ב־1987 החליט מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית המועצות, לשחרר את מסורבי העלייה היהודים. שחרורם של ה"סירובניקים" הניע את הגלגל, וב־1989 החל גל העלייה האדיר ביותר בהיסטוריה הישראלית. 17 אלף יהודים דוברי רוסית עלו באותה השנה, וב־1990 כבר הגיעו לארץ 180 אלף בני אדם. השנה מציינים 25 שנים לעלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, אשר שינתה את הנוף הישראלי מקצה לקצה. כמיליון עולים השתלבו בדנ"א של המדינה והשפיעו על האווירה הפוליטית, שינו את שוק העבודה, העשירו את עולם התרבות ועוד כהנה וכהנה.
היום כל ישראלי שמיני דובר רוסית או נחשף לה בסביבתו הקרובה. ד"ר זאב חנין, מדען ראשי של משרד הקליטה, מצא שגם מרבית הצעירים שנולדו בארץ ידברו בבית את שפת האם של הוריהם. לדבריו, "זו קהילה אשר שמשתלבת ובו זמנית שומרת על הבסיס התרבותי". ד"ר חנין, שחקר גם את ההשתלבות המקצועית של העולים, מצא שיותר מ־70% מכלל המהנדסים שהגיעו לארץ עובדים במקצוע, מחצית מעובדי הרפואה השתלבו בישראל וכך גם רוב המדענים (7,000 מתוך 12 אלף). "העלייה בשילוב עם הטכנולוגיה הצבאית, שהתחילה לצאת לשוק האזרחי, הובילו יחד להתפתחות מהירה ומוצלחת של היי־טק בישראל", מסביר ד"ר חנין, "כלכלנים רבים גם הם טוענים שהשילוב של שני הגורמים - טכנולוגיות שהצטברו בשוק הצבאי וכוח עבודה משכיל, זול וחרוץ - היוו בסיס לפלא הישראלי הכלכלי. חצי הכוס הריקה היא שהרבה אנשים יוצאים לפנסיה אבל לא זוכים לתגמול ראוי". שר העלייה והקליטה, ח"כ זאב אלקין, מוסיף: "אי אפשר לתאר היום תופעות כמו 'נס ההיי־טק הישראלי', הצמיחה הכלכלית, האקדמיה הישראלית, עולם המדע והרפואה, עולם התרבות והספורט ועוד, ללא מעורבות פעילה של העולים דוברי הרוסית".
"אופי שלא מקבל כישלונות"
אלה סמופלוב, מאמנת התעמלות אמנותית בכירה
לפני ראש השנה העניקה המתעמלת נטע ריבקין מתנת חג נהדרת לכל עם ישראל: לאחר שסיימה במקום ה־7 את אליפות העולם בקרב רב, היא הבטיחה את מקומה באולימפיאדת ריו 2016 והפכה למתעמלת הישראלית הראשונה שתתחרה בשלוש אולימפיאדות ברציפות. מי שצפתה בנטע מהצד ובידיה מוחזק בגאווה דגל ישראל היתה המאמנת האישית שלה מגיל 6, אלה סמופלוב. סמופלוב (49), מאמנת התעמלות אמנותית ישראלית בכירה ובין המובילות בתחום בעולם, החלה את דרכה בהתעמלות אמנותית עוד כשהייתה בת 5. "התאמנתי בנבחרת, שאז עוד היתה נבחרת בלרוס בתוך בריה"מ, שנים רבות, ולפני 24 שנים החלטתי לעלות לארץ עם בתי", היא מספרת. היא לא פחדה להשאיר את הכל מאחור ולפתוח בחיים חדשים ובקריירה חדשה, והיתה מוכנה לעבוד בשביל זה מאוד קשה.
עוד לפני שלמדה לדבר עברית באופן שוטף, שלושה חודשים בלבד אחרי שהפכה לאזרחית ישראל, החלה לאמן. "צריך מאוד לאהוב את מה שעושים וכך נבנית קריירה מוצלחת. האופי שלי לא מקבל כישלונות. תמיד שאפתי להצליח בכל דבר והבנתי שצריך לעבוד מאוד קשה בלי להתבכיין ולא לחכות שמישהו יעזור. אני מאמינה בכל ליבי שהצלחה ועזרה מגיעות לאנשים שעובדים קשה ואני מאוד מאושרת מהמקום שאליו הגעתי עד היום", אומרת סמופלוב. היא מתגוררת היום בפתח תקווה ועובדת במועדון מכבי תל אביב, משתפת פעולה עם איגוד ההתעמלות ולבד מאימונה של נטע ריבקין, היא מספיקה לאמן גם קבוצות של מתעמלות.
בצירוף מקרים גורלי, סמופלוב הגיעה לארץ ממינסק, בירת בלרוס, ביום שבו ריבקין נולדה. "זה סמלי מאוד שנטע נולדה ביום שעליתי לארץ. אני מאמנת אותה כבר 18 שנה וזו אחריות מאוד גדולה. צריך לעבוד קשה ולאהוב את זה מאוד ורק אז מגיעים לתוצאות אמיתיות. לקחת משהו, לדבוק במטרה", היא אומרת, ומוסיפה בנימה אישית: "אני מאוד מאושרת שהגעתי לארץ, אני קמה בכל בוקר עם חיוך ויוצאת לעבודה וכך גם חוזרת הביתה".
המאמנת עצמה חיה ונושמת התעמלות אמנותית. "בשבילי להיות מאמנת זה לחיות את החיים של המתאמנות ולחשוב על זה 24 שעות ביממה. זה להיות איתן ולנסוע לתחרויות, ושם אלו הרגעים הכי קשים - הדופק עולה מהתרגשות ומהזדהות של התרגשות של המתאמנים, אבל כתוצאה מעבודה מאוד קשה קוטפים פירות. אני קמה בכל יום בשבע בבוקר ובשמונה-שמונה וחצי מתחילים האימונים עד בערך שבע בערב. למאמנים אין חופש, ולעיתים קרובות גם לא בסופי שבוע, כי רוב התחרויות בחו"ל נערכות דווקא בסופי שבוע. אין לי כמעט ימי חופש אף פעם, אבל מבחינתי אלה חיים נורמליים שאני בחרתי, אף אחד לא מחזיק בכוח, אני מאוד מאושרת כשאני באה לעבודה".
לדבריה, ביותר משני עשורים שהיא בארץ ומשקיעה את כל כולה בתחום, ענף הספורט הזה מאוד התקדם. "90% מהמתאמנים הם ילדים שנולדו במשפחות שהגיעו מבריה"מ לשעבר, שם הענף הזה מאוד פופולרי וכאן העולים ממשיכים לאהוב את זה ולהשקיע בילדיהם. מה שמשמח אותי, שיש גם לא מעט ילדים ממשפחות שלא באו מחבר המדינות ושהאהבה הזו מתפשטת", מסבירה סמופלוב ומוסיפה: "אני אישית קיבלתי המון תמיכה וחופש פעולה וכך יכולתי להשקיע רבות בפיתוח התחום. מאוד עזרו לי לעזור. אני מודעת לזה שאין השקעה מספיקה עדיין בספורט באופן כללי, אבל להתלונן זה הכי פשוט. לכולם קשה ואנחנו בוחרים בעצמנו אם להצליח או להיכשל. המדינה שלנו מאוד צעירה ומאוד התקדמה בכל הקשור להתעמלות אמנותית. עולים ספורטאים גם קיבלו תמיכה ממשרד הקליטה וזה עוזר מאוד".
"רוצים להנגיש את הספרות"
פאול ובן מסנז'ניק, מפתחי אפליקציית GetBooks
בבית הוריהם של פאול ובן מסנז'ניק, שעלו לארץ ב־1990, כמעט כל הקירות מכוסים ארונות ספרים. את האהבה לקריאה הם לא רכשו אלא פשוט נולדו לתוכה. בילדותם, אם היו אומרים שהם משתעממים, היו הוריהם מצביעים על קומות הספרים ומתפלאים איך אפשר להשתעמם עם השפע הזה. לפני כשנה, בין השאר, בהשפעת המחאה החברתית, הם החליטו להפוך את אהבתם לעסק והקימו את אתר ואת אפליקציית הספרים הדיגיטליים בעברית GetBooks. "קריאה דיגיטלית מייצרת זמן קריאה נוסף. בניגוד לעבר, אז היה נהוג לקרוא ספר בערב לפני השינה. קריאה דיגיטלית מתאפשרת בכל מקום ובכל זמן, וגם אין צורך בסחיבה של ספרים כבדים בתיק. לפני עשר שנים בערך חשבנו על מתנת יום הולדת לאמא והחלטנו להעניק לה את קינדל - מכשיר שמיועד לקריאת ספר דיגיטלי בלבד. זה היה לה מאוד מוזר בהתחלה, כי היא רגילה לריח של ספר ולפעולת הדפדוף כמו רבים אחרים, אבל אז הבינה שהיא התחילה לקרוא הרבה יותר", סיפרו.
הרעיון להנגיש ספרים בעברית לקריאה דיגיטלית עלה בראשם לגמרי במקרה. פאול נזכר כי "הייתי באוטו ושמעתי שמישהו התראיין על חוק הסופרים ועל המונופול של רשתות חנויות הספרים. חזרתי הביתה והתחלתי לבדוק אם יש אופציה דיגיטלית ופשוט כמעט לא מצאתי כלום. התקשרתי לבן ובדקנו יחד. לא האמנו שבמדינת הגאדג'טים, שבה אנשים כל כך אוהבים לקרוא, התחום הזה דווקא לא מפותח. כשהתחלנו לחקור את הנושא, גם הבנו שיש המון ספרים שלא נגישים לציבור מאוד גדול. כמיליון ישראלים דוברי עברית חיים בחו"ל ומאוד היו רוצים לקרוא בעברית - אז אם מישהו מביא או שולח להם ספר זה אחלה, אם לא אז אין להם אפשרות לקרוא. מתברר לנו שיש הרבה אנשים שאוהבים לקרוא בעברית, אבל קוראים באנגלית, כמו בן, כי הספרות באנגלית נגישה בדיגיטל ואנחנו פשוט מאבדים פה את העברית, מאבדים אנשים שאוהבים את השפה".
לבד מהחלום בניחוח אליעזר בן־יהודה, הם גם חולמים לעשות מהפך חברתי ולהעניק לאוהבי הקריאה את הספרים שלהם במחירים נמוכים יותר. "ספרים זה מצרך יקר ואוהבי הקריאה מבזבזים מאות שקלים בחודש. אנחנו רוצים לחסוך אותם בלי לפגוע בזכויות הסופרים. אנחנו לא נגד הספרים הקלאסיים אלא נותנים שירות מסביב. קריאה דיגיטלית מתבצעת במכשיר הצמוד באופן קבוע ברשתות חברתיות ואנחנו רוצים להנגיש גם את הספרות. ההורים שלנו אמרו 'תדאגו שיהיו ספרים ברוסית'".
כשעלו לארץ, פאול היה כבר בן 17 ובן רק בן 5, ובזכות כל הוא למד לקרוא מייד בעברית. לצד זאת, דאגו הוריהם לשמר בפיהם את השפה הרוסית. "כשהייתי שואל את אבא שלי מתי אני יכול לראות סרטים מצוירים בטלוויזיה, הוא אמר לי שאני יכול לקרוא על כך בתוכנייה שהיתה מודפסת בעיתון ברוסית, וכך למדתי גם רוסית", מספר בן.
שניהם התחנכו בפנימיית שטיינברג למחונכים. פאול הגיע היישר לכיתה י"ב בפנימייה ואחרי שנה בארץ סיים בבגרות מלאה והתגייס לצה"ל. הוא ויתר על טיול ארוך אחרי השחרור וסיים תואר במינהל עסקים בהצטיינות. במקביל ללימודיו, עבד במשרד פרסום. "תמיד היה לי חשוב להביא דברים חדשניים לישראל. נחשפתי אז לליל טורפי הפרסומות בצרפת, ואז החלטתי להרים אותו אירוע גם בישראל. פחות מעשור אחרי העלייה ארצה, מצאתי את עצמי עובד עם חברות ענק ישראליות ומנסה ליצור מין גשר בין ישראל הצברית לציבור העולים מבריה"מ שהגיעו באותן שנים בהמוניהם", מספר פאול, "ב־2006 פתחתי חברה שמתמחה בפרסום ובקידום באינטרנט ברוסית. אני משתף פעולה עם המון חברות בחו"ל ואני מרגיש הרבה פעמים כמין שגריר של ישראל".
בן דווקא לא ויתר על הטיול שאחרי הצבא, אך מייד הלך ללמוד וסיים תואר ראשון בפרסום ובמינהל עסקים. "אני מאוד צבר, כי ישראל זו המדינה שגדלתי בה. הייתי בגן ילדים כאן וגם היום אני נשוי לצברית שאינה ממוצא רוסי. גדלתי כצבר לכל דבר, שגם שומר על הידע והתרבות הרוסית, אבל דווקא השילוב הזה בין שנינו עוזר למיזם שלנו להבין יותר מגמות ואת הצד של הצרכן הישראלי. אז פאול יודע להביא דברים מחו"ל ואני יודע איך להתאים את החזון למדינת ישראל כדי שיעבוד בארץ, ושילבנו את שני הדברים האלה. אנחנו מין גשר שמחבר בין שני העולמות".
"לא האמנו שבמדינת הגאדג'טים, שבה אנשים כל כך אוהבים לקרוא, התחום הזה דווקא לא מפותח". האחים מסנז'ניק
"המעבדה שלנו ייחודית בעולם"
פרופ' בוריס קרסנוב, ראש המעבדה של המחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן־גוריון
עולם המדע והרפואה מתקדם בצעדי ענק מאז נחתה ההבנה שבריאות האדם ובריאות החיות קשורות זו בזו. להבנה העולמית הזו תרמה בין השאר גם מעבדה לא גדולה במדרשת בן־גוריון בנגב, שאותה הקים פרופ' בוריס קרסנוב, היחידה בעולם שחוקרת פרעושים. חוקרים מכל העולם העוסקים בתחום לא זקוקים להצגה נוספת כשמדברים איתם על תוצאות המחקר שנולדו במעבדה. "המעבדה הזו היא ייחודית. בשום מקום בעולם לא חוקרים מכרסמים ופרעושים, רק אנחנו יודעים לעשות את זה. הקמתי את המעבדה עוד ב־1999 ומאז המחקר מאוד התפתח. המחקר מעניק ידע חדש וגם מספק בסיס ידע לתחומים רבים שבהם עוסק המדע. ההשלכות מאוד רחבות ומשתמשים בידע הזה בתחומים רבים, החל מהשלכות על טכנולוגיה ועד לחקר מחלות מסוכנות. למעבדה שיתופי פעולה רבים עם מדענים מהארץ ומעולם. אנחנו גם מפרסמים ספרים ומאמרים וזה תורם לכך שיכירו אותנו ובכלל את ישראל בכל העולם", מספר פרופ' קרסנוב, ראש המעבדה של המחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן־גוריון.
פרופ' בוריס קרסנוב. "כאן קיבלנו את ההזדמנות"
את המעבדה הקים שנה אחרי שעלה עם משפחתו, הוריו ואחיו ממוסקבה. "סיימתי קורס מדריכי טיולים כי הייתי חייב לעבוד, אבל מהר מצאתי עבודה ועברנו להתגורר במצפה רמון. לעבור מבירת רוסיה לעיר קטנה במדבר זה שינוי גדול, אבל מתרגלים לכל דבר. לי ולאשתי, ד"ר אירינה חוכלובה, היה חשוב לעסוק במדע וכאן ניתנה לנו ההזדמנות לעשות זאת", הוא מספר. את אשתו הוא מכיר עוד מימי בית הספר, אבל האהבה למדע היא שחיברה ביניהם. "אנחנו נשואים 30 שנה, היינו באותו בית הספר ובאותה אוניברסיטה, אבל החיבור האמיתי נוצר כשהתחלנו לעבוד במעבדה במכון מחקר במוסקבה. אשתי חוקרת את הפיזיאולוגיה של בעלי חיים ולפעמים אנחנו משתפים פעולה", הוא מספר ומוסיף: "כשבריה"מ התחילה להתפרק, הבנו שכדי להמשיך לעסוק במדע, עלינו לעזוב את רוסיה, לברוח. מבחינתינו ישראל היתה הברירה הטבעית, משום שאנחנו יהודים".
הבת ילנה (30) הלכה בעקבות הוריה ומסיימת את הדוקטורט שלה באפידמולוגיה ובגיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון, והבן אלכסנדר (28), שדובר עשר שפות, מלמד סינית בסין בבית הספר לשפות זרות.
לפי קרסנוב, "התרומה של המחקר שנעשה במעבדה היא מאוד משמעותית וגדולה. בארץ הייתי הראשון שהתחיל לעסוק בזה והיום ממשיכים את הכיוון הזה ומתפתחים. בשנים האחרונות נולדה קונספציה חדשה, החוקרים התחילו להבין שהבריאות של בני אדם ושל בעלי חיים, בייחוד חיות מחמד, קשורות זו בזו. מכיוון שמדברים על זה אולי רק שנתיים, יש התעניינות רבה בנעשה במעבדה וזה עוזר לנו לפתח שיתופי פעולה עם חוקרים בעולם".
"לא האמנו שבמדינת הגאדג'טים, שבה אנשים כל כך אוהבים לקרוא, התחום הזה דווקא לא מפותח". האחים מסנז'ניק
"מנסה לעשות תיאטרון שונה"
מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקיי"
מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקיי", עלה לישראל ב־1990 לאחר שלמד משחק בבריה"מ ובישראל למד משחק בבית צבי. טפליצקי היה מועמד לפרס התיאטרון "מסכת הזהב" בסנט פטרסבורג, אחד הפרסים הנחשבים ביותר בעולם בתחום התיאטרון, והוא שיחק וביים בהבימה, בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון גשר. על אף הרקורד המרשים, מודה טפליצקי (47) שלשחקנים ולבמאים דוברי הרוסית עדיין יש לאן לשאוף. לדבריו, תקרת הזכוכית טרם נשברה. "בארץ אין עדיין במאי עולה שמועסק בתיאטרון מרכזי, ואני חולם יום אחד להפוך למנהל האמנותי של הבימה", הוא אומר.
את דרכו לעולם הבמה החל עוד בגיל 12 בבאקו, בירת אזרבייג'ן, אז אחיו הגדול הביאו לחוג תיאטרון. בהמשך עבר למשחק בטלוויזיה, ועם סיום בית הספר למד באקדמיה לתיאטרון בסנט פטרסבורג. "המשפחה שלי תמיד היתה מאוד יהודית. הייתי מאוד קשור למסורת ושמעתי יידיש כל הזמן, ותמיד ידעתי שאני רוצה לעלות לישראל. בלנינגרד היו הרבה מורים יהודים וכולם אמרו לי לא לעלות לארץ כי סברו שלא אעסוק בתיאטרון בישראל בגלל מחסום השפה. גם אני הייתי די בטוח שלא אצליח להשתלב והייתי מוכן להקריב את אהבתי לתיאטרון כדי להפוך לישראלי", הוא מספר.
עוד במהלך לימודיו הגיע לבית צבי במסגרת חילופי סטודנטים, ושלושה חודשים אחרי שעלה ארצה, גרי בילו, אז מנהל אמנותי, שיכנע אותו ללמוד בבית צבי שנה. "ככה גם למדתי עברית, כי הוא פשוט אמר לי לשחק בעברית. התחלתי לדבר עם אנשים בעברית של צ'כוב. אחרי שסיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד בתיאטרון בני נוער ובתיאטרון יידיש. באותה תקופה גם עזבתי לפרק זמן לגרמניה, שם השתתפתי בפרויקט תיאטרון בינלאומי. ייצגתי את ישראל והייתי צריך לשחק בעברית, אבל משום שעוד לא ממש שלטתי בעברית, לפעמים הייתי עובר לרוסית. נהניתי מאוד מהפרויקט אבל תמיד רציתי לחזור לישראל".
אחרי ששב ארצה הקים את תיאטרון מלנקיי: "החלטנו להקים משהו שונה, אחר, עם עוד שלושה חברים - איגור ברזין הבמאי, הלנה ירולובה השחקנית ובוריס ינטין, חוקר תיאטרון. תמיד הרגשתי שאנחנו בסוג של גטו, שהתיאטרון הישראלי לא מכניס אותנו כשחקנים וכבמאים עד הסוף, אבל אני גם חושב שהגטו נבנה משני הצדדים, גם על ידינו. יש לי מה לתת מעבר, להיפתח לקהל שלא בהכרח דובר רוסית, ולכן בתיאטרון שלנו אני מביים את רוב ההצגות בעברית. אני רוצה לשנות ולפתח את עולם התיאטרון בישראל, זו המדינה שלי, זה ביתי, ולכן יש לי זכות לשנות וגם לבקר אם צריך".
טפליצקי חזר לתיאטרון מלנקיי כבמאי וכמנהל אמנותי אחרי כמה שנים של היעדרות, שבמהלכן ניהל תיאטרון ברוסית באשדוד וביים הצגות ברוסיה. "אני מנסה לעשות תיאטרון שונה, לא יותר טוב או פחות טוב, פשוט שונה. זה כמו שיש קולנוע אמריקני וקולנוע אירופי, עם איכויות שונות. בשבילי הצגה זה לא רק אנשים מדברים. חשוב לי לגעת בקהל, בנפש, לא רק להעניק זמן איכות של הצגה משעשעת וקצבית", אומר טפליצקי ומוסיף ברצינות: "אני מרגיש שמשהו בעולם התיאטרון בישראל חייב להשתנות. המדינה שלנו היא מדינה מאוד צעירה, תיאטרון זה משהו שנבנה מאות שנים, ולכן עוד צפויה לנו דרך ארוכה".
לטפליצקי שתי בנות, שלהן הוא לא ממליץ לעסוק בעולם התיאטרון על אף אהבתו. "מי שעוסק בתיאטרון תמיד מנסה למנוע מילדיו ללכת בדרכו. מדובר בדרך ארוכה וקשה מאוד עם הרבה דיכאון ומעט אושר. הצלחה נמשכת תמיד כמה דקות, ויש דרך מאוד ארוכה וסיזיפית לרגעים האלה. החיים מורכבים מחזרות והחיים הם לא חיי זוהר כפי שזה אולי נראה מהצד".
"חשוב לי לגעת בקהל, בנפש, לא רק להעניק זמן איכות". מיכאל טפליצקי
"רקדנו, ורק כך שרדנו"
נדיה טימופייבה, מנהלת להקת "בלט ירושלים"
כולם שמעו על תיאטרון בולשוי ממוסקבה, אך לא רבים יודעים על הקשרים המיוחדים שנוצרו לישראל עם להקת הבלט המפורסמת, לאחר שעולים רבים כל כך מבריה"מ עלו ארצה. בשנת 1991 הגיעה לירושלים נינה טימופייבה ז"ל, בלרינה רוסית מפורסמת, שגם היתה פרימה בלרינה של בולשוי וזכתה למעמד "אמנית העם" של בריה"מ. טימופייבה עלתה ארצה עם בתה נדיה, גם היא בוגרת של בית הספר לבלט של בולשוי. וכך קרה ששתי בלרינות ברמה עולמית השתקעו בירושלים והחלו ללמד באקדמיה למוזיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים ובשנת 2004 הקימו את "בית הספר למחול ירושלים". מאז מלמדת טימופייבה (43) בלט רוסי קלאסי ומנסה להצעיד את הבלט הישראלי קדימה. "למדתי לא להצטער על מה שהיה. בהתחלה היה מאוד קשה, בייחוד לאמא שלי. תמיד הזמינו אותה חזרה למוסקבה, אבל היא לא ויתרה. התחלנו בישראל מאפס, אבל שתינו התחלנו ללמד באקדמיה ואז הקמנו את בית הספר שלנו. הצלחתי לבנות משהו שמאוד מספק אותי נפשית", אומרת טימופייבה.
כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת היום, השקיעה מאמץ וכוחות נפשיים רבים. "אם הייתי מבינה מה אני צפויה לעבור, לא בטוח שהייתי עושה את זה שוב. כשפתחנו את בית הספר לא היה מקום במחיר סביר או משהו שיכולנו לקבל בתמיכה מהרשויות, והייתי צריכה לשכור מקום יקר בלי שהיה לי תלמיד אחד והבטחה שאוכל להמשיך להחזיק אותו", היא מספרת. כדי להחזיק מעמד, התחילו טימופייבה עם אמה המבוגרת וכמה מתלמידיה החדשים להעמיד הצגות בלט בכל שבוע. "רקדנו ורק ככה שרדנו, לא קיבלנו שום תמיכה. אמא שלי היתה אז בת 70, אבל רבים הכירו את שמה והגיעו במיוחד כדי לראות אותה רוקדת. אחרי שנתיים של הישרדות אמא שלי אמרה לי שהיא לא יכולה יותר, אבל אז בדיוק קיבלנו הצעה להיכנס לאולם באיצטדיון טדי במחיר הרבה יותר נמוך וגם התחלנו לקבל תקציבי תמיכה".
לדבריה, אף ששני עשורים אחורה עולם הבלט הקלאסי לא היה מפותח בישראל כפי שהוא היום, עדיין יש לאן לשאוף והיא מאמינה שישראל יכולה להגיע להישגים גדולים בתחום ולהפסיק להזמין בלרינות מחו"ל שירקדו בלהקות ישראליות. "בלט מודרני בישראל הרבה יותר מפותח מבלט קלאסי, כי אנחנו מדינה מאוד צעירה. למשל, יש כבר הבנה בארץ שהתעמלות אמנותית זה משהו שחייבים להתחיל בגיל מאוד צעיר ולהתאמן המון, וכך זה חייב להיות גם לגבי הבלט. אנחנו חייבים לקחת את זה גם למקום הזה ואז נוכל להוביל את המדינה למקום הרבה יותר טוב ומתקדם בתחום. אפשר להגיע למצב שכבר בגיל של תלמידות בי"ב יהיו הרבה בלרינות משלנו", מסבירה טימופייבה, "נכון להיום, המדינה לעיתים משלמת לרקדניות מחו"ל, והפתרון זה פשוט לשנות גישה ולהשקיע ברקדניות וברקדנים שלנו מגיל מאוד צעיר. אני אוהבת את המדינה הזו, והייתי שמחה לפתח את התחום הזה הרבה יותר. אני רוצה לחנך דור שכל כולו מושקע בבלט".
טימופייבה עצמה נכנסה לעולם הבלט עוד לפני שהחלה לדבר וללכת. "כדי להצליח בתחום הזה צריך להיות משוגע עליו. הגישה בארץ מעט שונה. כשאני אומרת שיש לנו הצגה בערב, הורים רבים בוחרים שלא להביא את ילדיהם הקטנים, כי זו שעה מאוחרת עבורם. למזלי, היום יש אינטרנט ויו־טיוב, אני מקרינה להם סרטונים וכך הם סופגים את האהבה לאמנות. זו עבודה מאוד קשה לגדל בלרינה, כי להיות בלרינה אמיתית, זה להשקיע את כל כולך בזה. אבל ישראל ברוכת כישרונות וגם ילדים שכבר בגיל 5-4 אפשר לראות בהם את הנטייה של אהבה אמיתית לבלט, שתוביל אותם בעתיד להישגים גדולים".
טימופייבה פגשה גם את אהבת חייה בזכות הבלט כאשר זוגתה, הפסלת אינה אלונסקי, הביאה את בתה הגדולה ויטה לחוג בלט לפני עשור, והחליטה להישאר. אף שאלונסקי כבר הפסיקה להתאמן, בתן הצעירה, לינה, היום בת 7, לומדת בלט כבר שלוש שנים.
"כדי להצליח בתחום הזה צריך להיות משוגע עליו". נדיה טימופייבה
צילום: דודו ועקנין, קוקו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו