אל ראש ההר

מאחורי עננת הפרסטיז'ה שאופפת אותו מאז שנבחר לפתוח את פסטיבל ונציה האחרון, "אוורסט", דרמת ההרפתקאות הריאליסטית והמרהיבה של הבמאי האיסלנדי בלתזר קורמקור, הוא סרט אסונות. הוא אמנם הרבה פחות מלודרמטי, נצלני ונמוך מסרטי האסונות ה"קלאסיים" של שנות השבעים ("המגדל הלוהט", "הרפתקה בפוסידון" וכיו"ב), והוא גם הרבה פחות מטופש, צעקני ותאב הרס מסרטי האסונות שיצאו למסכים בשנים האחרונות ("2012", "סאן אנדראס" וכיו"ב). אבל לא יעזור לו כלום. הוא עדיין סרט אסונות.

בהתבסס על מקרה שאירע באמת, ושתועד ותוחקר בכמה ספרים, הסרט מתלווה למשלחת מטפסי הרים שיצאה לכבוש את פיסגת האוורסט באביב 1996. באותן שנים הפך ההר הגבוה בעולם (8,840 מטר) ליעד פופולרי עבור תיירים שלא בהכרח היו מאוד מנוסים בטיפוס, וכמה מטפסים מקצועיים החליטו לעשות מזה עסק. תמורת כמה עשרות אלפי דולרים, כמעט כל אחד עם ארנק שמן יכול היה להצטרף למשלחת, וכתוצאה מכך קרו שני דברים: דרכי הגישה המעטות אל הפיסגה הפכו להרבה יותר צפופות מהרצוי; והרבה אנשים שלא באמת בורכו בכלים הפיזיים והמנטליים הדרושים להתמודדות עם האתגר העל־אנושי מצאו את עצמם מתמודדים איתו בכל זאת. על זה הסרט בעצם.

במרכז העלילה עומדת דמותו של אחד ממדריכי התיירים האלה - בחור ניו־זילנדי מרשים ונדיב בשם רוב הול (ג'ייסון קלארק). הוא מותיר את אשתו ההרה (קירה נייטלי) בבית (אף פעם לא סימן טוב), ויוצא להוביל משלחת שכוללת חבורה מגוונת של טיפוסים: עיתונאי מפורסם שהולך לכתוב כתבת שער על החוויה (מייקל קלי), נאד רפובליקני אמיד מטקסס (ג'וש ברולין), מטפסת יפנית ותיקה שכבר העפילה לשש משבע הפסגות הגבוהות ביותר בתבל (נאוקו מורי) ודוור עדין מסיאטל (ג'ון הוקס), שרק רוצה שהילדים בעיירת מגוריו יהיו גאים בו. אליהם מצטרפים עוד כמה חברי צוות (אמילי ווטסון מגלמת את מנהלת החמ"ל של המשלחת, שממוקם בבסיס ההר, וגם סם וורת'ינגטון נמצא באזור). וסביב כולם חגים כל העת חברי המשלחות היריבות, בהם סקוט פישר (ג'ייק ג'ילנהול בהופעה היפסטרית מבדרת), מכר ותיק ומנוסה של הול שמוביל קבוצה משלו לפיסגה. 

בקיצור, כל החלק הראשון של הסרט מוקדש לאנשים הדי שרוטים האלה. מי הם, מה הם, מאיפה הם הגיעו, ולמה הם בכלל רוצים לעשות את זה לעצמם. למה להם לבחור לסכן את חייהם, להתמודד עם תנאי מזג אוויר קשים מנשוא, ולעלות לגובה שבו משייטים בדרך כלל מטוסי 747; למקום שבאופן ברור לא נועד לבני תמותה? למרות שבשלב מסוים העיתונאי שבחבורה שואל את השאלה הזאת בצורה ישירה, התסריט שכתבו וויליאם ניקולסון ("גלדיאטור") וסיימון בופוי ("נער החידות ממומביי") מותיר את התשובה בגדר משהו אבסטרקטי ולא מאוד רציונלי, וזה יפה. 

במקביל, החבר'ה מתחילים בהכנות הממושכות והמתישות לקראת היציאה לדרך. בדיקת ציוד. כמה טיפוסי אימון. וצריך גם להרגיל את הגוף לדלילותו של החמצן ולקור. לאחר כל אלה מגיע סוף סוף הדבר עצמו. רוצה לומר, ההעפלה לפיסגה. 

"ההר תמיד אומר את המילה האחרונה", אומר בשלב מסוים אנטולי, יד ימינו של מומחה הטיפוס שמגלם ג'ילנהול. זו בעצם הכותרת של החצי השני של "אוורסט", שמתחיל כאשר סופת שלגים קיצונית נוחתת על קבוצת המטפסים שלנו, שזה עתה החלה בירידה מהפיסגה, ומונעת מהם כל אפשרות להגיע הביתה בשלום. מי יחיה? מי ימות? איך זה יקרה? ובכן, בהנחה שאתם לא בקיאים בפרטים, מובן שלא אעשה לכם ספוילרים. רק אומר שקורמקור מטפל בסצנות הלא קלות האלה בטוב טעם וביושר, ומבלי ללחוץ. גם הרגעים ההרואיים וגם הרגעים הטרגיים שמתרחשים על המסך לא מעודדים הצפת רגשות. יש בהם משהו קר ואגבי, שמזכיר את הסגנון הדוקו־דרמטי של פול גרינגראס ("טיסה 93", "קפטן פיליפס"). המקומות היחידים שבהם הטון המאופק נסדק קמעה ומפנה את מקומו לסחיטה קלה וקצת מיותרת של בלוטות הדמע מערבים בתוכם את הדמויות הנשיות המעטות, שמופיעות כאן כולן בתור "הקול שבטלפון": אשתו ההרה של הול, מפקדת החמ"ל ואשתו של הנאד הטקסני (רובין רייט).

נכון, אפשר לטעון כנגד "אוורסט" שאין בו מספיק רגש. אבל בסך הכל, קורמקור יכול להיות מרוצה. שום דבר שעשה בהוליווד עד היום ("אקדח כפול", "המבריח") לא התקרב למה שהוא עושה כאן. הוא מצליח לאזן בין הספקטקל לבין העניין האנושי, מבלי לאבד את הפוקוס ומבלי לגלוש לקיטש. והוא גם מצליח להוציא מכל השחקנים המצוינים שלו הופעות גבריות ומחוספסות, במובן הכי איכותי ואמין של המילה (קלארק וג'ילנהול, שמגלמים דמויות הפוכות זו מזו, ראויים שניהם לאזכור מיוחד). 

לטוב ולרע, הרגע המרגש היחיד ב"אוורסט" הוא ההגעה לפיסגה - מה שקורה בדיוק בנקודת האמצע של הסרט. כל ה־shit storm שקורה אחר כך אולי יישאר איתכם, ויגרום לכם מחשבות והרהורים בנוסח "אז מי אשם במה שקרה?" ו"האם היה אפשר לעשות משהו אחרת?". אבל מטבע הדברים, הבחירה הראויה להערכה של קורמקור בגישת האנדרסטייטמנט יוצרת מידה של ריחוק מהדמויות ומונעת את יצירתם של רגעי קתרזיס יוצאי דופן. כך נראה סרט אסונות "מכובד", אני מניח. הדמויות נותרות קטנות. הגורל שלהן נדמה רנדומלי. וההר העצום הוא באמת זה שאומר את המילה האחרונה. מסתבר שאנטולי ידע על מה הוא מדבר. 

"אוורסט" ("Everest"), במאי: בלתזר קורמקור. ארה"ב 2015