הרמזור בצומת היה אדום, והאיש התחיל לעבור בין המכוניות שעמדו לפניי. הרגע הזה, שבו אתה מחליט לתת כסף לקבצן אקראי ובכך לתקוע את עצמך בלי כסף קטן לחניון (או חמור מכך - בלי אפשרות לממן קסטה ברמזור הבא), נמשך בקושי כמה שניות: אתה מושיט את היד למחזיק הכוסות, אוסף שניים־שלושה מטבעות, מקווה שהמטבע הגדול שאתה מרגיש הוא חמישה שקלים ולא עשרה, כי כבר מאוחר מדי להחליף, נותן לקבצן, ובתמורה (אולי) מקבל ממנו איזו ברכה, למרות ששום דבר במצבו לא מעיד על היכולת שלו להגשים משאלות לעצמו או לאחרים.
הרמזור עדיין לא התחלף, והאיש כבר היה מספיק קרוב כדי שאוכל לבחון אותו. הוא נראה בסביבות גיל 60, לבש חולצה מכופתרת ישנה, ג'ינס לא אופנתי אבל נקי באופן מפתיע, ולמעשה, נראה בערך כמו כל אדם אחר בגילו. חשבתי שגם הוא בטח היה פעם ילד קטן עם חלומות ובני משפחה שקיוו שיגשים אותם, עם חברים, ואולי גם עם כלב או חתול, וניסיתי לנחש איזו טרגדיה הביאה אותו למצב הנוכחי שלו.
אבל הצפצופים העצבניים של כלי הרכב מאחוריי הזהירו אותי שגם עלי תנחת איזו טרגדיה אם לא אתחיל לזוז בקרוב. אז נתתי גז ונסעתי, לפני שהאיש הספיק להגיע אלי.
כשהגעתי לרופא (שפעת מזגנים שהסתבכה עם אבק מאווררים) ראיתי שהגעתי בול בזמן, ונשארו רק עוד שלושים חולים בתור. אז לקחתי עיתון וניגשתי לפינת חדר ההמתנה הצפוף (הידוע גם כפייסבוק של החיידקים - המקום שבו הם מכירים ומתרבים). כשהתיישבתי, גיליתי שהעיתון שלקחתי הוא מגזין כלכלה, מהסוג שקוראים בו אנשים שמילים כמו "אקטוארי", "נומינלי" ו"ארביטראז'" לא נשמעות להם כמו מנות במסעדה יוונית.
בכל זאת, מכיוון שאני יודע שבכלכלה הכל עניין של היצע וביקוש, ומכיוון שבשלב הזה ההיצע בחדר ההמתנה היה או מגזין הכלכלה שלקחתי או עיתון נשים שהבטיח בכותרת ללמד אותי איך להבחין שבעלי בוגד בי, החלטתי להישאר עם הכלכלי.
המאמר שקראתי דיבר על הפנסיה שלנו, והסביר שבגלל התמורות בכלכלה העולמית והשינויים בתוחלת החיים האנושית, רובנו נמצא את עצמנו בגיל די צעיר במצב שהכותב תיאר כ"עצמאות כלכלית מוגבלת ותלות בהון עצמי מתכלה", או כמו שאני הבנתי את זה - במצב של האיש מהצומת. התחלתי להרגיש זיעה קרה ורעידות בכל הגוף, וידעתי שזה הזמן לעזוב את הרופא ולפנות לאיש מקצוע - רואה החשבון שלי.
התקשרתי אליו ואמרתי שאני רוצה לבוא עכשיו ולדבר על הפנסיה. הוא אמר לי שישמח שאגיע, או שהוא אמר שהוא בחופש כל השבוע, לא יודע, כי מרוב דאגה איבדתי את השמיעה באוזן שמאל. בכל מקרה איחלתי הצלחה לשאר החולים בחדר ההמתנה ורצתי לאוטו.
כשהגעתי לרואה החשבון שלי, הוא חייך. "אז מה, נוסבאום, סוף סוף הבנת שמי שחי מצחוקים יכול לגמור בבכי?" אמר בטון מלא טקט. "אל תדאג, נעבור על הכל ונסביר לך מה לעשות".
התיישבתי מולו, והוא עבר על התיק שלי, כשמדי פעם הוא מתבונן בי באותו מבט מודאג שבו אבא של אשתי הסתכל עלי בפעם הראשונה שאמרתי לו ממה אני מתפרנס.
"תראה", אמר לבסוף. "אם אני מסכם את המספרים, כולל קופת גמל, קרן השתלמות וחיסכון אבטיח שההורים פתחו לך לבר המצווה, אתה יכול להיות רגוע. בגיל 65 אתה תהיה מסודר".
נשמתי לרווחה. ואז הוא המשיך: "בגיל 66, לעומת זאת, אני כבר לא יודע ממה תחיה".
נתקפתי דאגה, בואך התקף חרדה. "אז מה עושים?" שאלתי בהיסטריה קלה.
"לא יודע", אמר הרו"ח. "אין לך ביטחונות? נכסים? נדל"ן?"
נזכרתי שלפני כמה שנים, בהמלצת חבר, רכשתי מגרש להשקעה. כשאני אומר מגרש אני מתכוון לשטח בגודל של בלטה בין צומת פוריידיס לשום מקום, וכשאני אומר להשקעה אני מתכוון שזו אדמה חקלאית, שהדבר היחיד שיהיה מותר לבנות עליה אי פעם הוא קן נמלים. אחרי שצירפנו גם את הנכס הזה לרשימה, התברר שהיכולות הכלכליות שלי צנחו בעוד עשרה אחוזים.
בדרך הביתה, אחרי שבעצת הרו"ח פתחתי עוד תוכנית חיסכון ועוד קרן פנסיה וקברתי קופת חזיר בחצר, חשבתי שאולי בעצם הבעיה הכי גדולה בכלכלה בימינו היא שכל כך מעט בינינו בכלל מבינים בכלכלה. תחשבו על זה. הרי כולנו יודעים מאיזה אתר הכי משתלם להזמין חופשה, ובאיזה סופר צריך לעשות קניות כדי לחסוך 20 שקלים (וגם לקבל במתנה סט סכינים מהודר), אבל כמה מאיתנו באמת יודעים מה תהיה ההכנסה הקבועה שלהם מפנסיה בגיל 70, וכמה כסף הם הפרישו השנה לחיסכון?
במילים אחרות, נראה לי שההבדל הגדול בין אלה שיש להם לאלה שאין להם הוא הידע: אנחנו פשוט לא יודעים מספיק על הכסף שיש לנו או אין לנו. אולי זה מפני שיש כאלה שנוח להם שלא נדע, ואולי זה כי לרובנו פשוט נוח לא לדעת. אבל נראה לי שכדאי מאוד שנשנה את זה. איך? אני לא יודע, תשאלו מישהו שמבין בזה.
• • •
נ.ב. כשעצרתי בצומת, חיכיתי לקבצן גם כשהרמזור כבר התחלף. לא היה אכפת לי מהצפצופים, וגם לא מהקללות. נתתי לקבצן את המטבע הראשון שמצאתי במחזיק הכוסות, נדמה לי שזה היה חמישה שקלים, ונסעתי. "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל־פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי־בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ", אמר שלמה המלך, ובינתיים זו תוכנית החיסכון שלי.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו