כולם חיכו השבוע לרגע שבו הכוחות הרוסיים יפעלו בסוריה, וזה קרה מהר מהצפוי. זה התחיל במופע השבוע של הנשיא ולדימיר פוטין בעצרת הכללית של האו"ם, המשיך עם אישור מהבית העליון של הפרלמנט הרוסי לתקוף בסוריה ואחר כך הגיע הסרטון ברשת הטלוויזיה הצרפתית TF1, שבו נראו מטוסים רוסיים בלטקיה, הוכחה להתעצמות הצבאית של הרוסים באזורנו בשבועות האחרונים, שאף זכתה לכינוי "SYRIA EXPRESS". ואז כאמור הגיעה התקיפה, ביום רביעי, נגד מטרות בעיר ההרוסה חומס. הפצצה אווירית, ששעות אחדות לאחריה מיהר פוטין הפעיל להתפאר: "אנחנו מסייעים לאסד מהאוויר".
אבל מעבר לסיפור הגדול של תחילת הפעילות הצבאית הרוסית בסוריה, היו בימים האחרונים גם שני דיווחים שהמחישו עד כמה משתנה המציאות הגיאו־פוליטית, כאן מעבר לגבול, שינוי מעורר דאגה. תחילה היה זה העיתון הכוויתי "א־ראי", שדיווח כי רוסיה ואיראן חילקו ביניהן מחדש את גיזרת הלחימה בסוריה, חלוקה שמפקידה בידי טהרן את ההגנה על דמשק, אזור דרעא וקוניטרה שבגולן הסורי - משמע מוצבים איראניים על גבול ישראל. הרוסים יילחמו בלטקיה ובחאלב.
הדיווח השני הגיע מ"פוקס ניוז", וסיפר כי גורמים רשמיים ברוסיה דרשו מארה"ב כי מטוסי קרב אמריקניים יפנו מיידית את המרחב האווירי הסורי, כדי לאפשר למטוסים הרוסיים לפעול שם. מקורות צבאיים אמריקניים, לפי הדיווח, מסרו כי ארה"ב לא תתקפל וניחוחות מהעבר ממלאים את סוריה - המלחמה הקרה, שכולם חשבו כי חלפה מן העולם.
וושינגטון הופתעה מהמהלכים הרוסיים. תגובות מזכיר המדינה ג'ון קרי, עם תחילת הפרסומים על פריסת כוחות צבא רוסיים בלטקיה, היו מבולבלות. תחילה דיבר על סכנת ההתערבות הרוסית, ובהמשך, אחרי שיחה עם מקבילו הרוסי סרגיי לברוב, דובר על סיכום המשך התדיינות בנושא במהלך העצרת הכללית של האו"ם.
למעשה, האמריקנים הבינו שהרוסים קבעו עובדה בשטח, ועברו מהתנגדות לתיאום עמדות, כשקשה להגיד שהפגישה בין הנשיא ברק אובאמה לפוטין הביאה להתקדמות במצב או להבנות בין המדינות. בפועל, נאומי השניים בעצרת רק הבליטו עד כמה גדול המתח בין וושינגטון למוסקבה.
פוטין, שלא הופיע בעצרת הכללית במשך עשר שנים, הגיע לאו"ם, בין השאר, כדי לקרוא תיגר על האמריקנים. הוא עשה זאת כמבקר הראשי של אובאמה, ואיש לא מאמין שזה קורה - הנשיא הרוסי, המצורע של הקהילה הבינלאומית מאז סיפוח חצי האי קרים ומלחמת האזרחים באוקראינה, מי שהושעה עם ארצו מפיסגת ה־G8, מבצע קאמבק גדול. הוא ינצל זאת עד תום, את האיום של דאעש ואת אימת הפליטים באירופה, כדי להפוך שוב לשחקן חשוב, תוך כדי ניצול הוואקום שהותיר אובאמה.
בשטח נראה שהרוסים מקדימים את האמריקנים לפחות במהלך אחד בסוריה, אך בבית הלבן המבולבל והמופתע יודעים: מוסקבה מחפשת אסקלציה בסוריה. סגירת חשבון עם ארה"ב על אוקראינה, שמגיעה בדמות תבשיל סורי, ובינתיים נראה שעם האוכל בא התיאבון.
השאלה הגדולה כעת היא עד לאן יתגלגל העימות הרוסי־אמריקני בסוריה, עד כמה רחוק מוכנה רוסיה ללכת. הייתכן שהתסריט הביזארי של עימות אווירי בין מטוסים רוסיים לאמריקניים יתממש? להזכירכם, זאת היתה בכלל אמורה להיות מלחמה של כולם נגד דאעש, שהשבוע די נדחקה לשולי השיח העולמי.
ארה"ב מסרה כי היא השעתה את הכשרת המורדים אשר אמורים להילחם נגד דאעש, ורוסיה הודיעה כי היא בכלל מתכוונת רק להפציץ מהאוויר, בלי לשלוח כוחות קרקע. עוד דווח שהרוסים עתידים לפעול בחזית המתנהלת מול ג'בהת א־נוסרה, המאיימת על אסד. ארגון טרור זה רושם בינתיים הישגים מסוימים מול דאעש.
המסר ברור. המפגש בין ברק אובאמה, ג'ון קרי, ולדימיר פוטין וסרגיי לברוב \ צילום: רויטרס
הוואקום שינה את הכללים
המצב הוא כה מורכב ומסובך בסוריה, עד כי כבר אחרי התקיפה הרוסית הראשונה חזה העולם בפרדוקס הגדול של הלחימה בסוריה. אחרי שבכיר אמריקני אישר בראיון ל־CNN כי רוסיה תקפה מהאוויר בסוריה, בא המגזין "פוריין פוליסי" ודיווח כי באחת התקיפות הרוסיות נפגעה קבוצת מורדים שזוכה לסיוע צבאי ולמימון אמריקני. מה שצריך להדאיג את כולנו היום הוא הפוטנציאל להתלקחות גדולה מאוד בסוריה. יש בה יותר מדי כוחות ומדינות שמעורבות, כמו גם מעצמות, שמטרתן לא בהכרח אחידה.
לכל זה יש להוסיף כ־160 ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים הפועלים בשטח של מה שהיה פעם מדינה. יש כמובן גם אותנו, ישראל, שרק גדר הגבול מפרידה בינה לבין מרכיבי הסכסוך, שברובם רוצים למשוך אותה אל תוך הכאוס הסורי. לתרכובת הנפיצה הזו מתווסף גם האלמנט הדתי: סונים, עלאווים ושיעים. לאן יגלוש העימות המורכב הזה? קשה לדעת. בזמנו, איש לא ניבא שמלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) תגרור לתוכה מצד אחד את בריה"מ (הצד הרפובליקני) ומהצד השני את גרמניה הנאצית (הצד הלאומני).
חובבי שייקספיר, מן הסתם, מכירים את הפוטנציאל הקיים באידו של מארס (אמצע מארס), מטבע לשון המציין זמן המועד לפורענות. זהו גם התאריך שבו נרצח יוליוס קיסר. זה בא לידי ביטוי במחזהו של שייקספיר ("יוליוס קיסר"), שם הוזהר הקיסר על ידי חוזה העתידות מיום זה לפני הירצחו. מישהו יודע היום היכן אפשר למצוא את אותו חוזה עתידות שיגיד לנו מה יעלה בגורלו של אסד?
ובכל זאת דבר אחד ברור: גורלו של נשיא סוריה, בשאר אסד, הוא המפלג העיקרי היום בין כל אויבי דאעש. אובאמה היה ברור ונחרץ בנאומו השבוע, כשאמר כי אין לאסד עתיד פוליטי בסוריה. אובאמה צדק כשאמר את הדברים. אם יש עדיין מעט מוסר ביחסים בינלאומיים, אז אסד צריך ללכת. כי מי שאחראי למותם של 250 אלף אזרחיו, לכ־10 מיליון סורים שנטשו את בתיהם ול־4 מיליון פליטים - אינו צריך להישאר בתפקיד. וזה עוד בלי לדבר על השימוש השכיח שעשה אסד בנשק כימי.
אבל כאן בדיוק גם הטעות של אובאמה. באוגוסט 2013, כאשר אסד עשה שימוש בפעם ה־14 בנשק כימי (על פי המודיעין הצרפתי), וגרם לטבח נוסף בפאתי דמשק, אמור היה אובאמה, נשיא המעצמה הגדולה בעולם, לפעול. הוא אמור היה להתייחס לקו האדום שהוא עצמו שירטט.
אבל הנשיא האמריקני ביצע אז שגיאה גדולה מאוד, שהביאה למעשה לסיטואציה שבה נמצאת סוריה היום. שעות אחדות אחרי נאומו הקרבי של קרי, שבו הוא דיבר על אסד ועל אדולף היטלר בנשימה אחת והזכיר את מינכן של 1938, ביצעו האמריקנים פליק־פלאק מביך לאחור.
בכך שאובאמה לא פעל אז, הוא העניק לאסד את היכולת לשרוד. וושינגטון גם איבדה מאמינותה. בעלות הברית שלה במזרח התיכון החלו לפקפק בכוונות של האמריקנים. גם המורדים בסוריה, אלה המתונים, שאמורים להיות בצד האמריקני, כבר לא לקחו אותו ברצינות.
האיראנים לעומת זאת קיבלו ביטחון. נוצר ואקום, גדול ביותר, עד שאליו נכנס לא רק פוטין אלא גם האיראנים, עם חיזבאללה. אי אפשר להגיד שהכתובת לא היתה על הקיר. מי שתרם, ואולי בעצם בחר אז בהשארת אסד בשלטון, למען יציבות סוריה, קיבל היום סוריה מרוסקת, עם אינספור ארגוני טרור ששורצים בה, כשממול קואליציה שכוללת את אסד, רוסיה, איראן וחיזבאללה.
הרצון שמפגין אובאמה לסלק את אסד נראה לנוכח שגיאות הנשיא האמריקני כתגובה מאוחרת. לא יעזרו עכשיו גם הדברים הדומים שנשא פרנסואה הולנד, נשיא צרפת, בניו יורק השבוע. הולנד, אשר מחפש למצוא לצרפת תפקיד דיפלומטי בנעשה בסוריה, ומאוד רצה לתקוף את כוחות אסד באוגוסט 2013 , דורש אף הוא את עזיבתו של הנשיא הסורי.
פאריס אף דרשה השבוע לפתוח בחקירה פלילית נגד משטר אסד, אלא שבפועל גם השותפות האירופיות שלה, דוגמת בריטניה וגרמניה, מבינות כי במציאות החדשה שנוצרה בגלל הוואקום האמריקני, אסד יישאר בארמון הנשיאות בדמשק לפחות בתקופת המעבר שלה מייחלים בסוריה, תקופה שיכולה להיות מאוד ארוכה.
סוריאליזם בחסות האו"ם
מן הסתם, גם לאיראן החדשה, זו שקיבלה מהקהילה הבינלאומית תעודת יושר בדמות הסכם גרעין "מבטיח", יש מה להגיד בעניין הסורי. חסן רוחאני, נשיא איראן, צייץ כי כל זמן שארגון דאעש לא חוסל - אין בכלל מה לדבר על שינוי המשטר בסוריה. מישהו זוכר היום בכלל כי עד לא כל כך מזמן, איראן היתה מוכנה לוותר על שלטון אסד תמורת בובה אחרת שתשלוט בדמשק?
אלא שפתאום השיח סביב אסד ועתידו הופך ללגיטימי. פתאום גם האיראנים, כמו הרוסים, רוצים לשמר את רופא העיניים. מבחינת פוטין, למשל, אסד הוא אפילו הגורם היחיד היום שנלחם בדאעש (ממש קדוש האסד הזה), כאילו אין בכלל קואליציה של 62 מדינות, כולל ארה"ב, הפועלת ותוקפת בסוריה, עם צרפת שלאחרונה הצטרפה לתקיפות האוויריות.
עם זאת, יש להודות, המערכה המנוהלת היום נגד ארגון המדינה האיסלאמית לא מוצלחת במיוחד, עד שאפשר להבין את הזלזול שלו היא זוכה בקרב הכוחות הרוסיים ומצד הנשיא פוטין. אולי זו גם הסיבה שבעצרת הכללית זכינו למחזה הסוריאליסטי, שבו איראן ורוסיה זכו לתפקיד המשיח ואין להיות מופתעים שהמערב, בעצמו, פתח עבור שתיהן את הדלת.
מאחר שאין הסכמה בין וושינגטון למוסקבה לגבי עתידה של סוריה, עברו הרוסים והאמריקנים לנהל דיאלוג טקטי, אותו תיאום ציפיות ופעולות צבאיות עתידיות במדינה המפורקת של אסד. הרוסים היו ברורים מהרגע הראשון, כשהודיעו לאמריקנים על כך שהם מתכוונים לתקוף בסוריה. הם לא ביקשו רשות, הם הודיעו. בינתיים זה נראה שסוריה הפכה להיות סוג של "מדינה להשכיר". הדיירים מאוד לא נאים, אבל הבעיה היא שכך גם חלק מהאורחים.
השבוע הזה היה מאכזב מאוד עבור אלה שציפו לפתרון דיפלומטי. הוא היה מאכזב כי העצרת הכללית של האו"ם לא הביאה להתקדמות בסוגיה הסורית. ההפך הוא הנכון, היא כאמור רק חידדה את אי ההסכמות בין המעצמות. דומה כי המצב רק הולך ומסתבך. לפוטין לא היתה בעיה להצליף באובאמה. הוא תיאר בנאומו את החלום הדמוקרטי שהביא לח'ליפות איסלאמית (דאעש). הנשיא הרוסי גם הזכיר מה עלה בגורלה של לוב. אין ספק, ההובלה מאחור של וושינגטון בלוב ואי ההובלה בסוריה שידרגו את פוטין.
החלומות של פוטין
ואולי בכלל המורשת של אובאמה לא תהיה הסכם הגרעין, אלא תחייתו של העימות הרוסי־אמריקני. ולחשוב כי ב־2009, בהנחיית אובאמה, שר החוץ הרוסי לברוב ומזכירת המדינה האמריקנית, הילארי קלינטון, בכלל "איתחלו" מחדש את יחסי שתי המדינות, שתי המעצמות.
מי שעקב אחרי פריסת הכוחות הרוסיים בסוריה, הבין מהר מאוד כי המטרה של רוסיה היא לא דאעש, אלא ארה"ב - העברת מסר לוושינגטון, כי רוסיה הגיעה לסוריה כמעצמה שווה לאמריקנים. תחשבו על זה, מטוסי סוחוי 34 וטילי נ"מ נחוצים בכלל למלחמה בדאעש, שלו אין ולו מטוס קרב אחד?
רוסיה מניחה מאחור את הצרות בבית, בעיקר הכלכליות, ושבה פתאום לחלומות (ואולי שיגעון) הגדלות של פעם. היא בונה קואליציה ומשגרת מסר ש"עלינו אפשר לסמוך". אלא שצריך גם להכיר בגבולות ובמגבלות של הרוסים. תחילה כמובן הצרות הכלכליות, אבל מעבר לכך כולם זוכרים את התסבוכת הסובייטית באפגניסטן. סוריה תופסת את מקומה של אפגניסטן, בערך.
גם להבדיל מתקופת המלחמה הקרה, אז בריה"מ בנתה לעצמה בעולם גושים, הרי היום פוטין בונה לעצמו כיסים. קרים תחילה וכעת סוריה. זה עדיין לא משהו שאתה יכול להפוך איתו לבעל הבית בסדר גודל עולמי. אבל בכל זאת יש אפקט פסיכולוגי למה שהוא עושה, שבעיקר נוגס בעוצמה האמריקנית. ביס אחר ביס. דומה שהדבר מסב לפוטין הנאה רבה, בעיקר בהתחשב בסנקציות הקשות שגזרו עליו האמריקנים בעקבות סיפוח קרים.
ביום רביעי עברו אתרי כל העיתונים לדווח על ההפצצה הרוסית בסוריה. אתר ה"ניו יורק טיימס", התומך בנשיא אובאמה, העלה את הידיעה לראש האתר. אחרי שהסביר כי קרי סבור שצריך לתקן את המצב בסוריה, בזמן שאובאמה חושש כי התערבות רק תסבך את המצב, בא מרכיב חדש לאזור והחל לפעול במרץ.
דבר חיובי אחד לפחות יצא השבוע מהתקיפה הרוסית בסוריה: לאמריקנים ירד סוף סוף האסימון. הם יודעים מה עושה פוטין בסוריה: הוא תוקף ובעיקר - עוזר לאסד! אתה מבין את זה, אובאמה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו