש סביבנו, אבל לא פחות מזה, אסור לנו לוותר לעולם על התקווה. יכול להיות פה טוב יותר, יהיה פה טוב יותר. החיים והמוות מונחים בפנינו. אויבינו, אנשי האיסלאם הקיצוני, בוחרים במוות. אנחנו בוחרים בחיים.
שייקה לוי, שחקן
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)
זה משפט טוב לכל עת, ואני חושב שזה דבר שחסר לנו מאוד מאוד מאוד בארץ הזאת. לצערי הרב, הפרגון הוא מאיתנו והלאה, הלוואי שזה מתקיים איכשהו, אפילו במעט.
מי יודע, אולי הבחירה שלי במשפט הזה תזכיר לכמה אנשים את קיומם של המשפט והתפיסה הזו. אולי מישהו יגיד, "הוא באמת צודק". אני מקווה שלמעננו, נלמד לאהוב אחד את השני, ואת עצמנו.
השרה מירי רגב
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו', ד')
זהו הפסוק המרגש ביותר בתורה, משום שזו תעודת הזהות של כל יהודי בהיסטוריה של עמנו ברגע האמת, ברגעי השמחה והעצב.
הפסוק הזה נאמר בוקר וערב ומזכיר לנו את שני הדיברות הראשונים ששמע עם ישראל כשניצב יחד במעמד הר סיני: "אנוכי ה' אלוקיך", ו"לא יהיו לך אלוקים אחרים על פניי". עבורי זו תזכורת יומית לכך שאני לא לבד, שאני חלק מעם ישראל הנפלא, ושצריך לשמור על פרופורציות וצניעות בפני בורא עולם ובפני אדם.
רחלי פרנקל, אם שכולה ופעילת ציבור
"וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת־מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב" (בראשית ל"ו, ל"ט)
לא מתאים לי לבחור. בלשון הרמב"ם: "אין הבדל בין 'מהיטבאל בת־מטרד' ל'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. הכל מפי הגבורה, תורת ה', תמימה, טהורה, קדושה, אמת".
הרב בני לאו
"וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ב'-ג')
נקשרתי לפסוק הזה לראשונה כי הוא פותח את פרשת בר המצווה שלי. הקישור האינטימי התעצם עם השנים, כשלמדתי להבין את סוד הברכה שבו: "והיה ברכה" זה צו אלוהי. "להיות ברכה" משמעו להיות הנותן ולא המקבל. כל ברואי עולם, מאדם הראשון ועד אברהם, קיבלו את ברכת ה'. אברהם הוא הראשון שמקבל ציווי מה' להעביר את הברכה האלוהית הזו הלאה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
על פי זה הסביר רבי צדוק הכהן את תפילת השחר שמיוחסת לאברהם אבינו: "והיינו תפילת אברהם אבינו, כי בבוקר, כשהאדם מתעורר משנתו, אז צריך הוא התשוקה מה לעשות ביום זה דבר שחפץ".
במילים אחרות - להיות ברכה זה לקום בבוקר בתשוקה שאפשר לתקן עוד משהו בעולם. אמירת "מודה אני" על ההזדמנות להתחדש ולחדש, לתקן ולהשתתף עם הקב"ה במעשה בראשית. תודה לבורא שמאמין בי - "רבה אמונתך". להיות מברכים ומאירים. והמברך - יתברך.
אבי נוסבאום
"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל"ד, ט"ו)
בעידן שבו כל נזיר מוכר את הפרארי שלו כדי לממן ספר שמהרווחים שלו הוא יקנה פרארי יותר שווה, טוב להיזכר שהתנ"ך כבר מצא עבורנו את המדריך השלם לחיים נכונים, ואפילו תימצת את זה למשפט אחד: להתרחק מהרע, לדבוק בטוב, ולא להפסיק לקוות לשלום. אפילו אם באזור שלנו זה נראה כמו הנחיה שגם אלוהים לא סגור עליה.
יהודה משי זהב, יו"ר זק"א
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח)
וכבר אמר רבי עקיבא, מגדולי התנאים, שמצווה זו היא כלל מרכזי וחשוב בכל התורה, שאדם צריך לאהוב את רעו כשם שהוא אוהב את עצמו. וכאשר הלל הזקן, נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות, התבקש ללמד לגר את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא השיב לו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו". המהרש"א מפרש שם שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".
כך גם פוסק הרמב"ם במצווה ר"ו: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר, 'ואהבת לרעך כמוך'".
מלמדים אותנו חז"ל שאין שום משמעות לאחד שמקפיד על השפיץ של הלולב ובדרך הוא פוגע ודורס אנשים. מה שחשוב הוא כמה אתה אוהב את הזולת ונותן מעצמך לזולת, ולא משנה לאיזה מגזר או עדה אתה שייך, אלא המצווה לאהוב כל אחד ואחד.
הילה אלפרט
"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא י"ט, ל"ו)
איזה פרק הוא ויקרא י"ט. שלל מצוות וכללי התנהגות בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו. הצצה לעומק נפשו של האדם ופנייה לחולשות שלו, כדי להפוך אותו לטוב יותר ולסמן לו את הדרך לחברה טובה יותר.
זהו חיבור שאוצר בתוכו יחסי עבודה, תנאי שכר וקריאה למשפט צדק, גם עבור עני וגר. לא תלך רכיל, לא תעשוק, לא תעמוד על דם אחיך, לא תשנא בלבבך, ואהבת לרעך כמוך. פסוק ל"ו הוא מין סיכום של המסמך הזה. מגדלור ברור ומזוקק.
בועז שרעבי, זמר
"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קהלת י"א, א')
כשאדם עושה מצווה ועוזר לזולת, ביום מן הימים הוא ימצא את הטוב. אני מאמין במתן בסתר ובערך החשוב הזה.
דוד ד'אור, זמר
"ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהילים קל"א, א')
דוד המלך בשיאו, במלוא תפארתו, כשהאגו שלו אמור להיות בשמיים, מבין עד כמה חשובות הצניעות וההכרה שאנחנו בעצם אורחים לרגע בעולם הזה, ושרב הנסתר על הגלוי. הוא מבין שכל אדם, מצליח ככל שיהיה, אסור שיחטא בחטא הגאווה ובמחשבה שהוא מעל לאחר.
ההכרה שאנחנו לא יודעים הכל, ושתמיד יש מה ללמוד, שומרת על האדם בפרופורציות הנכונות. ההסתכלות על כולם בגובה העיניים ובאנושיות היא תכונה שכל מנהיג דגול חייב שתהיה בו.
בטי רוקאווי, סוכנת דוגמניות
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו')
בילדותי למדתי בבית ספר דתי, וסבלתי מאוד, כי המסגרת לא התאימה לי ולאישיות שלי. הורים רבים מקשים על ילדיהם, שהגיעו לעולם הזה עם מתנות וכישורים, כשהם מכריחים אותם ללמוד דברים שאינם רלוונטיים להם. הילד רוצה להיות צלם או בימאי, ואומרים לו "זה לא מקצוע. תהיה עורך דין".
אני מאמינה שכל אדם צריך להיות במקום שבו יש לו תשוקה. כיום, כשיש ריבוי מסגרות - כמו בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, אמנויות וכו' - צריך לתת לכל ילד ללמוד במסגרת הנכונה לו.
עידו תדמור, רקדן וכוריאוגרף
"וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א', כ"א)
המשפט הזה מסמל עבורי את המקום שממנו אנחנו באים ואליו אנחנו הולכים. זה מקום ששווה לכולם, ולכן אנחנו זכאים לשוויון מלא, ללא הבדלי דת, גזע ומין. זהו החיבור אל הרוח והאמונה שהכל פתוח לצמיחה והתפתחות, ואין דבר ששייך לנו, מלבד אהבת חינם.
-------------------------------------------------------
929 הוא מיזם חברתי־ישראלי שקם במטרה לשלב את הטקסט התנ"כי בשיח הישראלי ולהנגיש אותו לקהל רחב. הפרויקט הושק לפני כעשרה חודשים, וליבו הוא בייסוד שיטת קריאה רציפה על בסיס יומי של פרק אחד בתנ"ך בכל יום, ובסך הכל - 929 פרקים. בראש המיזם עומדים הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי, והוא יוזמה של משרד החינוך ומט"ח.
באתר 929 לוקחים חלק יותר מ־400 כותבים ואנשי רוח מכל קצות הקשת הישראלית. ניתן למצוא בו את הפרק היומי, ולצידו ביאורי מילים, פרשנויות והקשרים היסטוריים, פוליטיים ותרבותיים. עד כה נצפו באתר יותר מ־5 מיליון דפים, ויותר מ־200 אלף משתמשים ייחודיים מקדישים מעל שמונה דקות יומיות בממוצע לקריאה ולהעמקה.
ברחבי הארץ פרוסות קבוצות לימוד, המאפשרות מפגש ולימוד קבוע עם פרקי התנ"ך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו