אם עד אמש לא היה לי נימוק טוב מדוע אני לא מתחבר לאיגרוף נשים, הפארטיה בין הגר פיינר לאגנס בוסה סידרה לי את הראש. זה לא היה איגרוף ואפילו לא היה דומה. זה היה עימות בין מתחזה למתאגרפת מארמניה לבין אלופת עולם ששולטת יפה בעמידת מוצא, אבל לא רוקדת כמו מוחמד עלי, לא מתאגרפת של מכה אחת כמו ג'ורג' פורמן ולא מספקת שואו-טיים כמו אוסקר דה לה-הויה. אולי לוחמת באופי כמו שוגר ריי ליאונרד. אבל זה הכל כאילו. פיינר אמרה לי שאני פרימיטיבי כי אני לא חושב שנשים צריכות להיות בזירה. היא צודקת. זה לא בגלל שוביניזם צרוף, אלא בגלל שהן חיקוי עלוב למקור הפראי והכוחני. פיינר בת ה-25, אלופת עולם שהגנה על תוארה, מדורגת רביעית בעולם בארבע התאחדויות איגרוף לנשים שכוללות 81 מתאגרפות בקבוצת משקל התרנגול. בוסה, שלא עשתה דבר מלבד לדדות ברחבי הזירה, מדורגת 30. פשוט לא להאמין איך היא הגיעה לדירוג הזה ומי ערך אותו. הקרב היה הילוך איטי של קרב לגברים. שתי צעירות עומדות, שולחות יד באיטיות מובנת - ובזה זה נגמר. אני לא מסוגל לציין רגע מכונן אחד. לבוסה אין מושג, הגר ידעה זאת הרבה לפני הקרב. כל הכבוד לחברת איווקו שאירגנה את הערב והשקיעה לא מעט. עוד לא ברור אם יש כאן קהל צמא לאיגרוף, או שזה היה עוד אירוע של סלבס כמו הפרוות והרפלקסים במשחקי מכבי. אבל אם לפצוח כאן במסורת, לא חסרים מתאגרפים בעולם שישמחו לבוא להולילנד בשביל כמה לירות. אם תהיה היענות, אולי יגיעו התותחים הגדולים. אבל לבנות רק על רן נקש שמקבל מולו בובה נודדת שאוהבת לחטוף מכות ועל הגר פיינר, לא יוביל אותנו לכלום. אפשר לפרגן לשניהם על ההצלחה בקרבות, אבל זה אירוע נקודתי שלא מצביע על מגמה. יש כאן מספיק חומר גלם במגזרים הרוסי והערבי, אולי כדאי לחשוב על זה. ואפשר גם שלא. נשאיר משהו לגויים, הם טובים בזה יותר מאיתנו.
