מורה מבוכים

בתוך ים הסרטים הפוסט־אפוקליפטיים לבני הנעורים שהופקו בשנים האחרונות כדי לרכוב על ההצלחה הפנומנלית של "משחקי הרעב", "הרץ במבוך", שיצא למסכים בסוף הקיץ שעבר, התברר כהפתעה נעימה. אנסמבל השחקנים האלמוני, שאותו הוביל דילן או'בריאן (סידרת הטלוויזיה "זאב צעיר"), היה אנרגטי וסימפטי; הסיפור היה מהודק ואניגמטי במידה; והבימוי, של ווס בול, היה רב השראה. 30 מיליון הדולר שניתנו לבול כדי לעבד את הפרק הראשון בטרילוגיית רבי המכר של ג'יימס דשנר היו כסף קטן על פי כל קנה מידה. אך בעזרת אווירה מלחיצה וקלאוסטרופובית וחיבה יתרה לגוף העבודות של סטיבן ספילברג, הוא הצליח לסחוט מהם את המקסימום.

על כל פנים, עם הכנסות של כ־350 מיליון דולר, "הרץ במבוך" הצליח הרבה יותר ממה שחשבו שהוא יצליח. וכפי שקורה לא פעם במקרים כאלה, העבודה על סרט ההמשך החלה באופן מיידי, כדי שניתן יהיה להכות בברזל לפני שהוא מספיק להתקרר. וכך, שנה בדיוק אחרי צאת החלק הראשון, החלק השני, "מבחני הכווייה", מגיע אלינו, ולמרבה הצער, הבהילות שבה הופק, והעייפות של כל חברי הצוות (שלמעשה עשו את שני הסרטים גב אל גב, מבלי לדעת מראש שזה יהיה המצב), ניכרות לעין. שכן מדובר בברדק מוחלט.

לאחר ההיחלצות מהמבוך, תומאס (או'בריאן) וחופן חבריו מהסרט הראשון נלקחים אל בסיס צבאי מבוצר, שמנוהל בידי טיפוס נכלולי בשם ג'נסון (איידן גילן, "משחקי הכס"), ולומדים שהמבוך שלהם לא היה המבוך היחיד. ג'נסון, מצידו, עושה כמיטב יכולתו כדי לשכנע אותם שהם בידיים טובות עכשיו, ושאין להם עוד ממה לחשוש. אבל ברור שהוא משקר.  

מפה לשם, החבר'ה נמלטים מידיו של ג'נסון ומוצאים את עצמם בתוך מדבר רחב ידיים ושורץ זומבים. הם רצים מלא - שילוב המילים הכי שכיח בתסריט הוא "!Go, go, go" - אבל לא ממש נראה שהם מגיעים לאנשהו. כלומר, בכל מערכה של הסיפור הם פוגשים בדמויות חדשות (המגולמות בידי שחקנים כמו ג'יאנקרלו אספוזיטו, ברי פפר ולילי טיילור), ואלה מספקות להם פיסות קטנות של מידע. אך התמונה שהולכת ונבנית באיטיות אינה הגיונית או עקבית במיוחד, ואתם בהחלט עשויים למצוא את עצמכם שואלים "מהההההה!?". זה מה שקרה לי, לפחות.

אם נתעלם לרגע מהזומבים, נראה כי בני האנוש ששרדו את המגיפה הלא ברורה שמחקה את מרבית אוכלוסיית העולם מתחלקים לשניים: אלה שעובדים עבור התאגיד המדעי המרושע WCKD (ראשי תיבות ל־World Catastrophe Killzone Department), שאחראי לכך שתומאס וחבריו הוכנסו למבוך; ואלה שמתנגדים לו. אבל אם חושבים על זה לרגע, למרות שפעילותו המדעית מפוקפקת במקרה הטוב, ומושפעת קשות מהסרט "מטריקס", התאגיד המרושע הנ"ל אינו באמת כזה מרושע. וזה לא שהמתנגדים לו מציעים איזושהי אלטרנטיבה. בקיצור, אחרי צפייה בסרט הזה עדיין קצת קשה לי להבין מדוע אני אמור להיות נגדם.

למרות שהיריעה הרחבה מספקת לווס בול שפע של הזדמנויות ליצור אימאג'ים פוסט־אפוקליפטיים מרשימים, ומאפשרת לו לעשות עוד כמה הומאז'ים לספילברג (שימו לב לקריצות ל"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ול"פארק היורה: העולם האבוד"), בשלב מסוים "מבחני הכווייה" עף מהמסילה באופן מוחלט ועושה את המעבר ההרסני מ"סתמי" ל"מגוחך" (קומפלט עם פרצי צחוק בלתי נשלטים ברגעים הכי "רציניים"). הסרט אמנם מגיע לאיזשהו קליימקס רועש ומאולץ, שמכין את הבמה לפרק הבא, שיחתום את הסידרה, אבל בדרך הוא משיל מעליו באופן הדרגתי את כל האיכויות שאפיינו את הסרט הראשון, ומטביע את עצמו בערימות אינסופיות של נונסנס פוסט־אפוקליפטי מהסוג הכי גנרי שיש. 

אם "הרץ במבוך" היה כמו העונה הראשונה של "אבודים", בכך שהוא הצליח למשוך את הצופים אל תוך סיטואציה בסיסית מסקרנת ולגרום להם לתהות לאן כל זה מוביל, הרי ש"מבחני הכווייה" מזכיר את העונות האחרונות של הסידרה, כאשר כבר היה ברור שלתסריטאים אין שמץ של מושג איך הם הולכים לצאת מהסבך באופן שלא יגרום למעריצים לרצות להרוג אותם. נכון, יש מצב שבול וחבריו ינצלו את הזמן שעומד לרשותם עד ליציאת הסרט הבא (שמתוכנן ל־2017) כדי להתאושש ולהחזיר את הסידרה שלהם למסלול. אבל אחרי החלק הנוכחי, דבר אחד בטוח: זה לא יהיה קל. שלא לומר כמעט בלתי אפשרי. 

 "הרץ במבוך: מבחני הכווייה" ("Maze Runner: The Scorch Trials"), במאי: ווס בול. ארה"ב 2015

•   •   •

מלי לוי־גרשון ב"פלאפל אטומי". "ד"ר סטריינג'לאב" זה לא
 

בלאגן אטומי

"פלאפל אטומי", ה"קומדיה המטורפת" החדשה והמאוד לא אחידה של דרור שאול ("מבצע סבתא", "אדמה משוגעת"), מתאמצת מדי להיות "קומדיה מטורפת". יש בה יותר מדי דמויות, יש בה יותר מדי קווי עלילה, ויש בה יותר מדי בדיחות לא מצחיקות. אבל איפשהו, עמוק בתוך כל הבלאגן האטומי הזה, מסתתר לו סרט קטן, חמוד ועתיר כוונות טובות על שתי נערות - אחת ישראלית (מיכל טרבס) ואחת איראנית (טארה מלטר) - שמנסות למנוע שואה גרעינית בעזרת וירוס מחשבים בשם "התולעת הכורדית". ואת הסרט הזה, אני מוכרח להודות, דווקא מאוד חיבבתי.

הבעיה היחידה היא שכדי להגיע לסרט הזה, צריך לצלוח מעטפת מסורבלת ומתישה לפרקים שמכילה אלמנה עצבנית עם דוכן פלאפל נייד (מלי לוי־גרשון), פקח או"ם גרמני (אלכסנדר פילינג), חייל ניו־זילנדי ציוני עם מעי רגיז (וויל רוברטסון), כלב בשם ואנונו, האקר בשם מירון (עידן כרמלי המצוין) וחבורה מיליטריסטית מופרעת וחסרת אחריות (שי אביבי, זהר שטראוס, יוסי מרשק), שמתכננת להקדים תרופה למכה ולהפיל על איראן פצצת גרעין. 

מהרגע הראשון הקצב גבוה, ושאול, שכתב את התסריט וביים, פשוט מסרב להוריד את הרגל מהדוושה. אבל על כל רפליקה מוצלחת, מגיעות שלוש מוצלחות פחות. ועל כל רעיון מבריק, הצופה נאלץ לספוג שלושה רעיונות חצי אפויים (ורבע משעשעים) שהיה עדיף לכולם אילו מצאו את עצמם בסל המיחזור, ולא על המסך. 

במילים אחרות, "ד"ר סטריינג'לאב" זה לא. אפילו לא קרוב. וצריך לא מעט רצון טוב כדי להתעלם מכל העצים המיותרים שנשתלו כאן ולראות את היער. אבל כששאול נכנס לאלמנט שלו, וזה קורה בעיקר בחלקו השני של הסרט, "פלאפל אטומי" עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות: הוא מצחיק; הוא מאיר את המציאות המזרח־תיכונית שלנו באור מגוחך/מפחיד; והוא מעז לדמיין עבורנו, ועבור שכנינו, הפי־אנד שאינו צופן בחובו כמויות סיטונאיות של נשורת רדיואקטיבית. למה לא, בעצם?

"פלאפל אטומי", כתב וביים: דרור שאול. ישראל 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו