חנות הספרים בקניון איילון צפופה מאוד. עשרות אנשים מסתובבים בין המדפים, מחכים למוצא פיה של אופיר, הסופרת הצעירה שמשיקה ממש עכשיו ספר ביכורים. היא רק בת 17, שערה שחור כפחם, מגיע כמעט עד כתפיה. חיוכה כובש.
היא לא מצליחה להפסיק לחייך. זו הפעם הראשונה שאנשים שהיא לא מכירה יקראו את רחשי ליבה. את הסודות הכי כמוסים שלה, את ההתמודדות שלה עם הסרטן, החרדות, הטיפולים, הכאבים הפיזיים, הדחייה החברתית, החברות שבאו והלכו, הדברים שאסור ואסור ואסור לעשות, כמו ללכת לים או סתם למקומות הומי אדם, וגם השירים הארוכים שכתבה, כדי לתת ביטוי לפחד.
שלוש שנים עברו מאז שהתמודדה עם הסרטן והחלימה. בדרך, בזכות עמותת Make A Wish, הצליחה גם להגשים חלום, להוציא לאור את הספר על ההתמודדות עם הסרטן ולמכור אותו בחנויות סטימצקי ברחבי הארץ. אחרי שנה ארוכה של כתיבה, לצד בדיקות וטיפולים נגד המחלה, הריחה את ריח הדפוס הטרי וראתה את הספר שלה ארוז בכריכה דקה, ועליה, באותיות שחורות, שם הסופרת: אופיר מרגוליס.
"גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים, שאדם יכול לגלות רק כשהוא חווה חוויה מטלטלת שכזאת", כתבה אופיר בהקדמה לספר. "עברתי תקופה לא פשוטה בחיי, ובאופן אירוני, המחלה סייעה לי לצאת ממנה. בסיפור זה אתאר את חיי, וגם את המחלה שהוציאה אותי מהעבר".
ועכשיו היא יושבת בקניון בשמלת ערב וחותמת על ספרה, "בין עצב לחיוך".
"אנשים קונים את הספר שאני כתבתי, שהוא שלי", היא מניחה את ידיה על חזהּ, נרגשת. "זה היה האירוע הכי עוצמתי והכי מרגש שהיה לי בחיים. אפילו שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו שלח ברכה, לבקשתה של דניס בר אהרון, מייסדת העמותה. והחברים, והמשפחה, ואנשים שאני פשוט לא מכירה, כולם שם בשבילי. זה דבר גדול.
"מאז שאני קטנה אני כותבת סיפורים ושירונים, סתם כל מיני דברים שילדים כותבים. עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה כשלמדתי ביסודי, ומהרגע שהתחילה המחלה, התחלתי לכתוב. תמיד חלמתי שהכתיבה תהיה משהו רציני".
היא מעניקה לי עותק של הספר, ובסוף ההקדשה כותבת לי שלא אפסיק לחייך. זה המוטו שלה בחיים.
• • •
"חשבתם שכימו זה דבר מדהים? אז לא, זה דבר קודר, מפחיד, מכאיב. חשבתם שכימו תעשה לי טוב? להפך. היא גרמה לי להתפרקות, לבחילות, לכאבים, זו הכימו המעצבנת הזו! רק עכשיו אני מבינה שהיא בעצם הצילה את חיי". (מתוך הספר)
היא נולדה בקליפורניה בארה"ב ועלתה לארץ בגיל שנתיים. גדלה בראשון לציון עם אחותה הגדולה מאיה (21) ואחיה הקטן יאיר (10). הוריה, חלי (48) ודודי (50), היו לצידה לאורך כל הדרך, "גם בשעות הקשות שמצב הרוח היה על הרצפה ואפשר היה להוציא אותו רק על ההורים". היא מתנסחת ברהיטות לא אופיינית לגילה, ואמא שלה אומרת שהמחלה ביגרה אותה, אולי קצת יותר מדי.
החדר שלה, היחיד עם מרפסת קטנה בבית, משדר שמחה. על הקיר פוסטר ענקי שהוצא לקראת השקת הספר, מתנה מעמותת Make A Wish. לוח שנה עם תמונות מההשקה מונח על החלון, ועל המיטה כרית גדולה שעליה התמונה של אופיר מחייכת, עם כובע הפוך, רגע אחרי שסיימה את טיפולי הכימותרפיה והשיער חזר לצמוח.
עם אמה חלי. "היא עשתה בשבילי הכל, אבל היא גם חטפה את העצבים שלי" // צילום: יהושע יוסף
בגיל 13 וחצי היא גילתה גוש בצוואר. "הצוואר ממש התנפח, לא ידענו מה זה. היו המון בדיקות בהתחלה". אמה המבוהלת לקחה אותה לבדיקות בקופת החולים, ושם עברה אופיר בדיקת FNA (ביופסיה שבה שואבים נוזל סביב הבלוטה במחט דקה).
"כל השבוע התפללתי שזה יהיה בסדר, זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאני מתפללת", חלי מדברת בלהט. "ואז התקשרו ואמרו שהכל בסדר, וחגגנו, הלכנו למסעדה, גם סיפרנו לאנשים, כי הרי הכל בסדר, כבר אין מה לדאוג.
"אבל כשהלכנו לרופא בקופת החולים לעשות סגירת מעגל, הוא הושיב אותי ואמר לי שהגיעו תוצאות נוספות, וזה לא טוב, שהגוף של אופיר מלא בבלוטות נפוחות. דודי היה בחו"ל בנסיעת עבודה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. באנו בכיף כזה, במחשבה שלא צריך לדאוג יותר, ולא היה לי מה לעשות אלא לשקר לה. זה היה אחד הרגעים הקשים שלי".
רק אחרי ארבעה ימים, כשדודי חזר, הם נסעו עם אופיר לבית החולים דנה בתל אביב. ההורים הרועדים נכנסו לחדר הרופא, בעת שאופיר ואחיה מחכים בחוץ.
"הייתי בלחץ, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת", אופיר מושכת בכתפיה. "ואז קראו לי פנימה, ואני רואה את אמא שלי בוכה, ואבא עם דמעות בעיניים, ואני לא מבינה מה קורה שם. הרופא שאל אותי 'איזו מחלה הכי לא רצית שתהיה לך?', ואני עניתי 'סרטן', והוא אמר שזה מה שיש לי. זה ממש מלחיץ לשאול דבר כזה.
"הוא אמר שיש לי סרטן וקוראים לזה הודג'קין. ישר התחלתי לבכות. כי בקושי ידעתי מה זה סרטן. תמיד חשבתי שזה מוות, לא ידעתי שיש טיפול. הוא אמר שזה מפושט, בדרגה 4, אבל יש טיפול ויטפלו בי כמו שצריך. ואני רק הבנתי שאני צריכה להאמין בעצמי שאצליח לצאת מזה.
"באותו רגע אמרנו שחמישים אחוז מהטיפול זה הכימותרפיה, וחמישים אחוז מהטיפול זה אני. ואני האמנתי בזה, זה היה סוג של מוטו, שהכל ישתנה לטובה לאט לאט, ושאני צריכה לתת את המקסימום מעצמי כדי שהכל ישתנה לטובה".
בתוך כמה ימים עברה אופיר הליך לשימור שחלה, כדי לשמור על הפוריות שעלולה להיפגע לאחר טיפולי כימותרפיה, החדרת פיק ליין (צינורית שדרכה תעבור הכימותרפיה) ובדיקת מח עצם, כדי לוודא שהוא לא נפגע. שבוע לאחר הפגישה עם הרופא היא החלה בטיפולי הכימותרפיה, ארבעה ימים כל טיפול.
"היה מאוד קשה לקבל את זה. לא ידעתי מה זה כימותרפיה, לא ידעתי מה עושים ואיך מתמודדים עם זה. הייתי קטנה. בזמן הטיפולים הייתי רוב הזמן במשחקייה בבית החולים, עם אנשים שבאו לבקר אותי. בנות שירות, משפחה. הייתי עושה הכל כדי לשמח את עצמי. שרה שירים, כותבת, רוקדת עם העמוד. שידרתי שמחה. בקושי הייתי במיטה.
"ואז היה מגיע הערב, והייתי אומרת לעצמי שאני לא יכולה יותר. שאני מי שאני עכשיו, ומי שאני זו ילדה שסובלת, שרוצה לשכב במיטה, להתעצבן על העולם ולהיות עצבנית. חיכיתי שכולם ילכו כדי שאוכל להוציא את זה, להתפוצץ. רק לאמא שלי היה מותר לראות את זה. היא עשתה בשבילי הכל, אבל היא גם חטפה את העצבים שלי, כי אי אפשר לשמור על ההצגה כל הזמן.
"עד אז היה לי שיער ארוך עד הישבן. זה מצחיק, תמיד שנאתי את השיער שלי, צחקו עלי בגללו, כי הוא היה נפוח, אבל ברגע שאלוהים לקח לי אותו, הערכתי אותו יותר. לפעמים אני חושבת שאני ילדה שצריכה לחוות דברים על בשרה כדי להבין את המשמעות של מה שיש לה. רק כשהיתה לי קרחת הבנתי כמה זה חשוב, כי בלי שיער אנשים מסתכלים עלייך, וזה מפחיד אותם.
"ניסיתי ללכת עם פאה, אבל היא לא היתה נוחה. בפורים באתי לבקר בבית הספר והייתי בהתחלה עם פאה. ואז החלטתי שזו לא אני ולא נוח לי, אז הורדתי והייתי ככה, כמו שאני, עם הקרחת. זה היה קצת מלחיץ בהתחלה, אבל זו מי שאני.
"דודה שלי, אחות של אמא שלי, לאה סארג', היתה חולה בסרטן והיתה הולכת עם פאה. ואני תמיד אמרתי לה שהיא צריכה להוריד אותה, כי היא לא נראית כמו עצמה. ואז זה הגיע אלי, ורציתי להיות אני. גם ההורים שלי כל הזמן החדירו לי לראש ששיער זה לא כל כך חשוב, והוא תמיד צומח. הם חיזקו אותי מאוד".
• • •
"החלטתי לשיר ולרקוד בישיבה. אמא שלי צחקה יחד איתי, והרגשתי שהחום איכשהו יורד... צפינו בדברים מצחיקים במסך המחשב של בית החולים. צחקתי בכוח, אבל בפנים עדיין בכיתי". (מתוך הספר)
לאורך כל תקופת הטיפולים אופיר כתבה יומן. היא קנתה אותו ביום שבו יצאה מחדר הרופא עם האבחנה הקשה. "בלב ליבי קיוויתי שיום יבוא ויומן זה יהפוך לספר", היא כותבת בספרה.
לצד היומן, שבו כתבה על דברים קורקטיים דוגמת טיפולים ובדיקות, כתבה ספר קטן. על רגשות, מחשבות, חברויות. "זו היתה תקופה מאוד קשה, אבל הכתיבה עזרה לי. זו היתה תרפיה בשבילי, לנפש. גיליתי שהכתיבה יכולה לעזור לי בהחלמה, להוציא את מה שאני חושבת. תיארתי איך הרגשתי כשגיליתי על המחלה, מה אני מרגישה לפני ואחרי ניתוח".
במקביל כתבה שירים. כואבים, נרגשים, של ילדה שמחפשת סיבה להמשיך לחייך. היא מצאה את הסיבה הזאת בכתיבה. בזכותה הרגישה שלמה, בזכותה הצליחה להבין שהיא יכולה גם לשמוח, כשהיא כותבת שיר שאחרים רוצים להלחין, או ספר שמישהו יכול להוציא לאור ולהפיץ ברבים.
עם מייסדי "Make A Wish", דניס ואבי בר אהרון // צילום: דניס בוטנרו
כשהבינה שהיא רוצה להוציא את הספר לאור, פגשה את אנשי עמותת Make A Wish Israel, שמטרתה הגשמת משאלות ליבם של ילדים החולים במחלות מסכנות חיים בגילאים 18-3.
"באה אלי הביתה מישהי מהעמותה, ראיינה אותי ושאלה אותי מה המשאלה שלי", אופיר שוב מחייכת. "בדרך כלל ילדים מבקשים לטוס לדיסני או משהו כזה, אבל כבר הייתי בדיסני, והדבר שהכי רציתי אז זה להוציא את הספר לאור. חשבתי שאני צריכה משהו שיישאר לי לתמיד, ומצד שני, שאנשים יידעו מה זה סרטן אצל ילדים".
"המשאלה הזאת היא די מיוחדת", אומרת דפנה מנדל, שליוותה את אופיר מטעם העמותה. "הרבה ילדים מבקשים לטוס, מבקשים לחוות דברים, ואז מגיעה משאלה כזאת, שעושה לך משהו אחר ומלהיבה אותך".
מנדל לקחה על עצמה את הגשמת המשאלה של אופיר, הגיעה לפרויקט "חממה" של סטימצקי, והעורכת רותם בירון הסכימה להירתם למשימה.
"זו היתה הפעם הראשונה שמישהו אחר, חוץ מהוריי, קרא את מה שאני כותבת", אומרת אופיר. "זה היה מוזר וקשה בהתחלה, כי הם נתנו לי ביקורת, לטוב ולרע, אבל לאט לאט את מבינה שאת צריכה לקחת את זה למקום טוב, כדי שיום אחד יהיה ספר טוב, שאנשים יקראו. קיבלתי את זה שלפעמים צריך לשנות לי דברים או לבקש שאכתוב יותר על משהו. למדתי שתהליך של הוצאת ספר הוא ארוך וקשה. זו היתה שנה של הגשמת משאלה, עד שהספר היה מוכן. ואז הוא היה מוכן והלך לדפוס".
"זה היה נורא מרגש", עיניה נוצצות. "תארי לך בית דפוס בחולון, ורעש של מכונות, וגריז, ואני מסתכלת על הדפים יוצאים בערימה אחד אחרי השני.
"אמא שלי אמרה שהנה התינוק שלי נולד, ואני צחקתי ואמרתי לה, 'איך את נותנת לי להיות אמא חד־הורית בגיל 16?', ודפנה אמרה שהיא האבא. אחר כך התיישבתי על ערימה של ספרים והרגשתי מדהים".
חלי מביטה בה בהערצה. "זו משאלה שכל כך מעצימה, וזה דבר גדול. היא קיבלה פה טייטל של סופרת, קיבלה השקה, מיליון דברים. אני חושבת שאפילו בעמותה לא ידעו עד כמה המשאלה הזאת העצימה אותה והחזירה אותה למסלול של חיים חדשים. הספר הזה אסף אותנו, הרים אותנו. שנה שלמה אופיר התעסקה בצילום ובעריכה, והכל היה כל כך מרגש וכל כך חדש. כמו משאלה שלא נגמרת".
• • •
"מישהו צעק עלי, צעקתי בחזרה. מישהו פגע בי, פגעתי חזרה. מה לעשות? לא ידעתי שאחלה, שיקרה לי דבר כזה, אבל כן ידעתי, והאמנתי, שמשהו צריך לשנות את המצב... חבל, ואני מדגישה את המילה חבל, שרק בדרך זו אנשים מבינים כמה הם טועים". (מתוך הספר)
חלק גדול מהספר נוגע ליחס של הילדים האחרים אל אופיר, לפני המחלה ואחריה. בפתיחות יוצאת דופן היא מספרת שכשהיתה בבית הספר היסודי, סבלה מבעיות חברתיות. "עברתי כל מה שילד עובר, אבל הרבה מזה", היא משפילה מבט.
"הילדים עשו עלי חרם, נידו אותי, לא היו לי חברים. היו מאוד רעים אלי. צחקו עלי שאני שמנה, למרות שלא הייתי שמנה בכלל, אמרו שאני מכוערת. עשו לי רע. הגעתי למצב שאני לא אוהבת את החיים".
בספר מספרת אופיר על הכאב שחוותה כילדה. על העלבון כשאחת הבנות כעסה עליה כשניצחה בתחרות ריצה, והסיתה בנות אחרות מהכיתה שלא לדבר איתה. על החרם הכיתתי שבו אף אחד לא הסכים לשבת לידה. על החלקות השיער והניסיונות לשנות אותו, כדי שהילדים יאהבו אותה, והאכזבה כשעדיין המשיכו להציק לה, עד כיתה ח'.
"כשגילו אצלי את המחלה, הרגשתי שאני חייבת לקבל כוחות, להתחזק ולאהוב את עצמי, כי לא אהבתי את עצמי. היו ילדים ששמעו שיש לי סרטן והתנצלו על איך שהם התנהגו, ויש בזה משהו מעליב, שאנשים שירדו עלייך וצחקו עלייך אומרים לך פתאום שהם חברים שלך ויהיו שם בשבילך, למרות שהם לא באמת שם בשבילי.
"בכיתי הרבה. לא הבנתי איך זה שרק כשאני חולה, אנשים מתייחסים אלי וכאילו אכפת להם ממני. כאילו אמרו שהנה אין לאופיר שיער ארוך יותר, אז היא השתנתה, בואו נקבל אותה. זה עצוב שהחברה היא כזאת ולא מקבלת אנשים שלא נראים בעיניה יפים.
"וזאת החשיבות של הספר בעיניי: שהוא יכול לתת כוחות לאנשים. למשל, ילד שחווה את המצב שהייתי בו מבחינה חברתית ומבחינת המחלה, יכול לקבל מזה כוחות ולדעת איך להתמודד".
גם אחרי שהספר הודפס ויצא לחנויות, אופיר קראה אותו שוב ושוב. "למרות שכבר ידעתי מה כתבתי, אני עדיין בוכה כשאני קוראת אותו. עד היום יש קטעים בספר שמאוד קשה לי לקרוא, כמו שיר שכתבתי, שאומר, 'אם תלכי מהעולם הזה - למי יהיה אכפת? למי יהיה קשה? מה יעבור לו בראש? תחשבי על העיקר, תחשבי רק טוב'.
"וכל פעם שאני רוצה להישבר, ורע לי, ואני חושבת שהחיים לא שווים, אני קוראת את השירים האלו לעצמי ואומרת, וואלה, כתבתי את זה כדי להסביר לאנשים שצריך לאהוב את החיים. ואז אני בוכה ומבינה שהדברים שכתבתי מחזקים אפילו אותי".
אחרי השקת הספר, החברים והמשפחה התחילו לקרוא את המחשבות הכי אינטימיות של אופיר. היא הרגישה חשופה, ולמדה להתמודד גם עם ביקורת. "היו חברים שפתאום נתנו ביקורת, אמרו שלא הייתי צריכה לשלב את השירים בספר, לסדר אותו יותר. היו כאלה שאמרו, 'אה, אם זה רק 80 עמודים, הוא לא מספיק טוב'. אלו דברים שאנשים כן אוהבים להגיד לאחרים.
מרגוליס. "תגובות חמות בעמוד הפייסבוק של הספר" // צילום: יהושע יוסף
"אני אומרת שמי שלא טוב לו עם זה, שלא יקרא. כי היו גם הרבה תגובות חמות מסביב. בעמוד הפייסבוק של הספר אנשים כתבו לי שהם שאבו ממנו הרבה כוחות. וזה מה שחשוב לי, לתת כוחות".
למרות שהיא לא מורידה את החיוך מפניה, עד היום היא מתמודדת עם ההשלכות של הטיפולים. כאבי שרירים שמגיעים והולכים, געגועים לחברות שהסרטן הכניע אותן ותובנות על העולם, שרק מי שחווה טראומה כזו בגיל צעיר כל כך יכול להגיע אליהן.
• • •
"כן, זה מוזר שילדה בת 15 כותבת על החיים. נו באמת, לעזאזל עם הסרטן! אבל הוא גם ביגר אותי וגם הפך אותי לכותבת שירים, ועכשיו גם ספר". (מתוך הספר)
לפני שבועיים התחילה את כיתה י"ב בתיכון מקיף ה' בראשון לציון. השנה היא גם תוביל את פרויקט "ילדים למען ילדים" של Make A Wish, שבמסגרתו מגייסים כספים להגשמת משאלות לילדים שנמצאים במצב שבו היתה היא.
"הרעיון של ילדים שמגייסים כספים למען ילדים מהווה חלק גדול מפעילות העמותה", אומרת דניס בר אהרון, מייסדת ומנכ"לית העמותה (ביחד עם בעלה אבי). "דרך הפרויקט הזה התאהבתי בעמותה לראשונה, עוד כשהייתי נערה בארה"ב". זו גאווה כפולה ומכופלת עבורי, כמי שעומדת בראש העמותה וכישראלית ציונית גאה, שמסתכלת על 19 השנים האחרונות שבהן אנו מפעילים את הפרויקט החינוכי־ערכי הזה בישראל.
"כל אחד מאלפי התלמידים שלקחו חלק בפרויקט הזה הוא שגריר של העמותה. זה מדהים לראות את ישראל במיטבה, אנשים שנרתמים ונותנים את כל כולם, בכל חלקי הארץ, בכל מעמד סוציו־אקונומי, הילדים מגייסים את המשפחות, את השכנים, את החברים, וסוחפים אחריהם בשליחות אדירה של נתינה.
"אנחנו מאמינים שהרופאים נותנים את התרופה, והגשמת משאלה נותנת את הקסם ואת הכוח. זו זכות ענקית לבוא ולשנות לטובה חיים של ילד שעובר משהו כל כך קשה".
במקביל להוצאת הספר, אופיר הוציאה דיסק משירים שכתבה, עם הזמרת רוני שקלים. אביה של רוני היה חבר הנהלה בעמותה, ודרכו היא שמעה על השירים של אופיר והציעה להלחין אותם.
היום אופיר עדיין ממשיכה לכתוב למגירה, ומקווה להמשיך לפרסם. "אנשים צריכים לדעת לכתוב את מה שיושב להם על הלב", היא אומרת כסופרת ותיקה. "זה כל כך משחרר, זה תפס חלק גדול בריפוי שלי".
batchene@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו