בנאומו המבולבל מעט בעצרת האו"ם יישם ברק אובאמה טיעונים נכונים בנוסחה שאינה עומדת במבחן התוצאות. בהתריסו נגד ההצלחה־לכאורה של ולדימיר פוטין, שמעוררת סקרנות ועניין ואפילו קנאה בבירות שונות בעולם, הזכיר הנשיא ברמז עבה כי בסופו של דבר השיטה האמריקנית גברה על האסכולה הסובייטית־רוסית. נכון, עשרות שנים של מלחמה קרה במחצית השנייה של המאה ה־20 הסתיימו בפירוק ברית המועצות ובהתפוררות גרורותיה במזרח אירופה.
רק שאובאמה התעלם מהמהות: אמנם ארה"ב העדיפה הידברות על קטטה, פשרה על לחימה, אבל בכל צומת מדיני שבו נדרשה מדיניות של "הליכה על הסף" עם נכונות להפעיל כוח להגנה מפני התוקפנות האדומה - היא עשתה כן בנחישות. החל במצור על ברלין (1948) ובמלחמת קוריאה (1950) ובקובה (1962) ועד שרונלד רייגן הבהיר לסובייטים כי לא יהסס לבנות עוצמה צבאית מהחלל, מה שנקרא "מלחמת הכוכבים".
אך אמריקה של אובאמה אינה המשך ישיר למסורת של נשיאיה התקיפים. להפך, היא קרסה ואיבדה את אמינותה בלוב ובמצרים ובסוריה ומול איראן, וגרמה לבעלי בריתה לראותה כ"משענת קנה רצוץ". תור ארוך של מנהיגים ממצרים ומסעודיה ומירדן משתרך מול חומות הקרמלין, ואם לא יחול שינוי בבחירת הנשיא הבא גם מדינות מזרח אירופה שעלצו להשתחרר מלפיתת הדוב הרוסי יחזרו לרבוץ בצילו. הרי עיניהם הרואות, פוטין משתלט על המרחב האווירי הסורי ומדבר בלשון של אדנות אל אובאמה, והנשיא מגמגם באיחור ובלשון רפה ובעייפות ובלאות על החובה להפיל את בשאר אסד. בדיחה עצובה.
ארה"ב כבר חוותה ריק מדיני כזה בשנות ה־30 של המאה שעברה כאשר כבלה את ידי עצמה ב"חוקי הניטרליות" ואסרה על נשיאיה להתערב במתרחש ב"עולם הישן", האירופי. אז התעצמו ברית המועצות האדומה וספרד הפשיסטית ובעיקר גרמניה הנאצית. כאשר אמריקה סגורה בין שני האוקיינוסים שסביבה גואה העריצות בשאר חלקי העולם, ממש חוק הכלים השלובים.
כך יכול פוטין - למרות כלכלתו הקורסת ומחירי הנפט הנמוכים והשחיתות הגואה - להחזיר לרוסיה את מעמדה האימפריאלי בשדות הקרב של סוריה בתיאום עם הרשע האיראני. כדי שהשיטה האמריקנית תשוב ותגבר על הרוסית - כפי שהזכיר אובאמה בנאומו - היא צריכה נשיא שבתחום המדיני הוא היפוכו. האין להם בשדרת המועמדים לנשיאות עוד מישהו כמו "האיש הקטן" מאינדפנדנס, מיזורי, שהכל אולי לעגו לו, אבל בלם את הסובייטים ביוון ובטורקיה ובגרמניה ובקוריאה והקים את נאט"ו ומימש את תוכנית מרשל, מין הארי טרומן שכזה?
מרים נאור \ צילום: דודי ועקנין
להקדים את העתיד
מיליוני מילים נכתבות מדי חודש על הסכסוך הישראלי־פלשתיני ורק לעיתים נדירות מגיח כשושנה־בין־החוחים מאמר מהזן שפירסם השבוע פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ" תחת הכותרת "בין שתי תנועות לאומיות". יש במקלדתו ביקורת קשה ומוצדקת על הממשלה שאינה בולמת את הבנייה בהתנחלויות ולא מסלקת את המאחזים הבלתי חוקיים ונמנעת מלהפעיל יד חזקה כלפי יהודים אלימים ומסרבת להרחיב את המעבר ברצועת עזה ולסייע להשקעות בינלאומיות בשטחים. אבל בבסיס העניין הפלשתינים אינם מעוניינים בהסכם שלום.
בניסוחו של אבינרי הם אינם רואים בסכסוך מאבק בין שתי תנועות לאומיות. רק תנועתם מוגדרת ככזאת, ואילו זו של היהודים אינה לגיטימית, היא זרוע של הקולוניאליזם הישן. אשר על כן לא עשו הפלשתינים חשבון נפש על סירובם הטרגי לקבל את הצעת החלוקה של האו"ם ב־47' בהעדיפם ללחום ביהודים כדי להטילם לים. יושם לב, כתב אבינרי, כי היהודים מדברים על "שתי מדינות לשני עמים" והפלשתינים רק על "שתי מדינות" בלי עמים. בעיניהם היהודים אינם בבחינת עם.
נאומו של אבו מאזן השתקף במאמרו של אבינרי. הוא רוצה פלשתין שתיכפה על היהודים, ולא תיבנה ותכונן בהסכם פשרה עימם.
כמי שמסכים עם כל מילה במאמרו, לא מצאתי בממשלה נכונות לקבל קורט מעמדתו. שלשום לעג זאב אלקין לאבו מאזן באומרו שאין לו קיום בלי ישראל, ומי הוא שיאיים עליה? הפלשתיני ביקש מחווה בהגבלת הבנייה בהתנחלויות? אבל נתניהו סירב להעניק לו דבר בפומבי לבד מנכונות מילולית ל"משא ומתן בלי תנאים מוקדמים", שהיא בבחינת "מצוות אנשים מלומדה" בלבד.
כחלון \ צילום: מרק ישראל סלם
גם נתניהו סבור שלאבו מאזן אין ברירה, וזדונו נבלם בחוסר יכולתו. אך ישראל נקלעת בהנהגתו למצבו של מי שלוקה בלחץ דם גבוה. זו המחלה הקרויה בפי הרופאים The Silent Killer, מפני שלא חשים בדרדור הגופני ובבריאות המתערערת עד לשלבים מאוחרים, מאוחרים מדי.
בעבר הרחוק היתה חבורה של עיתונאים (חגי אשד, יוסף חריף, אריה צימוקי, ארי רט, גבריאל שטרן ואחרים), שכבר שמעה צלילים כאלה. אז לעגו גולדה מאיר ושריה לעמיתיהם משה דיין ויצחק רבין, שהציעו לסגת מתעלת סואץ ולפתחה כחסם מפני מלחמת יום הכיפורים. אך גולדה בזה לארנו דה־בורשגרייב מה"ניוזוויק" שבא במיוחד מקהיר להזהירה כי המלחמה בדרך. מה אנואר סאדאת יכול כבר לעשות? אין לו מסוקים והרוסים רחקו ממנו ואמריקה איתנו. הנה מה טוב ומה נעים שבת שרים גם יחד.
אחר כך באה המלחמה ההיא. זאת שתבוא בעתיד תהיה שונה ממנה. יהיו בה חרם ונידוי בינלאומי וטרור בעצימות נמוכה אך מתמדת ולחץ על הגבולות, ולבסוף יהיה הסדר ביניים של שתי מדינות, מין "הודנה", והיסטוריונים שוב יתפרנסו היטב מהשאלה הטרגית: האם יכולנו קודם?
כחלון ודין התקשורת
התקשורת אינה מרפה - ובדין - ממשה כחלון. הוא הודיע לפני הבחירות כי עם מינויו לשר האוצר יטפל בסוגיית מתווה הגז למרות המעורבות העסקית של חברו הקרוב קובי מימון במאגר תמר, אבל עם כינון הממשלה פסל את עצמו. זו אותה תקשורת אשר הגיבה בקול ענות חלושה כאשר גבי אשכנזי טען כי הוא מכיר בקושי איזה בחור בשם בועז הרפז, ולאחר מכן התבררו מימדי הקשר המסועף ביניהם; וזה אותו "הבחור" שאשכנזי שוחח עימו 17 דקות מדירת חברה מייד לאחר שהפרשה הנושאת את שם שניהם התפוצצה בקול רעש. איפה ואיפה בתקשורת.
יש עוד הבדלים. אשכנזי הציג את הרפז כ"בחור הזה" לאחר שאייל ארד הגיש תלונה למשטרה ונפתחה חקירה, ואילו כחלון דיבר במהלך ראיון עם עיתונאי. עדיין, עמדה מאוד בלתי נאותה של אשכנזי אינה צידוק לעמדה בלתי נאותה של כחלון.
אך כחלון תיקן ביוזמתו את דרכו בטרם נגרם נזק. בין כסה לעשור, בין הבחירות לבין הרכבת הממשלה, העיד במשפט גירושין של מימון, והשבוע התיר השופט יורם שקד לפרסם את התוכן העסקי של דבריו, והתברר כי כחלון נהג באחריות ובתבונה כאשר חזר בו. מערכת היחסים כה הדוקה, שכחלון אינו יכול להחליט נגד מימון או בעדו. ה"נגד" אולי קשה יותר מאשר ה"בעד". גלי הביקורת שספג על הימנעותו מלעסוק במתווה הגז הם כאין וכאפס לעומת מה שהיה נכתב עליו אילו עמד בדיבורו השגוי וטיפל במתווה הגז.
אין זאת אומרת שכחלון פסול מלשמש שר האוצר. לפי היגיון זה, כל חבר של נוחי דנקנר או מוטי זיסר בשנותיהם היפות גם מנוע מכהונה זו. "אם כן", קבעו חכמים, "אין לדבר סוף". לא סביר.
טרומן \ צילום: אי.פי
להתווכח, לא לפטר
כמי שסולד מתוכני מדיניותה של מירי רגב ומהאיום שיש בהם לחופש היצירה ומסגנונה הבוטה - יש בליבי דווקא על מרצה באוניברסיטה העברית ד"ר אורי הרשטיין, שאילץ אותי להזדהות עם השרה. שכן שלשום גילתה יעל ברנובסקי ב"ישראל היום" כי הרשטיין חיבר בחינה לתלמידיו, שרמתה ילדותית ופוגענית, ובהומור ירוד כינה אותה שירי גרב. ממש מאוס. בתגובה תבעה רגב את פיטורי הרשטיין, ונפתלי בנט שוחח על התקרית עם נשיא האוניברסיטה פרופ' מנחם בן־ששון.
איני בעד. צריך לאפשר להרשטיין לחזור בו, ואולי להרחיקו מלנסח בחינות, וזה עלבון באקדמיה, אבל פיטורים הם מחוץ לתחום.
ולפניו, מורה בתיכון בחיפה התבטאה כי חיילי צה"ל רוצחים, ותלמידה ממשפחה שכולה שהביעה מחאה סולקה מהכיתה (מדוע חבריה נשארו לשבת?). אמירת המורה נתעבת והוצע לפטרה. יהיה ערך רב יותר לאיכות הבקרה הציבורית אם יניחו לה לחזור בה קבל עם וכיתתה, אבל בלי פיטורים.
קדמה לכך תקרית מקוממת בגימנסיה הרצליה שהיא ה־Alma Mater של שני דורות במשפחתי. הגימנסיה התברכה במורי הלכה כד"ר חיים בוגרשוב וד"ר ברוך בן־יהודה וד"ר כרמי יוגב (פרידה) ורון חולדאי, ולאחר זמן הגיע ד"ר זאב דגני וביטל הרצאה מתוכננת של קצין צה"ל. למה? הוא לא צריך קצינים במדים בכיתות של הגימנסיה העברית הראשונה. זעקתי, איש לא קם. גם הדירקטוריון שתק. אך התנגדתי לפיטוריו. נדרשו נזיפה ותיקון המעוות בהחלטת הוועד המנהל ששתק.
שובל התקריות האלה מתארך. גם הימין הדתי שותק מפני שחושש מחיטוט בתכנים הנשמעים בישיבות ובבתי המדרש שלו.
כך ואחרת, כל עוד לא מדובר בפעילות פלילית ולא בהסתה לבצעה, ראוי לאמץ כלל ברזל שלפיו עם האחראים למעשים המקוממים יש להיאבק בדו־שיח מילולי חריף ועקבי ללא לאות. לא להניח למנהל בגימנסיה, או למורה בחיפה ולמרצה באוניברסיטה להמשיך בעיסוקם כאילו כלום. הציונים הדמוקרטים חייבים להתייצב למלחמת התרבות ולנהלה עד לניצחון. אבל להימנע מענישה החורגת מכך. לא לתת יד לחרם ולפיטורים. אולי מירי רגב ואחרים יבינו כי פיטורים הם בעצם פן נוסף של סימון מוצרים.
אשפה בשיחת טלפון
מישהו ב"הארץ" בשם ניר גונטז' מטלפן ומשוחח עם אנשים. רוצים או לא רוצים - הוא מפרסם זאת בעיתון. ברגע שטילפן אלי לפני זמן־מה סגרתי בנימוס־מה תקיף את השיחה, והוא החל להסביר לי מה זו עיתונות, אבל נואש ממני וחדל.
נשיאת העליון מרים נאור היתה מנומסת ממני. היא שאלה אותו כיצד הגיע אליה שלא באמצעות הדוברת, ומצאה את הלא־שיחה הזאת מודפסת ב"הארץ".
השיא היה שהאיש רצה לדעת מדוע נשיאת העליון מקבלת כרטיסי "שנות טובות" מרני רהב, שמייצג גורמים עתירי הון במשק. היא אמרה לו בעדינות, שלא יבלבל לה את המוח ולא קיבלה דבר בעל ערך מרהב, אבל הוגה הדעות גונטז' סיכם: "אני מוכרח לומר שגם העניין הזה של שופטת בית המשפט העליון, שמקבלת 'שנות טובות' ממשרד יחסי ציבור, גם הוא מוזר בעיניי".
קראתי ודמיתי את עורכי "הארץ" גרשום שוקן וחנוך מרמרי, שהיה לי לכבוד לעבוד תחתם, מוצאים על שולחנם חומר עיתונאי עם הגיג כזה, ותהיתי באיזו תנופה היו משליכים אותו לאשפה. אך לא ב־2015, צבטתי את לחיי וקראתי כי מה ש"מוזר" בעיניו של גונטז' בסוגיה של כרטיסי "שנות טובות" ראה אור בעיתון לאנשים חושבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו