63 שנים עמוסות בשייקספיר, מוצרט ואלתרמן חגג אלי גורנשטיין בחודש שעבר, אבל את הלֶבֶּן המפורסם הוא לא הצליח לנקות לגמרי מהפנים. "מה לעשות, זה כנראה יידבק לי לכל החיים", מחייך השחקן־זמר הוותיק. "אני יכול לגמור ערב שלם של שירי סינטרה, ותמיד יהיה מישהו שיצעק לי: 'זמי, מה עם הלבן?'. אני עונה להם שינסו את זה בעצמם, זה בריא לפיגמנטים של העור".
הסצנה מהסרט "הלהקה", שבה גילם את התאורן, זמר (זמי) קליין, ששופך על עצמו לבן בניסיון לפייס את במאי הלהקה, טוביה צפיר, הפכה לאחד מרגעי הפולחן הבלתי נשכחים של הקולנוע הישראלי. מה שלא רבים יודעים הוא שהסצנה הזאת היתה בכלל אלתור של גורנשטיין.
"הלבן היה הכרחי, כי מוקדם יותר טוביה חטף גביע בפרצוף מלירון ניר־גד. אבי נשר נתן לי רק הדרכה כללית: 'אתה צריך להציל את הלהקה, זה צריך להיות עם לבן, ונצלם בשוט אחד, כי אין לנו עוד סט בגדים באורך שלך להחלפה'. לא היה טקסט לסצנה הזאת, אז אמרתי מה שעלה לי בראש באותו רגע. אם תסתכל טוב, תראה שכל השחקנים סביבי המומים באמת, כי למעשה גם הם ראו את זה לראשונה".
מפליא שלא זימנו אותך במהלך השנים לפרסומות של מוצרי חלב.
"נכון, מוזר, זה באמת התבקש. דווקא לפרסומת לנקניקים לקחו אותי. אבל עשיתי הומאז'ים לסצנה הזאת בכל מיני הזדמנויות. לאחרונה הצטלמתי לפרק בסידרה 'סברי מרנן'. אני משחק שם שכן שמגיע לעשות בלאגן בגלל הרעש - ושופך על עצמי לבן, כמובן".
הוא מדבר בשקט, כמעט מדקלם, בקול הבס־בריטון המפורסם שלו, עם הרטט הייחודי שריגש את ילדי ישראל בשנות השמונים בסדרות דוגמת "טלפלא", "פרפר נחמד" ו"רחוב סומסום", בפסטיבלי הזמר ובדיבוב אינסופי של רשעים קולנועיים מבית דיסני.
"קולי הולך לפניי, כמו שאומרים. פתאום אני קולט שיצרתי ילדוּת לדור של אנשים שבעצמם מגדלים עכשיו ילדים. בתחנת הדלק אני רק אומר: 'מלא' - והמתדלק ישר קופץ: 'אתה!'. וזה קורה לי בבנק, בתור לקופת חולים, בסוּפר. אני צרוב לדור שלם בדיסקט במוח".
הקטנים מכירים אותו כשכן אהרון מתוכניות "המועדון של יובל המבולבל" בערוץ הופ. בערב סוכות הוא יעלה בסידרה לפעוטות שתשודר בערוץ ניק ג'וניור של הוט, "תמר הבלשית וקפטן יום שלישי" - על ילדה שמבלה עם סבה ואביה ופותרת תעלומות בסיוע רמזים. גורנשטיין יהיה כמובן הסבא - "קפטן שמפטן". את הילדה תגלם הילה הרוש ("זגורי אימפריה"), ואת אביה - גיא לואל.
אתה הולך בדרכו של טוביה צפיר?
"לפני כמה שנים פנו אלי אמרגנים בהצעה לתפור סביבי דמות לילדים, 'הרופא ד"ר גורנשטיין'. הרעיון היה יפה, אבל הם רצו שאשקיע כסף ואדאג גם לשיווק. התלבטתי, ובסוף סירבתי. שבגילי אתחיל להופיע בקניונים?
"כן, הכסף בהחלט מדגדג לי, אבל אני לא אשקיע בדי.וי.די ממוסחר מהסוג שמחלקים בגני ילדים. אני לא איש עסקים. להגיד את האמת? אני לא תמיד מבין את כוכבי הילדים היום, לא קולט מה הם עושים. ממה שאני רואה זאת סוכרייה ממוסחרת, שדופקת בראש של הילדים ברמה הכי פשוטה ופרימיטיבית. מה עם ערך מוסף של משחק טוב? מוסיקה איכותית? הומור מתוחכם? עברית יפה?"
הקולגה המבולבל שלך לא ישמח לשמוע את זה.
"תראה, יובל - כל הכבוד לו. הוא קלט משהו יפה ברוח של הילדים, והוא עובד איתם בגובה העיניים. אני שונה ממנו. אני מביא יותר את הרגש, את החום, את החיבוק. הילדים מתחברים אלי, אוהבים שאני חולק איתם את אמנות הבמה. כבר שנים שאני מופיע עם ההצגה 'איתמר פוגש ארנב' של דויד גרוסמן, עם המוסיקה של יוני רכטר, וזה שוס גדול. יש ביקוש לאיכות. אם בעקבות 'תמר הבלשית' יציעו לי סידרה אמנותית מכובדת, אסכים בשמחה".
גורנשטיין, תושב גבעתיים, נולד בתל אביב וגדל ברחוב הירקון ("שיחקנו 'פינות' על המדרכות. מכוניות היו עוברות פעם בשלוש שעות"). אביו, בנימין, היה חרט, מתקן משאבות וזמר אופרה חובב, שנהג לשיר מוצרט כשהיה מתגלח בבוקר. אמו, רות, היתה אשת חברה משכילה, מארחת שיחות אינטלקטואלים, מורה פרטית מבוקשת וזמרת חובבת בזכות עצמה.
כילד היה תמיד רציני, כהגדרתו. "הייתי מנגן בצ'לו בטקסי יום השואה. גם בנעוריי לא הייתי בדרן כפייתי, אבל תמיד היה לי טיימינג משובח. לא הייתי מהזן של ספי ריבלין או ציפי שביט, שלא הפסיקו להצחיק לרגע.
"הגדולה שלי היתה להביא את הבדיחה בסיטואציה הנכונה, לתת פאנץ' או חיקוי קורע בדיוק כשצריך. מטבעי אני ביישן, יושב בצד, אבל נתתי תמיד את הפנינה במקום הכי נכון - וזה עשה את הרושם".
בצבא שירת בצוות הווי צנחנים ובלהקת פיקוד מרכז (עם עוזי חיטמן, דורית ראובני ואסתר חיות, היום שופטת בית המשפט העליון). אחרי השחרור התפרסם כחצי מהצמד הקומי "חומה ומגדל", לצידו של צחי נוי.
לאורך השנים השתתף בהצגות שהפכו לקלאסיקות, בהן "אחרון הפועלים" ו"גטו" (שתיהן של יהושע סובול), "כנרת כנרת" (אלתרמן), "חלום ליל קיץ", "טרטיף" ו"שש נפשות מחפשות מחבר". הוא שר בעיבודים עבריים למחזות זמר, בהם "כנר על הגג", "צלילי המוסיקה", "המפיקים" ו"היפה והחיה".
כילד, עם אמו
את מירב פרסומו קנה בהופעות התכופות בטלוויזיה, בראשן ב"טלפלא", ב"זהו זה" וב"קרובים קרובים". הוא דיבב מאות דמויות מצוירות ("עזבתי בינתיים את התחום, כי הוא הפך לניצול שחקנים כעבדים בשכר של גרושים"). כמו כן, שר בתפקידי בס ובריטון במיטב ההפקות של האופרה הישראלית החדשה והתארח באינספור קונצרטים מוסברים לכל המשפחה.
על יחסיו עם אמו, שהיתה דמות דומיננטית בחייו, התגבר רק בתום שנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי. "עד גיל 35 הייתי שפוט שלה. היא היתה אישה מאוד חכמה, יפה, חזקה ובעלת השפעה. תמיד היו לה הערות על מה שעשיתי. 'אתה מגזים', 'למה אתה עושה את זה ככה'.
"מצד אחד היתה לה תשוקה לבמה בעצמה - היא היתה מספרת סיפורים בחסד, ומצד שני לא ראתה בזה מקצוע. בתחילת הקריירה הרווחתי המון כסף, קניתי דירה ואוטו, אבל בגללה לא חשבתי אף פעם שאני במקצוע 'אמיתי'. תמיד הרגשתי שזה 'רק בינתיים', עד שיגיע משהו יותר רציני. אצלה הכל היה תמיד מסובך.
"היא אף פעם לא היתה מרוצה. וזה השפיע עלי כילד. נקרעתי תמיד בין שני כוחות: מצד אחד - הכישרון שלי, שרצה לפרוץ לעולם, ומצד שני - מה אמא תגיד. פסיכולוגים יגידו שבמצב כזה הילד לא מבין שההישגים שלו הם באמת שלו, כי הוא תמיד זקוק להסכמה של אמא. הדימוי שלו נוצר מתוקף האישור שלה.
"בגלל ההשפעה שלה הייתי במשך שנים מנותק מעצמי. עבדתי על אוטומט, לא ניכסתי את ההצלחה שלי לעצמי, תמיד עברתי דרך הפילטר שלה. אני זוכר שהיינו יושבים ביחד בסלון, מסתכלים עלי בטלוויזיה, ואני חווה את עצמי דרך התגובות שלה. בגללה הסתובבתי בתחושה של חוסר ערך עצמי. כדי לרצות אותה השלמתי תואר שני בחינוך באוניברסיטת תל אביב, במקום ללכת אחר נטיית הלב וללמוד תיאטרון. למעשה, מעולם לא למדתי משחק באופן מסודר".
איפה היה אביך בכל הסיפור?
"בניגוד אליה, הוא תמיד פירגן לי. היה אומר: 'היית מצוין'. אבל היא לא נתנה לו להתקרב אלי יותר מדי. היא דחקה אותו לקרן זווית, ולמעשה פיספסתי את אבא שלי. רק בסוף ימיו, דרך הטיפול הנפשי שלי, הבנתי עד כמה החמצתי אותו. למדתי לכבד אותו כגבר עצמאי, מה שלא עשיתי בצעירותי".
הסירוס מצד אמך הגביל אותך בקריירה? מנע ממך להפוך לכוכב גדול יותר?
"יכול מאוד להיות. אולי לא הייתי צריך ללכת ללמוד חינוך, אלא להירשם ללימודי משחק. אם הייתי עושה את זה, אולי דברים היו נראים אחרת. אני לא מסתובב היום בתחושת מרמור, אבל בהחלט ברור לי שיכולתי לעשות יותר. שהפוטנציאל שלי, במיוחד בתחום המשחק הדרמטי, לא מומש במלואו".
שנים ארוכות, מגיל 35 ועד למות המטפלת שלו לפני שש שנים, הקדיש לטיפול פסיכולוגי מעמיק, שנועד לעקור את ההשפעות של דמות אמו.
"זה היה ממש לשייף ולצחצח את הנפש, כמו צחצוח שיניים", הוא אומר. באופן לא מקרי בחר בטיפול שנקרא "האם הקמאית", בניצוחה של מנחת הקבוצות הידועה ניצה אברבנאל ז"ל: מפגש קבוצתי שבועי בעל אופי אינטנסיבי, מחבק ועתיר עצות מעשיות - דברים שגורנשטיין התקשה לקבל מאמו בזמן אמת.
"כשאתה יושב מול קבוצה של שמונה גברים, כשמסתכלות עליך 16 עיניים, וכל אחד מדבר אליך מתוך הבעיה שלו - זה הופך לחוויה מאוד עוצמתית. אתה מקבל תמונה על עצמך, והקבוצה הופכת בעצם לתחליף של אמא מיניקה ועוטפת. האמא הקמאית. אם ניצה לא היתה נפטרת לפני שש שנים, הייתי ממשיך בטיפול הזה כל חיי".
ואז, דווקא על סף השחרור הסמלי מאמו, חלתה האם ומתה בפתאומיות. "בשבילי זאת היתה טרגדיה של ממש. כשסוף סוף הגעתי לשלב שבו יכולתי להתעמת איתה ולסגור מעגל, היא חטפה סרטן בראש ומתה בתוך כמה חודשים. לא הספקתי להטיח בה את מה שרציתי כדי לעבור שלב הלאה. לא היתה לי השלמה איתה. נשארתי באוויר. זה גרם לי לרגרסיה מאוד גדולה. הייתי צריך להתחיל את הטיפול כמעט מההתחלה".
הוא מראה לי תמונת שחור־לבן ממוסגרת של אמו בצעירותה. אישה עם יופי מהפנט, שמעיניה ניבטת תוגה. "אילו היתה חיה היום, הייתי דוחק גם בה ללכת לטיפול. בתקופתה זה לא היה מקובל. אני יכול להבין אותה: היא היתה בת של גאון, הפילוסוף הצ'כי פליקס ולטש, שהיה החבר הכי טוב של פרנץ קפקא. היא גדלה מבולבלת, והיו לה פחדים. מעולם לא מימשה את הפוטנציאל האדיר שלה, וזה יצר בה למעשה נכות".
במשך שנים עבד ללא הפסקה. "נדיר שעבר יום בלי שהופעתי במשהו. תמיד רדף אותי משפט אחד של אמא שלי: 'אתה מבזבז את הזמן של אלוהים'. תמיד הייתי צריך לרוץ, לטלפן, לקבוע הופעות, להיות בתזזית.
"היום, בעקבות הטיפול, אני מסוגל להגיד לעצמי, אין לי הופעה הערב? אז אין. מה הריצה? פתאום אני מרשה לעצמי להתמוגג גם מתקופות של בהייה. עכשיו אני בתקופה כזאת. קורא, שוחה, רואה טלוויזיה, יושב סתם וחושב. וזה נורא מהנה. ועדיין זה לא בא לי בקלות. אלה תקופות חשובות, ואני צריך לדעת להתמסר אליהן, להסיר את החסמים ולאפשר לעצמי להיות ב'זון' הכיפי של הבהייה. לתת לעצמי להיות שם".
גם שני עשורים וחצי אחרי שאמו נפטרה, הוא לא שוכח את הכווייה הצורבת במיוחד שספג ממנה. זה קרה בתחילת שנות התשעים, כשהשתתף בסדנת האופרה הבינלאומית של הזמרת ג'ואן דורמן בתל אביב.
"עליתי לכיתת אמן עם דורמן, והבאתי את אמא, שתשב בקהל. היא כבר היתה חולה. שרתי על הבמה את 'נישואי פיגארו' של מוצרט, ודורמן נתנה לי הערות. בסוף הערב החזרתי אותה הביתה, וברגע שהיא יצאה מהאוטו, היא אמרה לי פתאום: 'אתה יודע, אתה עשית לי את הסרטן בראש'. הזדעזעתי כולי. שאלתי: 'אמא, למה את אומרת דבר כזה?' והיא הסבירה: 'כשראיתי אותך הערב על הבמה, הבנתי שיכולתי להיות שם במקומך'. זו היתה מכה אדירה, למרות שברור לי שהסרטן כבר אכל לה את המוח ודברים יצאו ממנה בלי סינון".
כבר 37 שנים שהוא נשוי לניצה (62), שאותה הכיר בשנות השבעים בפעילות פוליטית משותפת באוניברסיטת תל אביב ("הייתי ביישן בענייני בחורות, אבל שרתי לה את 'מונה ליזה' של נט קינג קול, וזה עשה את העבודה"). יש להם שלושה ילדים: גילי (35), מעצבת גרפית; אור (29), שעובד בהייטק; ורוני (24), שחקנית מתחילה בוגרת ניסן נתיב (שכיכבה, בין השאר, בסידרת הנוער המצליחה "אליפים"). "נכדים עדיין אין לי, הם לא ממהרים", הוא מחייך.
איך החוויות מבית הוריך השפיעו עליך כאבא?
"תמיד אומרים שבגידול הילדים אתה מביא את הדוגמה שלמדת מהוריך. כאן שיחק לי המזל: כל בעיה שצצה בחיי, הייתי מביא לקבוצה. דרך הדיבור בטיפול יכולתי לתקן דברים, לשנות את דרכיי.
"כשבתי גילי היתה בת 10, היא למדה פסנתר. פעם ישבתי איתה, ופתאום לא התחשק לה לנגן. בתוך שניות נהייתה מריבה נוראית. סגרתי את מכסה הפסנתר בזעם, היא רצה לחדר וטרקה את הדלת, ומרוב עצבים נתתי אגרוף לדלת ועשיתי בה חור. זו היתה התפרצות אדירה ולא מובנת שלי. דיברתי על זה בטיפול, והחבר'ה בקבוצה אמרו לי מיד: 'השתגעת?'. אז חזרתי לגילי והתנצלתי. כשגילי היתה בת 17, היא צבעה את השיער בכתום, ומנהלת בית הספר שלה התקשרה אלי להתלונן. אמרתי למנהלת: 'גברת, בתי אמנית, וכך היא מבטאת את עצמה'. ראיתי בזה תיקון כאבא".
רק בשנה שעברה, אחרי יותר מ־25 שנות עבודה על הבמות של כל התיאטרונים הגדולים, קיבל גורנשטיין קביעות בתיאטרון הקאמרי. "אני משחק שם כבר 15 שנים. סתם כתבתי מכתב להנהלה, לא התכוונתי להרבה, ולתדהמתי הם אישרו את זה בלי בעיות. התברר שבסך הכל הייתי צריך לבקש".
בסצנה המפורסמת בסרט "הלהקה". "תמיד יהיה מישהו שיצעק לי: 'זמי, מה עם הלבּן?'"
בימים אלה עמוסה הקריירה שלו בכל טוב. ערב שירי סינטרה ("הצלחה אדירה"), ערב "דואט לתיאטרון" עם האקורדיוניסט איתן שפירא, הצגת היחיד "איטרוף" על פי דויד גרוסמן (שזכתה בפרס תיאטרונטו ב־2007), הצגות הילדים "איתמר פוגש ארנב" ו"עוץ לי גוץ לי", ההצגות "נשוי במנוסה" ו"ריצ'רד השלישי" (שעליה זכה בפרס התיאטרון ב־2012) והמופע המוסיקלי "כוכבים נוצצים בלאס וגאס". על כל אלה נוספות ההופעות שלו בטלוויזיה.
ועדיין, התחושה היא שאף פעם לא פרצת באמת לרשימה הבכירה של הסלבס בארץ.
"אולי זה כי אני תמיד מתחבר לפרויקטים של איכות. אני מודע לפער בין הסופרלטיבים שאני מקבל למעמד שלי. בין האיכויות שלי לבין היחס אלי. אבל אני לא מתלונן, באמת. אני עובד נון־סטופ, מתפרנס טוב, ויחסית די מאושר".
מה פשר החיבור האובססיבי שלך לסינטרה?
"אמי אהבה אותו. כשהוא הופיע בתל אביב, ב־1965, היא קנתה כרטיסים חצי שנה מראש. בעולם שממנו היא באה זה נחשב להפקרות לאהוב ככה את סמל הסקס והארוטיקה הזה. אני לא מחקה את הקול שלו, רק את הגישה. הוא בעצם שחקן שמספר סיפור. הוא אמר פעם שתמיד ידע 'להיות ברגע'. גם אני כמוהו, נמצא ברגע".
אתה דומה לו גם בכיבושי הנשים?
"ממש לא. בהופעות אני מתבדח שעם הכובע אני סינטרה, וכשאני מוריד אותו, אני חוזר להיות אלי. סינטרה הירשה לעצמו לפרק נישואים, לחיות כהולל, להתחתן שוב, לפלרטט עם המאפיה, להשתולל. אני לא מרשה לעצמי דברים כאלה. נשארתי באותו קו כל החיים".
אתה נהנה מהחיים?
"בהחלט. כשאני רואה חולצה יפה - אני קונה, לא חשוב כמה היא עולה. אני תמיד מכוון הכי גבוה. החיים קצרים, אז שווה להתחבר למשהו עם ערך. זה דווקא דבר טוב שלקחתי מאמא שלי".
מעדיף אוכל בריא?
"לא ממש. בשנים האחרונות אני שם לב יותר, הפסקתי לאכול ג'אנק, אבל אני לא טבעוני. ההטפות שלהם עולות לי על העצבים".
אתה מרגיש שאתה מזדקן?
"אני בהחלט מרגיש שאני בחלק השלישי של החיים. פה כואב משהו, שם נמתח. אני מסתכל על עצמי בראי ורואה את השינויים. כשאומרים לי 'נשארת כמו שהיית', אני צוחק. איזה נשארתי, מה אתם מבלבלים?
"בסך הכל הבריאות בסדר, טפו טפו, למעט בעיות בברכיים. ניסיתי כבר טאי צ'י ופילאטיס, עד שלפני שלוש שנים למדתי שיטת שחייה יעילה בשם 'טוטאל אימרז'ן'. זו חתירה במים ללא מאמץ, על בסיס ציפה ותנועות של האגן. ברגע ששולטים בטכניקה הזאת, אפשר לשחות לנצח. יש לי רק בעיה עם בריכות: הכלור גורם לליחה, וזה מזיק לי לשירה".
אתה היפוכונדר?
"לא, חוץ מדבר אחד: כשכואב לי הראש אני ישר מתחיל לדאוג, שלא יהיה לי מה שהיה לאמא שלי. גם הצטברות ליחה מפחידה אותי, שלא ייווצרו בעיות בסימפונות. אני לא קושר מטפחת סביב הצוואר כמו פבארוטי, אבל מקפיד לא לאמץ את הגרון. ויש לי מכשיר אינהלציה מיוחד בחדר".
קולו בגד בו פעם על הבמה, כשהשתתף באופרה "הספר מסביליה" בסוף שנות התשעים. "גילמתי את דון בזיליו, ובסוף המערכה הראשונה, רגע לפני סגירת המסך, פיזרו קונפטי מהתקרה. שרתי בפה פתוח, וכשהרמתי את הראש נחתה לי חתיכת נייר לתוך הגרון.
"לא הצלחתי להוציא הגה. כלום. נאדה. אילמות מוחלטת. הקונפטי עצרו לי את כל המיתרים. מזל ששרו על הבמה זמרים נוספים, כך שהקהל לא קלט.
"אחרי שהמסך ירד רצתי בטירוף לחדר ההלבשה, כולי בלחץ. בינתיים הקפיצו זמר מחליף, הוא אפילו הספיק להתלבש. ואז, כמו בסרטים המצוירים, הרבצתי פתאום שיעול גדול, והופ - הנייר ניתז החוצה. בתוך שנייה חזר לי הקול. צעקתי: 'אני בסדר! אל תעלו את המחליף, יש קול!' וחזרתי למערכה השנייה.
"הסיפור הזה נתן לי להבין עד כמה הקול הוא דבר שברירי. אנחנו לא חושבים על זה ביומיום, אבל הקול שלנו תמיד נמצא על חוט שערה, תלוי על בלימה".
גם החיים שבריריים. לפני שש שנים, ב־21 באוקטובר 2009, ניצל גורנשטיין בנס בתאונת הדרכים שבה היה מעורב רכב ההסעות של הקאמרי. שחקני ההצגה "היה או לא היה" עשו את דרכם לתל אביב בתום הצגה לילית בטבריה, כשבכביש רמת ישי סטה רכב מנתיבו והתנגש בהם בעוצמה. בתאונה נהרגו שניים מיושבי הרכב הפוגע, והשחקנית הלנה ירלובה נפצעה קשה. שאר השחקנים, בהם גורנשטיין, נפצעו קל.
"ישבתי ליד הנהג, כדי שאוכל לפשוט רגליים עם המטר תשעים וחמישה שלי, חגרתי את עצמי ונרדמתי. פתאום אני מתעורר, כמו מתוך חלום, לצרחה: 'הנהג השני נרדם!' ובום - מכה, האוטו מסתובב על צירו. המשקפיים עפים לי מהפנים, כריות האוויר מתנפחות, ודממה. חטפתי מכות יבשות, שריטות בכל הידיים והברכיים. בעיקר היה הלם גדול. חילצו אותנו משם עם אזמלים. אמרו לי שהסתובבתי המום מחוץ לרכב המרוסק. לא האמנתי ששרדתי. זה היה אירוע מכונן בחיי, והוא גרם לי להוציא כעבור שנתיים את דיסק הבכורה שלי - 'ונחיה' - שכולו שירי משוררים. בלי התאונה לא הייתי אוסף כוחות להגשים את החלום הזה".
נשארו בך חרדות מהתאונה?
"עד היום קשה לי לשבת ליד הנהג. כשאשתי על ההגה, אני כל הזמן צועק לה: 'תיזהרי!' מצד שני, אני אומר לעצמי שבכל זאת ניצלתי במיקום הזה. מי שישב מאחוריי נפגע יותר, וגם הנהג שישב לידי חטף".
מה אתה חושב על הטענות של שרת התרבות מירי רגב על הזנחה תרבותית של הפריפריה?
"התאונה שעברנו היא, בדיעבד, התשובה הניצחת. אנחנו, השחקנים, מבלים יותר בוואן מאשר על במה. אין מקום בארץ שאנחנו לא מגיעים אליו. אז שלא יגידו לי שאנשי התרבות מנותקים בבועה של תל אביב".
אתה מסכים עם האמירה שלה בראיון למוסף הזה, שהתרבות האשכנזית שלטה פה תמיד?
"לא. זאת פוליטיקה פופוליסטית. היא אומרת מה שטוב לבוחרים ולתומכים שלה לשמוע. כולנו יודעים שזה לא נכון. אפילו וילנסקי עשה פה שילובים של מזרח ומערב בשירים שלו לשושנה דמארי".
היא אמרה שצריך לעשות עכשיו תיקון ולתעדף את התרבות המזרחית.
"אני מרגיש שברדיו הם כבר מתועדפים. אני מודה שאני לא מתחבר למעוואלים, אבל יש להם זמרים עם קולות נהדרים. אתה שומע אותם בחתונות, זאת מוסיקה שעושה מצב רוח וכיף, אבל להגיד שיש בזה יותר מדי תרבות? עם כל הכבוד, אני לא מרגיש ככה. זאת מוסיקה של כפיים".
האיומים שלה בסנקציות על תיאטראות מדאיגים אותך?
"תיאטרון לא יכול לחיות אם יתערבו לו בתכנים. אחרת זה כבר לא תיאטרון, אלא שופר של מדיניות. מה השלב הבא? היא תגיד לפילהרמונית מה לנגן? למוזיאון תל אביב איזה ציירים להציג? בסוף נהיה כמו אלבניה. אמן חייב להיות חופשי. אם אין חופש, אין יצירה".
איך הרגשת כשהיא קראה לשחקנים "קפוצי תחת"?
"אני בטוח שהיא מצטערת שהיא אמרה את זה. לדעתי לא צריך להיאבק בה. תן לה עוד כמה חודשים, אולי היא תתחיל להבין מה התפקיד שלה.
"אם היא רוצה להירשם בהיסטוריה של שרי התרבות שעשו משהו, היא לא יכולה להגיד דברים כאלה. זה יהיה לרעתה, יחזור אליה כבומרנג. בסופו של דבר היא בחורה חמודה, אני אפילו אוהב את הפנים שלה. היא פוליטיקאית טובה, שהצליחה יפה בדרך שלה. דבר אחד אפשר לרשום לזכותה: היא בכל זאת הביאה תוספת קטנה לתקציב התרבות, וזה כבר טוב".
ב־1978, בשנת השלושים לעצמאות ישראל, שרת בגאווה את השיר "לארצי יש יום הולדת". מה היית שר לישראל היום?
"איך שאני רואה את הדברים, המצב נהיה רע מאוד. אני חרד למה שקורה פה. מצד אחד אנחנו נלחמים פחות טוב מאשר בעבר, ומצד שני גם שלום לא עושים. פעם העולם כולו היה נגדנו, היום זה אנחנו נגד העולם. אני מרגיש שהחברה הישראלית הולכת לאיבוד, מאוד מצער להגיד את זה". √
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו