חשדתי מייד שההורים שלי טומנים לי מלכודת. בעצם, לא היתה להם ברירה. הייתי כבר בן 32, בעל הכנסה נאה, רווק וחסון, וההורים שלי, כדרך כל הורים, רצו כבר לראות אותי מצייץ להנאתי בקן משפחתי חמים ומביא להם נכד אחד אחרי השני.
הייתי בן למופת, עם מגרעת אחת: לא רציתי שההורים שלי יחדרו לחיי הפרטיים. אבל אותם קשה היה לשכנע, בעיקר נוכח העובדה שראו זאת לחובה להביא אותי לחופה, מרצוני או שלא מרצוני.
לכאורה לא היה כל בסיס לחשד שלי. הכל נראה תמים מאוד, הגיוני, מתקבל על הדעת. כאילו היה זה מנהג ישן, הזמין אבא לארוחת ערב את המזכירה החדשה שלו במפעל שבו עבד. היא היתה בת 22, עם שיער שחור קצר, עיניים ירוקות וזר פרחים שהביאה לנו.
"תכירי, זה נתי, הבן שלנו", אמר אבי, ופנה אלי: "וזו מימי".
היא היתה נבוכה מאוד, אף שניסתה להסתיר זאת בפיזורי חיוכים חסרי פשר. אבי אמר שהיא בת של יורדים שחזרו לארץ מקנדה, והציע לה לשבת בכיסא לידי.
כמו בעיצומה של מסיבה חגיגית, דלקו כל האורות בסלון ובפינת האוכל הצמודה. אמי כיסתה את השולחן במפה החגיגית שמיועדת רק לסעודות ראש השנה ופסח, קנתה פרחים ולבשה את השמלה שהיא אוהבת במיוחד. אחרי שהתיישבנו, מזגה יין לכוס שלה, של אבי ושלי, וקראה בקול אופטימי: "לחיים!" אבי אמר גם הוא "לחיים".
היא דווקא השתדלה בעניין היין. קנתה את המרלו החדש, שזכה בפרס ראשון ביריד היין במילאנו, וזה היה בהחלט טעים לי. היא השתדלה גם בעניין ארוחת הערב. בישלה חריימה חריף למנה ראשונה וגולש עגל ביין עם תפודי מיני למנה העיקרית.
הארוחה התחילה בשמונה. בתשע היא כבר היתה מאחורינו. אמא ואבא נתנו לי מתנה ליום ההולדת, שעון יד יוקרתי מז'נבה, ומימי מילמלה משהו כמו "חבל שלא ידעתי שזו מסיבה ליום ההולדת, הייתי בטח מביאה מתנה גם אני".
"תודה", אמרתי בנימוס, "לא צריך. העיקר שבאת".
כדי להפיח רוח חיים בשיחה שהתנהלה על כרעי תרנגולת, שאלתי איך הם הסתדרו בארץ. "לא רע", השיבה, "אבא מכר את העסק שלו והביא קצת כסף. קנינו דירה ברמת אביב ג'. שני האחים שלי כבר הולכים לבית ספר, ואני מצאתי עבודה בהנהלת חשבונות במפעל שבו עובד אבא שלך".
אבא אמר בגאווה שהוריה של מימי היו בעלים של רשת בתי מרקחת. כלומר, אנשים אמידים.
אחרי ששתינו את הקפה חיפשתי תירוץ להסתלק, אבל אבי הציע שאסיע את מימי לביתה, "שהיא לא תסתובב ברחובות בשעה כל כך מאוחרת".
לקחתי אותה במכונית שלי. רוב הזמן היא שתקה, כאילו חיכתה שאגיד משהו, ואז הבנתי. הארוחה היתה רק תירוץ לשידוך. ההורים שלי קיוו שמימי תמצא חן בעיניי, היחסים בינינו יתפתחו לקשר, ולא מן הנמנע שהוריה יעזרו לנו להסתדר כלכלית.
הורדתי אותה ליד בית מגוריה.
"להתראות", אמרתי, וחיכיתי שתיכנס לבניין. היא השתהתה מעט, אולי חיכתה שאציע משהו, אבל אני שתקתי.
אחר כך, כשהייתי לבד, טילפנתי הביתה ואמרתי שאני יוצא לבלות.
"עם מימי?" שאלה אמא.
"לא".
היתה דממה, ואחריה מילים של מורת רוח: "גם הערב אתה יוצא? שוב תחזור בבוקר?"
"לא יודע מתי אחזור, אמא".
"אתה הורג את עצמך עם כל היציאות האלה. איפה תישן? בעבודה?"
"תסמכי עלי. אני כבר אדאג לעצמי".
"אולי תגלה לי כבר פעם מי הבחורה?"
"די, רוחל'ה", שמעתי את קולו של אבי, "את לא רואה שהוא לחוץ עכשיו? תעזבי אותו".
"מה כבר עשיתי?" היא היתממה, "רק שאלתי מי הבחורה שהוא מסתיר? אמא צריכה לדבר לפעמים עם הבן שלה. זה לא פשע".
• • •
תמיד היתה לאמי נטייה לצבוע בצבעים קודרים מדי כל מה שלא יכלה להתמודד איתו בהצלחה. היא חשבה למשל שאבא עשה "טעות גורלית" כשנכנס לעבודה כמנהל חשבונות במפעל לייצור מזון לתינוקות. היתה בטוחה שהעבודה הזאת רחוקה מלהתאים לו, ובוודאי תקצר את חייו.
היא גם חשבה שהיתה צריכה להביא יותר ילדים לעולם, ולא הבינה איך הבן שלה, בן ה־32, לא התחתן כבר ולא הביא לה נכדים.
היא לא מצאה תשובה לשאלה למה אני מסתיר ממנה ומאבי את החברה שלי. פעם שמעתי אותה מדברת על זה עם אבי. "אולי הוא לא מביא אותה אלינו כי היא גרושה? או אלמנה? או מכוערת כמו הלילה?"
הוא הקשיב בשקט ולא ענה לה.
פעמים רבות ניסתה לדבר איתי על הזוגיות שלי. הצלחתי להתחמק. לפני שהגיעה מימי צפה שוב הבעיה.
"נכון", אמרה אמי בקול דרמטי כאילו עמדה על בימת תיאטרון בהצגת יחיד, "נכון שהבן שלנו לא צריך לשתף אותנו בכל שטות, אבל אנחנו צריכים לדעת על כל התפתחות חשובה בחיים שלו. אם יש לו חברה, הייתי מצפה שיביא אותה פעם הביתה, יציג אותנו בפניה, אולי אפילו יישאר לישון איתה בחדר שלו.
"אם אין לו חברה, זכותי לדעת למה הוא יוצא כל ערב, בחור בן 32, עם עבודה בהייטק, חתן מבוקש. בטוח שיש לו בחורה שהוא מסתיר מאיתנו. ממי אתה מתבייש? מה אתה רוצה, לקבור אותנו לפני שתתחתן?"
הלחץ של אמא עלה וירד כמו מפלס הגאות של מי הים. לפעמים היתה מניחה לי לזמן מה, ופתאום חוזרת לתבוע שאספר לה מה אני עושה בלילות כשאני לא בבית. לא פעם אמרתי לה שאין לי עדיין חברה, שאני יוצא בעיקר עם חברים מהעבודה.
רחשתי לה אהבה, אולי אפילו יותר ממידת האהבה שרוחש בדרך כלל בן לאמו. הייתי בן יחיד, והיא הקדישה לי את כל כולה. אני זוכר שבכל פעם שהייתי קצת חולה, לא היתה עוזבת את המיטה שלי ומזעיקה את מיטב הרופאים, גם כאלה שלא היו קשורים לקופת חולים. אני זוכר איך לקחה אותי למורים הטובים ביותר כשנכשלתי בבחינות במתמטיקה, איך קנתה לי אופניים לבר מצווה ואיך נתנה לי מענק יפה כשקניתי את המכונית. כשרציתי לשפץ את החדר שלי בדירה התנדבה אמא לממן את כל ההוצאה.
לכן, כשהיא מבקשת ממני משהו עכשיו, ממש לא נעים לי לאכזב אותה בתשובות הבלתי ממצות שלי. היה לי רושם שהיא חושבת שאני משקר לה כשאני מכחיש שיש לי חברה.
גם אבא לא טמן ידיו בצלחת. בזמן האחרון שמעתי ממנו שאלות גלויות מאוד. האם אני מתכונן להתחתן ולקנות דירה? האם אני רוצה שהוא ייעץ לי היכן לקנות וממי לקחת משכנתא? האם אני בעד שנשים נשואות ייצאו לעבודה? האם אני בעד שילדים בגיל הגן ילמדו כבר לקרוא ולכתוב?
למחרת הסעודה שאמא הכינה לכבוד מימי ולכבוד יום ההולדת ה־32 שלי, היא לא רק שאלה אותי שאלות. היא גם אמרה לי מה לעשות.
"מה רע במימי?" אמרה בתמיהה. "היא יפה, עשירה, מעניינת".
"היא לא מושכת אותי, אמא".
"אתה פסיכי. מה אתה מחפש? מלכת יופי סקסית? נמאס לי שאתה עדיין רווק. תגלה יוזמה, תחפש בעצמך".
"איפה?"
"תיכנס לאינטרנט כמו כולם. תכין לך רשימה של בחורות שאתה רוצה להכיר ותתחיל לעשות מאמץ בכיוון של בת זוג".
"אני לא צריך את זה. לאינטרנט נרשמות רק מכוערות".
מראה פניה של אמא הבהיר שהיא לא מסכימה איתי. "כבר ניסית?"
"עדיין לא".
"אז תעשה לי טובה, תירשם עוד היום ותכיר כבר מישהי".
• • •
כשאמא רצתה משהו, שום דבר לא עמד בדרכה. בכל יום כשחזרתי מהעבודה היא שאלה אם כבר הכנתי את רשימת הבחורות מהאינטרנט. כשהיא לא היתה בבית, אבא תפס פיקוד והחל לנדנד לי בעצמו באותו עניין.
בסוף נמאס לי. נכנסתי לאינטרנט ועשיתי מה שהוריי רצו.
העמדתי פנים שאני באמת מחפש מישהי ברצינות. לא צעירה מדי, לא מבוגרת מדי, לא אלמנה, לא גרושה, לא אם חד־הורית. הודעתי שאני מחפש בחורה כבת 30, נאה, גבוהה וחכמה, ומתגוררת בגוש דן.
להפתעתי קיבלתי 130 תשובות בתוך יום אחד. חלקן כתבו שהן כליל השלמות: יודעות לאהוב, מתנדבות בבתי חולים, קוראות ספרות נבחרת.
אחרי התלבטויות רבות בחרתי במישהי שסיפרה על עצמה ניסים ונפלאות. קבעתי איתה בבית קפה ברוטשילד.
היא איחרה ברבע שעה והתנצלה שחיפשה חניה. לקח לי מעט זמן כדי להבין שהדייט הזה נועד לפורענות. היה לה קול צרוד מעצבן, היא היתה לחוצה מדי, נעה באי נוחות בכיסא שלה, שפכה לקפה שלוש שקיות סוכר, לא ידעה בכלל מה קורה בארץ ובעולם, שאלה אותי שאלות מטופשות על עצמי (האם קיבלתי את הג'וב שלי בהייטק בפרוטקציה? האם אני אוהב לרכוב על סוסים? איזה שיר אהוב עלי במיוחד?).
נפרדנו אחרי חצי שעה. לשם נימוס לקחתי את מספר הטלפון שלה, אבל היתה לי הרגשה שגם היא יודעת שלא נתראה שוב.
"פגשת רק בחורה אחת וכבר התייאשת?" הציקה לי אמי כשסיפרתי לה בגאווה שיזמתי דייט ברוטשילד. אמרתי שלא היה שום ניצוץ של התלהבות, ואני חושב שהבחורה פשוט לא בשבילי.
"תמשיך לחפש", היא פקדה.
כדי לגרום לה לחדול לנדנד, קבעתי פגישות עם שתי בחורות נוספות באותו יום. עם אורנה ב־5 אחר הצהריים ועם יפית ב־7, שוב באותו בית קפה ברוטשילד.
אורנה הגיעה בזמן. היא היתה גבוהה וחטובה, בעלת חזה מזדקר, עיניים כחולות ושיער בהיר שגלש על כתפיה. לחיצת היד שלה היתה רכה ומתמסרת.
"זו הפעם הראשונה שאני קובעת דייט באינטרנט", אמרה כמתנצלת, "אתה חייב לסלוח לי אם אהיה קצת נבוכה".
גברים שישבו בבית הקפה לטשו אליה עיניים, אך היא הביטה רק לכיוון שלי.
"ספר לי קודם על עצמך", אמרה כשבחשה בקפה שקית סוכרזית.
סיפרתי על העבודה שלי, על אהבתי למוסיקה קלאסית, על ניסיונות השווא שעשיתי בילדותי ללמוד נגינה בכינור.
"התכוונתי שתספר לי עליך באופן אישי", אמרה.
"טוב. אני עדיין גר אצל ההורים, בעיקר מטעמי חיסכון. יש לי חדר משלי, הרבה עצמאות, הורים שמבינים אותי".
"ומה אתה עושה כשאתה מביא בחורה אליך הביתה והיא נאנחת תוך כדי זיון? זה לא מפריע להורים שלך?"
"לא", שיקרתי, "הם ישנים כמו דובים בחורף".
"אני רוצה שתדע שאני מאבדת את העשתונות במיטה. הצעקות שלי בטח יעירו את ההורים שלך".
עוד לא נפגשנו ממש, והיא כבר מדברת על זיונים. האמת היא שלא בא לי עליה, למרות שהיתה חכמה, יפה ומושכת. חשבתי שאמא שלי ודאי תאהב אותה, אבל לא עלה בדעתי להביא אותה הביתה.
דיברנו קצת על פוליטיקה ועל מוסיקה, היא סיפרה לי שהיא אורחת קבועה בפסטיבל אבו גוש, מנגנת בפסנתר ועובדת כמזכירה במשרד עורכי דין.
שאלתי אותה מה לדעתה התכונות השליליות שלה.
"אני בלגניסטית נוראה", השיבה בחיוך. "אני מתה על אי סדר. ראה הוזהרת: כשתבוא אלי לדירה תיבהל כבר בכניסה. החתול שלי משיר שערות שאני לא אוספת, ספרים מפוזרים בכל מקום, פתוחים או סגורים, הכלים נערמים בכיור במשך ימים. זה מפריע לך?"
"בכלל לא", אמרתי, למרות שאני מסודר מאוד והחדר שלי מבהיק מניקיון וסדר.
נראה בעליל שהיא לא רצתה לסיים את השיחה, למרות שהשעה כבר היתה אחרי 6. היא סיפרה לי באריכות יתר על האהבה הראשונה שלה: תלמיד בכיתה שלה, שהביא לה פעם פרחים ופעמיים כתב לה מכתבי אהבה לוהטים. היא לא שכבה איתו וניתקה את הקשר אחרי שנה. מאז היו לה פרשיות אהבה מזדמנות, ואת בתוליה איבדה לגבר נשוי שהיה נדמה לה שהיא מאוהבת בו.
אמרתי שאני ממהר, וביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה.
"אל תיתן לי לחכות", הזהירה אותי, "תתקשר בהקדם".
אורנה הלכה, ונשארו עוד 12 דקות עד שעת המפגש השנייה שלי. הזמנתי עוד כוס קפה ובהיתי החוצה דרך חלונות הזכוכית הגדולים.
• • •
ב־7 בדיוק עצרה מכונית ישנה ממש ליד השלט "זהירות, גוררים". הבחורה טרקה את הדלת ונכנסה לבית הקפה בסערה. "אני יפית", כמעט צעקה לעברי, "זה אתה?"
אלוהים, כמה שהיא היתה מכוערת. אף אחד מאיברי הפנים והגוף שלה לא חי בהרמוניה עם האיברים האחרים. היו לה אף נשרי, אוזניים גדולות, פה קפוץ וגוף צנום, שהזכיר לי את דודה שלי מצד אמי, שטיפלה בי בילדותי אחרי שעלתה לארץ כניצולת שואה. דודה שלי היתה כל כך רזה, שרופא קופת חולים הכריח אותה לנסוע לבית הבראה בזכרון יעקב כדי להעלות מעט במשקל.
בסתירה מוחלטת למראה החיצוני שלה, יפית היתה בעלת כמות ענקית של ביטחון עצמי, שנשאב מבקיאות אינסופית כמעט בכל נושא. שקענו בשיחה על החיים, על ההבדלים בין גברים ונשים, על העבודה שלה (מטפלת בחיות בספארי), על העבודה שלי, על התוכניות שלי לעתיד.
היא דיברה הרבה על בישול, משום שאהבה לדבריה לבשל. בשביל שמן זית טוב, אמרה, היא מוכנה להרחיק עד רמת הגולן. היה לי רושם שהיא רוצה שאצהיר שנמאס לי סוף סוף להיות רווק וכל רצוני הוא להתחתן, לאכול ארוחות ביתיות שהיא תבשל לי ולהוליד ילדים.
היא הציעה שנלך לסרט, ושבסוף השבוע ניסע לים המלח, לפסטיבל קרישנה.
"כל הכבוד על היוזמה", צחקתי, "אבל השבוע אני לא יכול. יש לי תוכניות אחרות".
"נשים?" זרקה.
"עבודה".
למחרת היא התקשרה אלי כמה פעמים ושאלה אם אוכל לבוא אליה הביתה לכוס קפה בערב. בקושי הצלחתי להתחמק.
למחרת טילפנה שוב עם רעיון חדש: למה שלא אבוא איתה אחרי העבודה למוזיאון תל אביב, לתערוכה של גוגן? אמרתי שיש לי ישיבה עד שעה מאוחרת. "אחכה לך אחרי הישיבה", הציעה.
עוד יום עבר. כשהגעתי בבוקר לעבודה, היא עמדה בכניסת העובדים וחיכתה לי. "התגעגעתי אליך", אמרה. "רוצה לאכול איתי צהריים?"
לא ידעתי איך להיפטר ממנה. התירוצים שהעליתי התקבלו בחוסר אמון מוחלט. "תגיד פשוט שאתה לא רוצה לפגוש אותי יותר", אמרה לבסוף.
הכחשתי בתוקף שזה המצב. "תביני", אמרתי, "באמת אין לי זמן השבוע. אולי בשבוע הבא".
כשחזרתי הביתה בשעה מוקדמת יחסית, אמא חיכתה לי בסלון. אבא ישב לידה ובהה בטלוויזיה.
"נו?", דחקה בי, ואבא הרים את עיניו אלי.
סיפרתי לה על המפגשים שהיו לי.
"נראה לי שלפחות הבחורה הראשונה יכלה להתאים לך. למה אתה לא רוצה אותה?"
"קבענו לדבר בטלפון", מילמלתי כדי לצאת ידי חובה. "נראה איך זה יתפתח".
"תביא אותה לקפה בשבת. אני מבטיחה שלא אנדנד לה יותר מדי".
"נראה", אמרתי.
נשארתי בבית בערך חצי שעה, ואמרתי להוריי שאני יוצא עם חברים.
אמי הביטה בי כאילו ספגה עלבון מחפיר. אבי התעלם מקיומי. היה ברור לי שבסך הכל הם רוצים את טובתי, ואינם יודעים איך להגיב.
"לא יודע מתי אחזור", הוספתי ויצאתי מהדירה.
• • •
נסעתי לרחוב קטן שהסתעף מרחוב ביאליק ברמת גן. עליתי לקומה השנייה, ופתחתי את הדלת במפתח שהיה לי. דני יצא מהמטבח וניגב ידיים בסינר. "רוצה להתקלח? לאכול?" שאל.
הלכתי להתקלח וחזרתי אל הסלון לבוש בחלוק רחצה.
איך הלך עם הבחורות מהאינטרנט?" שאל דני.
"סתם. אבל נתקלתי בבחורה אובססיבית שלא מרפה ממני. כל היום טלפונים והצעות לצאת איתה".
דני חיבק אותי בחום.
"אתה לא חושב שהגיע הזמן שתגיד להורים שלך את האמת?"
"זה יהרוג אותם. הם לא יוכלו להשלים עם הרעיון שאני לא סטרייט כמו שהם חושבים".
לפתע נשמעו נקישות עזות על הדלת. דני הלך איתי לפתוח.
הדבר הבא שראיתי היה בול עץ כבד שמתעופף אלי. קיבלתי מכה נוראה בראש.
"זה ילמד אותך לא לשקר לי", זיהיתי את קולה של יפית, צורחת. "עקבתי אחריך וגילית שאתה הומו מזוין. מה חשבת לעצמך? שתוכל לחזר אחריי בתור אליבי? חשבת שתוכל לשחק ברגשות שלי כמה שתרצה?"
דני רץ למטבח, הרטיב מגבת והניח אותה על ראשי.
"תסתלקי מכאן", צעק על יפית. "תסתלקי או שאני קורא למשטרה".
היא הרימה את בול העץ והנחיתה אותו בכל כוחה על הכתף שלי. הרגשתי פצפוץ של עצם נשברת וכאב חד בעקבותיה.
"חכה, חכה, עוד לא גמרתי איתך", צרחה ויצאה מהדירה בטריקת דלת.
דני הסיע אותי לבית החולים. שם חבשו לי את הפצעים, ועם שחר שיחררו אותי.
נסעתי במונית לבית של דני, כדי לקחת את המכונית שלי. כשהתקרבתי אליה, ראיתי שכל ארבעת הצמיגים מנוקבים, החלון הקדמי מנופץ, ושתי הדלתות שרוטות. אחד השכנים סיפר לי שהמשטרה תפסה את הבחורה שעשתה את זה.
חזרתי הביתה, עם תחבושות ופנסים סביב העיניים.
"מה קרה?" נדהמה אמא. "המשטרה הודיעה לי שהם בדרך לכאן. מה הם רוצים?"
"זה הכל בגלל האינטרנט", מילמלתי, "משוגעת אחת עקבה אחריי..."
"וגילתה שיש לך כבר בחורה אחרת", ניחשה אמא את ההמשך.
"לא בחורה", הוצאתי בקושי את המילים מפי. "בחור, אמא. בחור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו