שטחיות היא שם המשחק ב"התוכנית" - דרמת הספורט הביוגרפית של סטיבן פרירס, שעוסקת ברוכב האופניים האגדי לשעבר לאנס ארמסטרונג.
פרירס נהנה מלא מעט הצלחה בעשור האחרון עם עיבודים קולנועיים של סיפורים אמיתיים, תחילה עם "המלכה" (בכיכובה של הלן מירן), ולאחר מכן עם "פילומנה" (בכיכובה של ג'ודי דנץ'). אך כאן, עם דמות ראשית הרבה פחות סימפטית מבשני הסרטים הקודמים, הוא מפספס בגדול ומגיש דרמטיזציה נמהרת ונטולת תובנות ממשיות של אירועים שכבר תועדו היטב (גם בתקשורת וגם בסרט התיעודי "The Armstrong Lie", שביים אלכס גיבני, ב־2013).
למקרה שאינכם מכירים את הסיפור, ארמסטרונג היה רוכב אופניים אמביציוזי מטקסס שהתגבר על גידול סרטני, והחליט להפוך לאלוף הטור דה פראנס. בעזרת רופא צמוד, שסיפק לו ולחבריו לקבוצה סמים אסורים ששיפרו את ביצועיהם, ארמסטרונג זכה במירוץ היוקרתי שבע פעמים ברציפות מבלי שרמאותו תתגלה. במקביל, בזכות עבודת צדקה אינטנסיבית ונוכחות מוגברת בקמפיינים פרסומיים ובעמודי הרכילות, הוא מיצב את עצמו כמותג־על. כווינר אמריקני אמיתי. כאגדה מעוררת השראה. כמודל לחיקוי.
הבעיה היחידה היא שכל ההצלחה הנ"ל - שכמובן גם היתרגמה למיליונים רבים של דולרים - היתה מבוססת על שקר. "התוכנית" אמנם מקפיד להבהיר את העובדה הזאת מרגעיו הראשונים (שמציגים את ארמסטרונג הצעיר כמישהו שמוכן לעשות הכל כדי לנצח); עם זאת, די מהר מתברר שפרירס והתסריטאי שלו, ג'ון הודג' ("חברים לרצח", "טריינספוטינג"), אינם יכולים, או אינם מעוניינים, לערוך בירור אישיותי רציני ויסודי של האיש, וכך נותרים הצופים עם אוסף של סצנות קצרצרות שמטיסות את העלילה לאורך השנים, מבלי לבקוע את עורו של רוכב האופניים הרמאי ומבלי להתעמק בפרטים.
חייו האישיים של ארמסטרונג, למשל, נותרים לגמרי מחוץ לתחום. ומלבד סצנה חטופה שבה הוא נצפה מתאמן בלשקר מול המראה, המנגנונים הפנימיים שלו אינם זוכים לתשומת לב כלשהי. כיצד זה הרגיש לשקר לכל כך הרבה אנשים, למשך כל כך הרבה שנים? כיצד הכל התחיל בעצם? וכיצד זה הרגיש כשהבלוף סוף סוף נחשף? אף אחד לא באמת ציפה שפרירס ימצא תשובות חותכות לשאלות המרתקות האלה, אך אם הוא כבר החליט ששווה לספר את הסיפור הזה, הוא בהחלט יכול היה להשקיע טיפה יותר מאמץ בלחפש.
במקום זאת, "התוכנית" בעיקר מציג את המערך הנרקוטי המשומן היטב שאיפשר לארמסטרונג וחבריו להגיע להישגיהם העל־אנושיים. בהנהגתו הקשוחה והבלתי מתפשרת של "האלוף", חברי הקבוצה נצפים שוב ושוב מזריקים לגופם חומרים אסורים, ומבצעים את הטריקים המלוכלכים שהעלימו את הראיות המפלילות מזרם הדם שלהם. בכך פרירס והודג' אולי מכתימים את שמו של ארמסטרונג באופן סופי ומוחלט, ומוסיפים לרשימת האשמים גם את הביזנס הגדול ושונא הסקנדלים שצמח סביבו ואת מעריציו העיוורים (שפשוט לא היו מסוגלים להפסיק להאמין לגיבור שלהם, למרות שהיה ברור שמשהו כאן לא הגיוני). אך הם אינם שופכים כל אור על החלטותיו, מניעיו ותחושותיו של השקרן הפתולוגי שעמד במרכז הפרשה.
את ארמסטרונג מגלם בן פוסטר ("השליח", "3:10 ליומה") - אחד השחקנים האמריקנים האינטנסיביים ביותר שפועלים כיום. בעזרת דמיון פיזי מרשים לארמסטרונג, ומבט חודר שמשלב בין נחישות לטירוף, פוסטר נכנס עמוק אל תוך הדמות שהוא מגלם. אך מלבד הווינריות האובססיבית שלו, שבאה לידי ביטוי בכל רגע שהוא נמצא על המסך, ונכונותו לרמוס את כל מי שטיפש מספיק לעמוד בדרכו, כמעט אין לו עם מה לעבוד. העלילה מתקדמת בקצב מסחרר, בלי עצירות לקחת אוויר, והסצנות הקצרות שעליהן מתעקשים היוצרים לאורך כל הדרך אינן מאפשרות לדרמה להתפתח או לרגשות להצטבר. זוהי דוקו־דרמה שמסתפקת בלדווח לצופים על דברים שהם כבר כנראה יודעים. לאנס ארמסטרונג הוא עדיין אחד הרמאים הגדולים ביותר, והמפורסמים ביותר, של המאה ה־21. אבל לא רק ש"התוכנית" לא תורם דבר לפיצוח דמותו - הוא אפילו לא מנסה.
"התוכנית" ("The Program"), במאי: סטיבן פרירס. בריטניה/צרפת 2015
פיסגת הסבא
בתור אחד שנוטה לתעב את סרטיה הזחוחים, המלאכותיים והדביקים של ננסי מאיירס ("באהבה אין חוקים", "החופשה", "זה מסובך"), ניתן לומר שהופתעתי לטובה מ"המתמחה", הקומדיה החדשה שהיא כתבה וביימה.
בתור התחלה, זו אינה קומדיה רומנטית. בתור המשך, סימן ההיכר הפטישיסטי של מאיירס - בתים יקרים, מרווחים ומעוצבים להפליא - נעדר מהסרט כמעט לחלוטין. והחלק הכי טוב? רוברט דה נירו. כן, כן. מה ששמעתם. דה נירו משתתף בסרט, ועושה עבודה שמצדיקה את מחיר הכרטיס. קשה להאמין, אני יודע. ובכל זאת, זה בדיוק מה שמתרחש כאן.
לא נראה לי שדה נירו אמור היה להיות הכוכב הבלעדי של הסרט - הוא חולק את הקרדיט הראשי, כמו גם את הפוסטר, עם אן האת'וויי - אבל הוא בהחלט גונב את ההצגה בתור בן - אלמן משועמם בגמלאות ששב לעבודה כמתמחה בחנות בגדים מקוונת ומאוד מצליחה שאותה ייסדה ומנהלת ג'ולס (האת'וויי המעצבנת כתמיד).
בניגוד לתפקידים החייתיים, האלימים והמטרידים שהפכו את דה נירו לאגדה חיה, ההופעה שלו כאן היא חמימות פר אקסלנס. הוא הסבא הטוב והחביב שמחכה לרגע המתאים כדי ללחוש עצה שערכה לא יסולא בפז; דמות האב הנאמנה, ההגונה וחסרת הפניות שתמיד מסתובבת עם מטפחת נקייה בכיס המקטורן, למקרה שמישהי תחליט פתאום לפרוץ בבכי. עם זאת, יש בו משהו נואש, בודד ומעורר חמלה. מאז שפרש, הוא חסר מטרה. והוא זקוק לכך שיהיו זקוקים לו. ברגע שהוא מצליח לשבור את הקרח עם המעסיקה החדשה שלו, האת'וויי - משימה לא קלה או מתגמלת במיוחד - הוא סוף סוף מקבל את מבוקשו. וגם הצופים.
תמיד כיף לגלות צד חדש בשחקן שכבר חשבת שאתה מכיר מכל הכיוונים. ודה נירו, שדמותו הממושמעת, הערכית והצמאה לכבוד מבטאת כמיהה נוסטלגית לימים שבהם גברים היו גברים (ולא היפסטרים מזוקנים וחסרי בגרות שגרים עם ההורים עד גיל שלושים), עושה את המוטל עליו בחדווה גלויה, שהופכת את "המתמחה" לסרט נסבל. מסייעת לכך העובדה שבמשך רוב הזמן מאיירס נמנעת מלערב אותו בסיטואציות קומיות זולות ומשפילות (בסגנון "פגוש את ההורים").
מאיירס היא אולי אישה חזקה ומצליחה, אבל היא רחוקה מלהיות פמיניסטית, וחלק מהכיף היחסי שמתלווה לצפייה ב"המתמחה" נובע מפענוח השקפת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתסריט. חנות הבגדים המקוונת אמנם שוברת שיאי מכירות, אך ההצלחה גובה מחיר כבד מדמותה של האת'וויי - שנאלצת לבלות שעות רבות הרחק מבעלה הרכרוכי ובתה החמודה. בשלב הקריטי של הסיפור, בעקבות "משבר" משפחתי מהזן המאולץ ביותר, היא נדרשת להחליט אם היא מוותרת על מעמדה הרם בראש החברה שייסדה, לוקחת צעד אחורה מהעסק ושבה למקומה הטבעי בתא המשפחתי, או שהיא ממשיכה לדהור קדימה, במלוא העוצמה. באופן ראוי לציון, היא מחליטה להתעלם מהעובדה שהיא הגיעה להישגים שאליהם הגיעה בכוחות עצמה, ובוחרת לעשות בדיוק את מה שדה נירו אומר לה לעשות. רוצה לומר, מאחורי כל אישה מצליחה עומד אבא.
"המתמחה" ("The Intern"), כתבה וביימה: ננסי מאיירס. ארה"ב 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו