באמונה שלמה

חבושה בכובע דוקטורט גדול, עמדה שינה קים לפני כמה שבועות בטקס המרשים באוניברסיטת בר־אילן, כל כך נרגשת ושונה משאר 259 הדוקטורים החדשים. שינה (43), נוצרייה מאמינה מדרום קוריאה, החליטה לעשות את הדוקטורט שלה דווקא בתנ"ך ובפילוסופיה. ודווקא בישראל. "התאהבתי בישראל וקראתי בתנ"ך, למדתי אותו וממנו, וגיליתי כמה עומק, תובנות וחוכמה יש בו", היא מספרת בעיניים נוצצות. "הגעתי לישראל בפעם הראשונה לפני כמעט 20 שנה, הייתי מתנדבת בקיבוץ וסטודנטית, ובעיקר נדהמתי מיופייה של הארץ. למדתי עברית באולפן, ואני ממש מודה לאלוהים שהגעתי לכאן. נכון שאני מאמינה באלוהים ובישו, אבל בעיקר אני מאמינה ומרגישה שאני רוצה להיות גשר בין הנצרות ליהדות". 

אנחנו נפגשים באוניברסיטת בר־אילן. יש לה נימוסים והליכות שנלקחו ממקום אחר. כשהיא מבינה שתאחר בכמה דקות ספורות לפגישה, היא טורחת לסמס לי על כך. המראה שלה מסגיר אותה מייד, מה שהופך את העברית שלה למרשימה עוד יותר. שפתה קולחת, מובנת וקליטה. אין בשינה שמץ של יהירות ושחצנות, להפך - מתקבל הרושם שהיא צנועה מאוד ואפילו מעט נבוכה כשאנחנו מדברים עליה כעל דוקטורית שזה עתה סיימה וקיבלה את הסמכתה. "מאוד התרגשתי בטקס וגם צחקתי בו המון", היא אומרת. "הייתי ממש מאושרת. באו לא מעט מכרים שלי מדרום קוריאה ומישראל, וזאת היתה גאווה גדולה עבורי לעמוד שם עם שאר המסיימים האחרים". 

היא נולדה בסיאול, בירת דרום קוריאה. "אבא ואמא שלי לא הצליחו להיכנס להריון, וזה כמובן מאוד העסיק אותם. הם התפללו וקראו בתנ"ך - הברית החדשה שנקראת בנצרות, וגם בכנסייה לא הפסיקו להתפלל למענם. אבא שלי היה קצין בצבא הדרום־קוריאני ואמא שלי היתה בעיקר בבית. אחרי חמש שנים קשות ומתישות זה קרה. הם היו ממש מאושרים כשהם הצליחו להיכנס להריון. אני נולדתי. כבר בתור ילדה אבא תמיד שם אותי על הברכיים שלו וקרא לי מהתנ"ך ומהברית החדשה. ככה גדלתי וספגתי את זה בבית", מספרת שינה. כשהיתה בת 5 נולדה לה אחות, והן "מאוד קשורות עד היום. גדלנו יחד, ולצערי הגדול, חווינו אסון נורא בתור ילדות קטנות. הייתי אז בת 9 ואחותי בת 4 בלבד. אבא שלנו, טזון, מת בפתאומיות כתוצאה מלחץ דם גבוה במוח. אמא שלנו, הונזו, נשארה איתנו לבד. אמא היתה אז בת 34 בלבד עם שתי ילדות קטנות. היא עשתה הכל כדי שנגדל כמו שצריך, שיהיה לנו כל מה שניתן ושתהיה שמחה בבית, למרות הטרגדיה והחיסרון הגדול כל כך של אבא. כל הזמן דיברנו בבית על אבא כאילו הוא חי. הוא היה מאוד נוכח בחיים שלנו".

אחרי שסיימה את התיכון הלכה שינה בגיל 18 לאוניברסיטה בסיאול ולמדה תואר ראשון בחינוך נוצרי. לפני 19 שנה, כשהיא בת 24, התחילה את הרומן הגדול שלה עם ישראל, כשהגיעה לכאן כמתנדבת צעירה לקיבוץ כפר חרוב שבצפון ושובצה במכבסה המקומית. "קיפלתי בגדים, עשיתי כביסות של חברי הקיבוץ, כל מה שהיה צריך במכבסה. הייתי מאוד שונה בנוף של הקיבוץ. זאת היתה הפעם הראשונה שהיתה בקיבוץ הזה מתנדבת מאסיה", היא מספרת בחיוך. היא נזכרת בערגה מופגנת בימיה הקיבוצניקיים, "התייחסו אלי נהדר וברוחב לב אמיתי. הבוסית של המכבסה ממש אהבה אותי והזמינה אותי אליה הביתה. הכרתי צורת חיים אחרת לגמרי, שיתופית ותומכת. הייתי בשוק כמה הקיבוץ יפה, כמה ישראל יפה וכמה האנשים כאן חמים ואוהבים". שינה מספרתי כי "ידעתי על עם ישראל רק דרך התנ"ך ופתאום פגשתי את הארץ עצמה, את האדמה שלה, את כל העוצמה שגלומה בה. מאוד סיקרן אותי ללמוד עוד על העם היהודי, כמה הם סבלו בעבר, ומאוד סיקרן אותי לחקור עוד על היחסים בין הנצרות ליהדות. מאוד אהבתי את הזמן שלי כמתנדבת בקיבוץ. הרבה חברים הזמינו אותי סתם כך לקפה ותה בבית שלהם וקראתי גם בתנ"ך. התחלתי ממש מספר בראשית והגעתי לספר ישעיהו והנביא יחזקאל. הרגשתי שאני מתחברת ככה גם לישראל ולקיבוץ וליהדות. לצערי, הייתי צריכה לחזור לסיאול אחרי כמה חודשים, כי הייתי צריכה להמשיך את לימודי התואר השני שלי בחינוך נוצרי". 

 

"לא הייתי בטוחה באמונתי"

לפני כ־16 שנה התרחש המהפך הגדול בחייה של שינה, שלווה בעצב תהומי ובקושי עצום שנפלו עליה באחת. "אמא שלי חלתה בסרטן. זה עירער את עולמי. נכנסתי לתקופת עצב ודריכות גדולה בחיים שלי. כל הזמן התפללתי עליה שתהיה בריאה וביקשתי בתחינות מאלוהים: 'תרפא את אמא שלי. אל תיקח גם אותה מאיתנו'. ימים ולילות דיברתי איתו. לא הפסקתי לבקש מאלוהים שיעשה לנו נס". 

למרבה הצער, התפילות לא נענו. "שנה לאחר שגילו לה את המחלה, אמא שלי, שכל כך אהבתי, שהייתי קשורה אליה מאוד ושגידלה אותי ואת אחותי בכל כוחותיה ולבדה, נפטרה מהסרטן. זה הוביל אותי למסע של חשבון נפש פנימי, עמוק ומייסר. שאלתי את עצמי אם באמת יש אלוהים, אם אני מאמינה באלוהים. הרי כבר אין לי אבא ואין לי אמא, ואנחנו כל כך בטחנו באלוהים כל השנים, אז למה הוא בעצם לא ריפא את אמא שלי? שקעתי בהרהורים קשים ונוקבים על האמונה שלי באלוהים, ובעיקר נורא כעסתי על החיים ועל האובדן הגדול בחיים שלי והצער והשבר. עבדתי אז בכנסייה בתחום החינוך הנוצרי בסיאול והלכתי לכומר שלי. אמרתי לו: 'אני לא בטוחה באמונה שלי'. הייתי זקוקה לאוויר, לחופש, לעשות עם עצמי משהו אחר בחיים".

בכנסייה בסיאול הבחינו במצוקה הגדולה של שינה והחליטו לתת לה חופשה מיוחדת של חצי שנה, וכך היא מצאה את עצמה שוב בישראל. "חשבתי, לאן אסע? איפה אמצא מעט שלווה בחיים? אמרתי לעצמי שרק בישראל אמצא מעט רוגע בחיים שלי. אהיה עם עצמי ומול אלוהים. זה היה הזמן שלי להיות לבד מולו. היו לי המון שאלות, ואחת עיקרית: למה, למה לקחת את אמא שלי?" 

בישראל שכרה שינה דירה בירושלים. "זה היה בחורף, היה קר וחשוך נורא, והיה גם מאוד מפחיד. הייתי לבד, זרה, בארץ לא שלי, בלי שפה ובלי משפחה ובלי חברים. היו לילות שלמים שבהם לא הפסקתי לבכות. הרגשתי בודדה. אבל הרגשתי גם שיש לי חיבוק מאלוהים. הרגשתי שהוא נמצא איתי. שלא סתם הגעתי לכאן. שיש בארץ הזאת, בישראל, משהו מאוד מיוחד עבורי". 

היא מספרת שעם הזמן התחילה להכיר אנשים, "גם דרך 'קהילת ירושלים־בית הגאולה' בירושלים. מדובר במאמינים מכל הדתות שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה ובישוע שאלוהים שלח כמשיח. יצא לי גם ממש במפתיע לפגוש בירושלים אנשים מדרום קוריאה שהיו כאן". יום חורף קר אחד, היא מספרת, עמדה לבדה בתחנת אוטובוס ובכתה במחשבה על אמה, הגעגועים אליה וחסרונה. הגשם היכה חזק, והיא הרגישה בעוצמה את הכאב וחוויית האובדן. "ולפתע, כאילו אלוהים שלח אותו אלי, ניגש אלי אדם והתחיל לדבר איתי. והתברר שגם הוא מדרום קוריאה. התחברנו, והוא הזמין אותי לאכול אצלו בבית שלו בירושלים מרק חם. גם אחרים שפגשתי בכל מיני מקומות, גם באוניברסיטה, נתנו לי עוד תנור מחמם ובעיקר חיממו את ליבי. הכרתי גם כומר קוריאני של קהילת ירושלים־בית הגאולה, שאליו התחברתי, וזה מאוד עזר לי כאן". 

אחרי כחצי שנה שבה שינה לקוריאה, ובליבה כמיהה להישאר בישראל וללמוד תנ"ך. לפני כ־14 שנה היא החליטה לחזור שוב, בפעם השלישית, לישראל. היא שכרה דירה בירושלים בשנית וקיבלה מילגה ללימודי תואר שני ביהדות באוניברסיטה העברית. במקביל היא למדה עברית באולפן בעיר ("וואו, זה לא היה פשוט ללמוד עברית, אבל הרגשתי שזה גם מחבר אותי כאן לאנשים, לתרבות, לישראלים"). 

שינה רכשה לא מעט חברים, בעיקר דרך לימודיה באוניברסיטה. "היו איתי עוד סטודנטים מדרום קוריאה וגם ממקומות אחרים בעולם. זה יצר אצלנו קירבה וחיבור, ונהגנו להיפגש גם אחרי שעות הלימודים. זה היה לי מאוד חשוב וזה איפשר לי לא להיות כאן לבד, בודדה, אלא מוקפת בחברים". לפני כשמונה שנים היא סיימה את התואר השני שלה ביהדות ורצתה בכל מאודה להישאר בישראל. "כבר הכרתי בישראל הרבה אנשים, הרגשתי שטוב לי כאן בסך הכל והחלטתי לקחת עוד קורסים שונים ומגוונים באוניברסיטה העברית. חיפשתי גם איך להתקדם מבחינה אקדמית. רציתי להתמקצע וללמוד עוד ועוד על התנ"ך. התחלתי להתעניין איך וכיצד ואיפה אוכל לעשות דוקטורט שקשור לתנ"ך. נפגשתי עם פרופ' אד גרינשטיין וגם עם פרופ' אליהו עסיס מאוניברסיטת בר־אילן. אחרי לא מעט שיחות איתם והכוונה בחרתי לעשות דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן, והחלטתי לעשות אותו בתנ"ך ובעברית. הדוקטורט שלי הוא על סיפורי החוכמה של התנ"ך. ספר איוב, משלי וקוהלת. זה לקח לי כשש שנים וזה היה מאוד לא פשוט. בסוף כתבתי 320 עמודים (באנגלית) בעבודת הדוקטורט שלי, אבל עד שהגעתי לזה היה לי מאוד קשה, התהליך היה ארוך". 

 

"החזרתי את הנצרות למקור"

כששינה החלה להרצות באירופה על התנ"ך, "אמרו לי שאני מתחברת לתנ"ך וליהדות כי אני גרה בישראל ומקבלת שם השראה. הסברתי להם שאני לא מתרחקת מהנצרות, ושהתנ"ך והברית החדשה מאוד מדברים אלי ומרתקים אותי". בכלל, כששואלים אותה איך זה מסתדר כנוצרייה לעשות דוקטורט על התנ"ך, בעיניה זה פשוט מאוד: "אני מאמינה באותו אלוהים שאתם מאמינים בו. ואני מאמינה גם בישו. היהודים לא מאמינים בישו ולא מקבלים אותו וזה ההבדל הגדול בין הנצרות ליהדות, אבל מבחינתי זאת לא היתה בעיה. אני ראיתי במהלך שלי, בלימודים שלי ובהתמקצעות שלי גם סוג של שליחות ואיחוד בין הנצרות ליהדות. לא התרחקתי מהנצרות אלא החזרתי מבחינתי את הנצרות למקור, וזה התנ"ך. זה מאוד עזר לי במהלך עבודת הדוקטורט שלי". 

פרופ' אליהו עסיס, דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, אומר בגאווה: "מייד הבחנתי כמה היא מיוחדת, חכמה וחרוצה. גם כזאת שכולם מתאהבים בה מייד. ליוויתי אותה במהלך הדוקטורט שלה הן מבחינה לימודית והן מבחינה אישית. אני מאוד מאמין בחיבור אישי בין מרצה או דיקן לצורך העניין לבין תלמידיו, וכך היה לי גם עם שינה. היא היתה זקוקה להרבה תמיכה ועידוד מאחר שלא היתה לה כאן משפחה, והיו לה גם רגעים של בדידות שבהם הרגשתי שאנחנו כמו משפחה שלה.

"אנחנו, כאנשים מאמינים, היא ואני, מאוד התחברנו ומצאנו הרבה נקודות משותפות. בעצם גם המקור שלה כנוצרייה מאמינה הוא התנ"ך, שהוא למעשה הברית הישנה מבחינתה, והיא מאמינה גם בברית החדשה. דווקא מהמקום הזה של האמונה ודווקא בבר־אילן, שבה העניין הדתי והאמונה נמצאים על השולחן, פיתחנו דיאלוג פורה".

פרופ' עסיס מספר עוד כי שינה נקשרה מאוד לישראל והפכה ממש ל"ציונית נלהבת": "די להציץ בעמוד הפייסבוק שלה ולהיווכח עד כמה היא אוהבת ישראל ונקשרה לארץ שלנו. זה היה מפעים לראות עד כמה היא נכנסה לעומקם של דברים, עד כמה היא הצליחה להשתלב בעבודת הדוקטורט שלה אל מול האנשים שעזרו לה, מול החומר בעברית, מול דוקטורנטים אחרים. הייתי איתה לפני כמה שנים בקוריאה. נתתי שם הרצאה באנגלית והיא תירגמה אותי לקוריאנית. נדהמתי איזו התלהבות היתה לה מדבריי ואיך היא הציגה אותם לשומעים. לפני כמה שבועות היא העבירה הרצאה מיוחדת בעברית לדוקטורנטים האחרים מהמחלקה שלי. במשך דקות ארוכות, בעברית שוטפת, בשפה עשירה, כולם היו מרותקים אליה. כמה עומק, רצינות, עברית נהדרת. זה מרחיב את הלב לראות את זה למרות כל קשיי לימוד השפה, החיים בארץ זרה, לימודים, עבודה, הכל". 

שינה שומעת את הדברים ומחייכת. "המנחה שלי, פרופ' אד גרינשטיין, שהוא בעל שם עולמי ואחד הפרופסורים הגדולים בעולם בתחום ספרות החוכמה של התנ"ך, ופרופ' עסיס לא עזבו אותי לרגע ודאגו כל הזמן שאני אתקדם ואשלים את הדוקטורט שלי. היו לי רגעים קשים. זה לא היה פשוט, היו מצבים של דיכאון וקשיים מהחומר הקשה, מהלבד שלי, והם ואחרים מאוד תמכו בי". 

 

דרך חדשה־ישנה

שינה עדיין לא מצאה את אהבת חייה. היא אומרת שחוותה ניסיונות ופגישות בישראל כדי למצוא אהבה, אבל אלה לא צלחו. "היו כמה בחורים שאהבו אותי וגם אני רציתי מאוד שתהיה לי משפחה משלי, אבל היו לי גם כמה בעיות עם זה. אני נוצרייה וביהדות זה אומר שאם הייתי מתחתנת עם יהודי, הילדים שלי לא היו נחשבים יהודים. זה העיק עלי", היא מספרת בכנות. "עד גיל 40 דאגתי מזה וחשבתי מתי זה יקרה לי, מתי יהיו לי בעל וילדים משלי ומשפחה טובה, אבל גם קצת פחדתי להקים משפחה. אולי זה בגלל הטראומה של המוות של אבא שלי כשהייתי ילדה קטנה. חשבתי, מה יקרה אם אתחתן ואעשה ילדים ובעלי ימות חס וחלילה? זה עצר אותי, חסם אותי. ראיתי גם שבישראל מתגרשים נורא בקלות. זה הציב בפניי שאלות. ואם זה יקרה לי? ואיך תתנהל המשפחה שלי? אני יודעת, איכזבתי פה לא מעט אנשים, אבל פשוט לא מצאתי את האהבה הנכונה לי". 

לפני כחודש וחצי היא עזבה את ישראל וחזרה לדרום קוריאה. ד"ר שינה קים החלה ללמד תנ"ך לפני כשלושה שבועות באותה אוניברסיטה בסיאול שבה עשתה תואר ראשון ושני בחינוך, Methodist Theological. בקרוב תתחיל ללמד תנ"ך גם באוניברסיטה נוספת בדרום קוריאה. "מצד אחד, יש בי עצב לעזוב את ישראל, להיפרד כאן מכל כך הרבה אנשים נפלאים וחמים שליוו אותי לאורך הדרך הארוכה ורבת השנים שלי כאן. גם מירושלים ומתל אביב, ומהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת בר־אילן, מהקיבוץ שהייתי בו ובכלל ממקומות רבים וטובים שהייתי בהם לא מעט. מצד שני, אין לי כאן עבודה, אני לא אזרחית המדינה ואני לא יכולה ללמד כאן את התנ"ך. אני חוזרת לקוריאה, לארץ שלי, ואני חוזרת עם דוקטורט ובשלות ובגרות. אני חוזרת לחיות במקום שבו נולדתי, עם השפה שלי והאמונות שלי. חזרתי להיות לצידה של אחותי, שהיא בעצמה פרופסורית לחינוך, ומאוד טוב לי", היא מספרת כבר מסיאול. 

"הסטודנטים נהנים מלימודי התנ"ך ומקבלים אותם נהדר. הם במסלול לימודים שבסופו הם יוסמכו להיות כמרים. זה חלק בלתי נפרד מהלימודים באוניברסיטה שם, וזה כמו ללמוד בישיבה בדרך להיות רב. מאוד התרגשתי לחזור לאותה אוניברסיטה שבה למדתי תואר ראשון ושני וכשאני כבר דוקטורית. לעולם לא אשכח את התהליך המרתק והמאתגר שעשיתי בישראל, שאיפשר לי להגיע למצב האקדמי והאישי שלי כרגע". 

לסיום מספרת שינה: "הרבה אנשים טובים ליוו אותי בישראל ואני כבר מתגעגעת. בעוד כחצי שנה אני מתכוונת לבוא לישראל לביקור עם קבוצת דוקטורים ופרופסורים מהאוניברסיטה שבה אני מלמדת, לקחת אותם לעשרה ימים של טיולים בירושלים, בגליל, בכל ישראל. אני רוצה שגם הם יחוו עד כמה הארץ הזאת יפה, מזמינה, חמה ואוהבת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו