דבר בולט אחד העסיק אותי בשעה שנהגתי את רכבי דרומה אל בסיס חיל האוויר בחצור. זכיתי לבקר בבסיס הזה בשנה שעברה בעת מבצע צוק איתן. פגשתי שם טייסים בזמן אמת, ממריאים ואז נוחתים ואז שוב ממריאים. ברקע נשמעו אזעקות.
הנסיעה שלי הפעם, בקיץ החם רק מבחינת טמפרטורה, רגועה הרבה יותר. אני מגיע לבסיס רחב הידיים במטרה ברורה להתנסות אך ורק בסימולטור טיסה. השאלה כמובן היא עד כמה הסימולטור יכול לשבור את המחסום שבין המציאות הכואבת של שדות קרב, המראות והתחושות שחוויתי בשנה שעברה, לבין החדר הממוזג שבו אני עומד עוד מעט להתנסות, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, בהטסת מטוס קרב.
בחדר הסימולטור מחכה לי מפקד טייסת 420, סא"ל הראל. הטייסת שלו היא יחידת הדרכה ואימון בחיל האוויר הישראלי, המפעילה מדמי טיסה ("מאמני טיסה" או סימולטורים) של מטוסי קרב.
הטייסת חדשה יחסית והיא נחנכה ב־2010. היא כוללת מאמנים שמדמים מצבי חירום למטוסים F-15A/B/C/D ("בז"), F-15I ("רעם"), F-16 ("ברק") ו־F-16I ("סופה").
בנוסף, קיים בטייסת מאמן טקטי הקרוי בחיל האוויר "מרכז הדרכה לחימוש אווירי". בשנת 2013 נפתח המרכז לאימון משימתי (המכונה "מקושרים"), שמסוגל לדמות משימה וטיסה של מבנה שלם באוויר (ארבעה מטוסים).
גן עדן לחובבי נשק, אימון ריאליסטי ללוחמים. כתבנו בקרב אורבני \ צילום: דודו גרינשפן
התרסקות על עמק החולה
המטוס שנבחר עבורי היה זה שגיליתי שנכון לעכשיו הוא החביב עלי ביותר (אולי כי הוא היחיד שנתנו לי לנסות להטיס) - F-16. הטילים כבר חיכו לי ורעשי המנוע שבקעו מהרמקולים סביבי נתנו לי הרגשה שבתוך שנייה אני מרים את המטוס לשמיים.
ואכן כך קרה, רק שבמקום להמריא מהמסלול ברמת דוד המראתי מהשדות שלו, ובאלכסון. המחזה הפך מרהיב למדי כאשר המסך סביבי התחלף לאזור חיפה והכרמל. אז נפתחה עלי אש כבדה מהקרקע וגם מטוסי אויב הופיעו מולי. מהטילים עוד הצלחתי לחמוק בנונשלנטיות אבל מטוסי האויב חלפו על פניי כאילו הייתי אוויר. וגם כשהצלחתי להינעל על אחד, ריסקתי אותו במדויק מעל מפעלי בז"ן בחיפה. זו אולי פנטזיה נחמדה לחסל כך את זיהום האוויר, אבל כמות החיפאים שפגעתי בהם בעקבות הנפילה מעל העיר לא ידועה עד דקות אלו. ואלו לא יהיו החפים מפשע האחרונים שאפגע בהם לצערי בסימולטורים בכתבה הזו.
הראל ויתר על הניסיונות ללמד אותי תמרונים, וגם בנחיתה הוא ביקש ממני בעדינות לזוז כדי שלא אתרסק על עמק החולה. אני לא זוכר מתי נהניתי ככה מטיסה במטוס. אם רק היו מוכרים לי מוצרים פטורים ממס הייתי קובע חד־משמעית שמדובר בטיסה הכי מגניבה שעברתי בחיי.
"בעבר, עיקר התפיסה היתה בניית מאמן ותרגול דברים שבלתי ניתן לתרגל באוויר", מסביר לי הראל, "למשל תקלות משמעותיות במטוס דוגמת כביית מנוע, שלא נתרגל באוויר עקב הסיכון הגבוה. כל התרגולים נעשו במאמן המאפשר תרגול של מצבי חירום, תקלות וטיסות במזג אוויר קשה".
הראל טרם הצליח להתאושש מהיכולות המוטוריות הקלוקלות־משהו שלי, וממשיך להסביר: "כיום הטכנולוגיה מאפשרת לצמצם את הפער בין הדמיון למציאות. זאת אומרת שכשאתה במאמן - אתה מרגיש שאתה במטוס. גם במה שאתה רואה בעיניים, וגם בתחושה.
"כיום יש סוגי אימון מסוימים שבהם האימון במאמן טוב יותר מהאימון באוויר, כיוון שבמאמן אתה יכול לטוס בכל מקום בעולם, אתה יכול לטוס בסביבה מבצעית ובשדה הקרב, ואתה חווה התמודדות מול טילים ומטוסי אויב. אלה דברים שאתה לא יכול להתאמן עליהם באוויר, ובמאמן אתה נלחם מולם, רואה מולך את הטילים ומתפעל אותם כמו שצריך. אלה דברים שניתן להתנסות בהם במאמן בלבד. אתה יכול לחזור על אותו תרחיש עד שהמיומנות שלך מספיק גבוהה להתמודד עם התרחישים האלו בזמן אמת".
ועדיין, אני אומר להראל שכצפוי, האלמנט הנפשי חסר כמובן, המתח הבלתי נסבל, הפחד אולי, בלי להתייחס כמובן לעובדה שבסופו של דבר נשארתי על הקרקע. "הטייסים מתמודדים מול דילמות ואתגרים שיש להם בזמן טיסה. אתה טס בזירה מבצעית ולא מדמיין מטוס אויב ונלחם ב'כאילו'. החייל רואה את המיג, רואה את הטיל, ובמידה שהוא פגע בו - הוא רואה את האש ומרגיש את המטוס מסתחרר. מבחינת אימון, זה האימון הכי ריאליסטי וקרוב למציאות שיש".
הראל לוקח אותנו להביט בטייסים קצת יותר ותיקים ממני מנחיתים מטוסים בסימולטור בתנאי מזג אוויר קשים, ועושים זאת כאילו החנו עכשיו אופניים ליד הבית. "זה העתיד", הוא קובע לפני שאנחנו נפרדים. "החיסכון העצום שיש לנו בזכות הסימולטורים הוא משהו שקל להראות. זה הכיוון שגם צבאות בעולם לוקחים כי הם מבינים שזה העתיד. אני חושב שאנחנו יכולים להתפתח לכך שיהיו אימונים משולבים ברמה הכי גבוהה עם חילות אחרים לדוגמה. יש עוד לאן להתפתח בתחום הזה, אבל אין ספק שחיל האוויר הישראלי מספק היום את המאמנים שהם הטובים ביותר שיש כרגע".
עבודת ריתוך בעומק 90 מטר מתחת לפני הים. כתבנו מרוכז רק בלשרוד \ צילום: גדעון מרקוביץ
אדם מול אדם - מלחמה
היציאה מחצור דרומה לכיוון החום הבלתי אפשרי של הנגב בואכה מחנה צור, או בשם הידוע יותר שלו - בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים (ביסלמ"ח), אי שם בין הנגב לסוף העולם, היא לא נחיתה מטאפורית לקרקע אלא כזו שמעבירה אותך לעולם אחר לגמרי.
מהחדרים המפונפנים של חיל האוויר אל האבק, החול ו־44 מעלות בצל. אבל זה לא מפריע לרע"ן (ראש ענף) מאמנים בחט"ל (חטיבה אלקטרונית ליבשה), סא"ל יוחאי ואנה, לשמור על חיוך רחב ומחמם לב. הרוח מעיפה לנו לפרצוף עוד ועוד חול, אבל בנמ"ר (נגמ"ש מרכבה), שבו מחכָּה לנו סג"מ ספיר ארן, קצינת קטלנית, אנחנו נאטמים לגמרי מהנעשה בחוץ.
לעומת אוויר המזגנים שנשמתי בסימולטור הטיסה, פה אני מתחיל לפתח קלסטרופוביה לאחר כמה דקות ישיבה ברכב המשוריין והאטום שצמוד אל הקרקע. ואנה עדיין מחייך: "הסימולטורים שלנו הם הרבה יותר צנועים והרבה יותר קלים וניתנים לנשיאה ממקום למקום. הם פונקציונליים מאוד ובנויים בהשפעה שלהם המון על עולם ה'גיימינג', ובעתיד יהיו בנויים גם על המציאות המלאכותית".
ואכן, על אף הצניעות־משהו של הסימולטור, מהר מאוד בטלסקופים שלי אני מוצא עצמי בכפר ערבי אי שם פה בסביבה, מספק כוח אש לחבר'ה מגולני שבאים איתי (או לפחות ככה הבטיחו לי).
מהר מאוד אני עובר מאש קלה לדברים המעניינים יותר ומבצע ירי חי, הן במחבלים והן במשפחות חפות מפשע. בנוסף אני גם מפיל עליהם אש כבדה הרבה אחרי שהכפר נרגע. אבל זה רק כי לא שלטתי באמת בכפתורים.
רגע לפני שיריב אופנהיימר יוצא לי מהסימולטור ממושקף ומלא בזעם, אני מבין שגם על כלי היבשה אני לא מצליח להתנהל, ומה שנראה כמו עניין קל יותר מול המטוס, גורם לי להזיע בתוכו הרבה יותר. טוב, אולי כי יש לי הרבה יותר שעות טיסה מאשר נהיגה בכלים האינטימיים והקטלניים הללו.
ואנה מצידו, עדיין מחייך: "בוא ניכנס לסימולטור מעניין לא פחות". ואכן, כשאנחנו נכנסים פנימה אל המזגן, נדמה לי שאני חוזר אל החופש הגדול של ילדותי, שבו ביליתי שעות באולמות משחקי הווידאו.
הסימולטור הנוכחי מדמה בצורה מוחשית ככל הניתן היתקלות מול האויב. המשתתפים יכולים להשתמש במבחר כלי נשק שיורים באמצעות קרני לייזר מול מסכי תלת־מימד. ובאמת יש כאן כל כלי נשק אפשרי שנמצא בשימוש צה"לי. גן עדן לאמריקנים שחולמים לרסס את התיכון שלהם.
כאן אני כבר מפחד להתנסות, אבל החבר'ה הנחמדים מעלים לי על המסך את סג'עייה ויוצאים לפעולה. האמת? הלב נחמץ קצת למראה העובדה שהסימולטור הזה אולי לא מציג גם את החיים שנגדעו במקום הארור הזה, שדי בסימולטור בשביל להבין עד כמה הוא מסוכן.
השימוש בפונקציית התלת־מימד וקרני הלייזר יוצר תחושת מציאות ומאפשר אימונים של פלוגה נגד פלוגה - כדי לדמות את האויב בצורה הקרובה ביותר למציאות. בעבר, האימון במתקן איפשר תרגול עצמי בלבד אך לאחרונה עבר המתקן שיפוץ. ואנה מתנדב להסביר את העניין: "אנחנו לומדים כאן הרבה כמובן על האופי של החיילים. מי בנוי לדברים הללו ומי לא. המסקנות כאן הן מיידיות, אתה לא צריך לצאת לשטח ולהבין את זה, אתה רואה הכל גם כאן וגם בנמ"ר. בשלב מוקדם מאוד אתה מזהה מי מתאים ומי לא, על כל ההיבטים של זה".
הביקור כאן הוא קצר יותר, וכמו בכניסה לבסיס, גם ביציאה ממנו מקבלים הצצה בסיסית יותר לחיים בשדה הקרב.
הסימולטור, בפשטותו־משהו, מזכיר גם את המלחמה כפי שהיא: אדם מול אדם, נשק מול נשק, בשטח, על הקרקע. העניין המנטלי עובד כאן חזק יותר מאשר לדוגמה במדמה המטוסים.
"תגיד, אתה מגיע לתחנה מרכזית באר שבע?" שואלת אחת החיילות רגע לפני שאנחנו עוזבים את הבסיס. סימולטור או לא סימולטור, יש שאלות שנשארות, ולא משנה עד כמה הצבא שלנו ייחשב הכי מתקדם בעולם.
המבחן המנטלי של הלוחמים. הצוללת המוצפת \ צילום: גדעון מרקוביץ
העיקר ששרדתי כדי לספר
התחנה הבאה במסע שלי מובילה אותי צפונה. בסיס חיל הים בחיפה אמור לספק לי סימולטורים מסוג אחר, שבהם ההיבט הטכני הרבה פחות מפותח והעניין המנטלי הרבה יותר דומיננטי. במילים אחרות, קרוב יותר לחיים.
בהצעה שקיבלתי מדובר צה"ל נכתב בפירוש: "סימולטור הצפה - מדמה תרחיש של הצפה בצוללת. המשתתף בסימולציה אחראי לתפעל את הבעיה שגורמת להצפה ולסתימת החורים שדרכם נכנסים המים בדרכים יצירתיות כשלרשותו מספר חפצים".
המתקן בנוי בצורת חדר ומבפנים מדמה צוללת. בנוסף אתנסה בסימולטור צלילה במים עמוקים, "מתקן מים רחב בעומק של שלושה מטרים. המתקן מדמה צלילה במים עמוקים מאוד ומרגיל את הצוללים ללחץ הרב שיש מתחת למים. בפעם הראשונה יצטרף כתב אשר ידמה ויתרגל צלילה כמו אנשי הילת"ם (יחידה למשימות תת־מימיות)".
הסימולטורים האלה היו נראים לי קלאסיים עבורי: בקיץ האחרון ביליתי שעות אינספור בבריכות, אני מצויד בבגד ים חדיש למדי והשתפרתי ביכולות שלי עם השנורקל. כשהתבקשתי להביא גם מגבת, הסקתי שמדובר בעוד יום פעילות בחופש הגדול. בפועל היה מדובר בעוד תחנות שבהן הבכתי את עצמי.
תחילה פגשנו את סגן מפקד סימולטורים בקנ"ז (בקרת נזקים) - רס"ל בן אמיר, בחור צעיר מלא בביטחון אך בביישנות חיננית בו בזמן, שהסביר לי מהר מאוד שתא ההצפה משמש לצרכים שונים: "בתחילת הדרך אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עבודת הצוות, על האנשים הספציפיים שמגיעים ועל דרך ההתנהגות שלהם.
"אחרי שנסגרת עליהם הדלת, נעשה חושך מוחלט והמים מתחילים לזרום - אתה מקבל את כל סוגי התגובות", מפרט אמיר. "יש את אלו שישר מתחילים לפקד על אחרים, יש את אלו שנבהלים. אני חושב שהסימולטור הזה עובד חזק על הצד המנטלי, במיוחד בכך שהוא מבהיר בצורה לא רעה מה צפוי להם בשירות בשנים הקרובות.
"הרבה ספינות בחיל הים נבנו קודם כל כדי להילחם, ורק אז נזכרו שאנשים גם צריכים לחיות ולאכול בהן. אין שום דבר דומה לזה שאתה תקוע בספינה עם בן אדם מטר מול מטר לתקופה ארוכה כל כך. הסימולטורים בנויים כך שהם עובדים בעיקר על הצד המנטלי. להוריד את הבהלה, להוריד את מפלס הלחץ, כדי שבזמן אמת החיילים יגידו, עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים, אני יודע מה צריך לעשות".
אז ירדתי לתא ההצפה החלוד לבדי, בלי שום צוות לצידי, ובעיקר ביקשתי שישאירו את הדלת פתוחה, בשביל שייכנס קצת אור. המים אמורים להגיע לי עד לגובה הצוואר וברשותי גזעי עץ ובדים ישנים. המשתתפות ב"הישרדות" בטח היו נראות טוב יותר במשימה הזו והיו מספקות אחלה חומר לפרומואים נוטפי הורמונים, אבל אני הורדתי חולצה, חשפתי כרס של אמצע העשור הרביעי לחיים וניגשתי לעבודה.
ובכן, התא התמלא במים במהירות ואני הזעתי כמו חמור. למזלי, כשהמים הגיעו לי לאזור החלציים, החבר'ה סגרו את הברז. לא באמת הצלחתי לאטום את התא, אבל שרדתי כדי לספר. "החבר'ה אוהבים לבוא הנה גם לגיבוש. זה חלק מהעניין", מסביר לי בן, בעודי מתייבש עם המגבת.
ריתוך בעומק הים
משם צעדנו רגלית לפגוש את החברים מהילת"ם. בגד הים שלי היה כבר כמעט יבש והכנתי את עצמי מנטלית למשימה הבאה. נופיה של חיפה על רקע ספינות הטילים הנחות נתנו הרגשה של סוף הקיץ במארסיי או במקום שבו בסיסים של חיל הים הם בעיקר יעד למבקרים.
מהר מאוד חזרתי למציאות כשלחיצת היד של סגן מפקד הילת"ם - רס"ן אורון ענבר, העירה אותי. מדובר בגבר גבוה למדי, חסון ובעל חיתוך דיבור שהייתי בטוח שיסתיים בריתוק שלי לבסיס בחגים.
אבל החיוך שלו, רגוע ונערי, הזכיר לי שבסופו של דבר אני אזרח והוא לא יכול לגרום לי לסגור שבת. בערך. "פקודה של ילת"מ מאז שהופרדה משייטת 13 באה לידי ביטוי בכל התחום התת־מימי המקצועי בחיל הים. היחידה מבצעת פרויקטים מתחת לפני הים עד לעומק של 90 מטרים.
"מדובר במגוון פעילויות רב", הוא מפרט, "בין השאר עזרה ותיקון של כלי שיט של חיל הים מתחת לפני המים, ריתוך וחיתוך תת־מימי, ניסויי החיל התת־מימיים המסווגים וכן חבלה וסילוק אמל"ח, כשכמובן לאורך השנים יש שינויים בעבודה שלנו".
ענבר ממשיך ומסביר לי כי "במסגרת המשימות הללו קיים קשר הדוק בין היחידה לגורמי החיל השונים. במהלך השנים השתתפו לוחמי ילת"מ בפעולות חילוץ והצלה. מלבד פעולות צלילה שוטפות קיים בילת"מ אגף החבלה הימי של צה"ל. תחום שכולל מספר פעולות, החל מנטרול מוקשים ועד אבטוח מבצעים שונים של החיל".
לאחר שסיימנו את השיחה בחדרו של ענבר, הגיע הזמן לדבר האמיתי. אני בתוך גיגית של שלושה מטרים, צולל עד למטה ומביט בצוות מקצוענים בראשותו של אייל, איש צבא קבע, מבצע עבודת ריתוך מסובכת מתחת לפני המים.
כדי לא להביך את עצמי יתר על המידה, אני יכול רק לספר שבזמן שאייל ועופר הצליחו לבצע עבודת רתכות בעוגן גדול מימדים, אני השתנקתי בניסיון להגיע לקרקעית המיכל.
בניסיון החמישי הצלחתי, אבל הם כבר גמרו את העניינים שלהם במהירות רבה יותר מאשר אילו העבודות הללו היו נעשות על היבשה. "הצלילה היא הטבע השני שלנו, והמטרה היא שכך זה יהיה. שנעשה את הדברים באותה צורה שהיינו עושים אותם על היבשה", מסביר ענבר, שמודה שגם בשעות הפנאי הוא יוצא לצלול: "אבל זו צלילה אחרת לגמרי".
ציניות בצד, המפגש עם האנשים הללו הצליח לענות לי על התשובה שחיפשתי במהלך כל הכתבה. הסימולטורים הללו אולי משדרים בעיקר קור ואימון על יבש, אבל האנשים שמתאמנים עליהם הם קודם כל בני אדם שמנסים להגיע לרמת אימון מקסימלית, כדי שבזמן אמת הביצוע שלהם יהיה מושלם.
הם יודעים שזה לא ככה, הם מבינים את המשמעות שיש לנפש האדם בזירת הקרב המכוערת ובעיקר מצליחים להנציח את ההבדל בין האדם ובין המכונה. לא עניין של מה בכך כשמביטים בקצב ההתקדמות המטאורי של עולם הסימולטורים הצבאי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו