בימים שקדמו לראש השנה, היה בית משפחת נבון מתמלא במתנות ובברכות לחג. בכל רגע היה מתדפק על הדלת שליח, נושא בידיו זרי פרחים ריחניים או סלסילות שופעות שוקולד, דבש, רימונים ויין. הטלפון לא פסק מלצלצל: אנשים חשובים, מהארץ ומכל רחבי תבל, היו מתקשרים לברך את יצחק נבון, הנשיא החמישי, בפרוס השנה החדשה.
הבן ארז היה מתבונן בעיניים נוצצות בחבילות השי ובפרחי הנוי שגדשו את הבית, נפעם מתשומת הלב המורעפת על אביו. "אבל אבא תמיד הקפיד לצנן את ההתלהבות ולהגיד לי, 'אל תתרשם, זה לא חשוב. מדובר במצב זמני. היום כולם מקפידים לברך אותי, מחר יברכו אחר'. לו ולאמא היה חשוב שאני ואחותי נעמה לא נחשוב שאנחנו מיוחדים ושונים מילדים אחרים.
"ובאמת, כשאבא שלי פרש מהעשייה הציבורית, פחתה בהדרגה כמות הפרחים והשוקולדים לחג, ואני ואחותי לא ייחסנו לזה חשיבות. אבא שלי תמיד החזיק במבט מפוכח וצנוע על החיים. הוא ידע שבסוף אתה נשאר רק עם המשפחה הקרובה שלך, ולכן עליך לשמור עליה מכל משמר. מלחכי הפנכה שמקיפים אותך כשאתה חזק, נעלמים כשאתה יורד מהבמה".
ארז (41) מתראיין משום שאביו אינו יכול. בחודשים האחרונים היה יצחק נבון בן ה־94 מאושפז זמן ממושך בבית חולים, ושב הביתה רק לאחרונה.
"אבא שלי הוא אדם פרפקציוניסט, שלעולם לא ידבר בפומבי אם הוא לא מרגיש חד וחזק", מסביר ארז. "הוא לא יתראיין ממיטת חוליו, ולא יסתכן שבמהלך דבריו 'תצא תקלה תחת ידו', כמו שהוא מגדיר את זה".
יצחק נבון עם בנו ארז. "הפכנו לחברים הכי טובים" // צילום: קמיליה אמנות הצילום בע"מ
נבון אושפז קצת אחרי השקת ספרו האוטוביוגרפי "כל הדרך" (הוצאת כתר), פרויקט רחב היקף שבו השקיע יותר מעשור. ארז, האדם הקרוב ביותר לאביו, שנחוש להנציח את פועלו הרב, ליווה את מלאכת איסוף החומרים והכתיבה, והוא מכיר כל מילה בספר וכל פריט בארכיון של נבון. הארכיון הוא אוצר לאומי בלום, הכולל תמונות ומסמכים היסטוריים, מכתבים ופתקים בכתב ידם של מנהיגי המדינה ויומנים אישיים שכתב נבון במהלך ישיבות ממשלה, מערכות צבאיות, ובמיוחד לאורך שנותיו כעוזרו האישי ומנהל לשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. כיום עמל ארז על מציאת תקציב להשלמת קטלוג ומיון הארכיון.
"תהליך כתיבת הספר היה ארוך מאוד", הוא אומר. "אבא שלי חזר ובדק כל פיסקה, לקח את הזמן. עד השנים האחרונות הוא התנהג ופעל כאדם צעיר לחלוטין, שמתעלם מהגיל שלו. אני מצביע על גיל 91 כנקודת הזמן שבה הוא פתאום הזדקן. מאז התחלנו להאיץ בו שיסיים את הספר".
• • • •
נבון נכנס לתפקיד הנשיא בגיל 57, והיה הנשיא היחיד שהתגורר במשכן עם ילדיו הקטנים. בתו נעמה היתה אז בת 5, וארז בן 4. כמנהג בית הנשיא, נבון היה מקבל את קהל המבקרים באולם קבלת הפנים הגדול. הם היו יושבים כשפניהם אל הנשיא וגבם אל גלריה קטנה, שהיתה חלק מקומת המגורים של המשפחה.
"באירועים האלה היה ארז הקטן נוהג להציץ אלי מן הגלריה, מעווה את פניו, מנופף אלי לשלום", כותב נבון בספרו, "ואני צופה בו, כבול ברצינות ובכללי הטקס המתבקשים, וליבי יוצא אליו". נאומיו בפני משלחות מכובדות היו מופרעים מדי פעם בקולות המשחק של ארז בחצר הסמוכה - למשל, כשהוא נוהג בג'יפ ממונע.
"באותו זמן לא הבנתי את המשמעות והייחוד שבלגדול ככה", אומר ארז. "ההורים שלי הקפידו שאפילו בבית הנשיא נשטוף כלים ונעשה ספונג'ה, כמו ילדים אחרים. היינו אוספים מעשים טובים כדי לזכות בפרסים מאמא שלי, כמו ללכת ללונה פארק.
"כל שנות הלימוד שלי עברו עלי בבתי ספר אזוריים ואינטגרטיביים. אף אחד לא ניסה לדחוף אותי לכיוון בתי הספר בירושלים, שנחשבים לאליטיסטיים. כדי לשוות למשכן תחושה של בית רגיל, הוריי היו מזמינים אלינו הביתה חברים שלי. הם היו באים עם הוריהם לאכול ולשחק בבית הנשיא.
"הזיכרונות המשמעותיים שלי מאותה תקופה הם מהנסיעות למשחקים של בית"ר ירושלים בימק"א עם גדעון, שהוא הנהג של אבי עד היום, וכמו אח עבורי. בזכותו, למשל, אני אוהב מוסיקה מזרחית. מסיפורים, תמונות וקטעי עיתונות אני יודע שנפגשתי עם אנשים חשובים ומפורסמים. אבל מבחינתי, מה שהיה חשוב הוא שמוישה וחצי (הרמטכ"ל משה לוי ז"ל) נתן לי לרכוב על אופניים בביקור שערכנו בקיבוץ בית אלפא.
"כשאבא שלי היה נשיא, חרשנו את המדינה לאורכה ולרוחבה. הוא היה ועודנו מלא באהבה לארץ, אהבה לעם ישראל ואהבה לאדם באשר הוא אדם, בלי התנשאות. אדם שהולך בין האנשים. לא לידם, לא מעליהם.
"בזמן מלחמת לבנון הלכנו כולנו לישון בקיבוצים דן ודפנה, בזמן שהם הופגזו. הוא הלך לביקור של שלושה ימים בשכונת התקווה כדי להבין מקרוב את המצב בה ולהעלות את קרנה. במהלך הימים האלה הוא לן בשכונה, הביא אותנו אליה והרגיש בה הכי בבית בעולם.
"לא מזמן, האחות בבית החולים בדקה לו לחץ דם. הוא אמר לה, 'אני מתנצל שאני יושב ואת עומדת'. כשאנחנו יושבים בבית קפה או מסעדה, הוא שואל את המלצר, 'מה שמך? מאין הוריך? היכן גדלת?'. אני אומר לו, 'אבא, עזוב אותו, דחילאק, מה אתה משגע אותו'. אלה דברים שטבועים בו.
"גם היום, בגילו המתקדם, הוא בקי בפרטי הפרטים של כל מה שקורה במדינה. אני טס הרבה לחו"ל במסגרת העבודה שלי כבעלים של חברת נדל"ן ומקפיד תמיד להתקשר אליו ולבדוק מה שלומו. בשיחות האלה הוא מפליג בעדכונים ובפרשנויות על הצעות חוק ודיונים בכנסת והחלטות בג"ץ. ואני אומר לו, 'אבא, אני מדבר מחו"ל, בין פגישות, וזמני קצר. שאלתי מה שלומך. ספר לי עליך, לא על מה שקורה בכנסת'. אבל הוא מתקשה להפריד.
"היו פעמים שהתקשרתי ואמרתי, 'אבא, אני מדבר מחו"ל, בדיוק סיימתי לעבור על החדשות באינטרנט ואני מעודכן בכל מה שקורה. עכשיו ספר לי, מה שלומך? איך אתה מרגיש?'. והוא היה עונה לי, 'טוב, אז אם קראת, אתה בוודאי יודע שהיום נידון החוק הזה והזה'. בקיצור, לא הלך לי. זה חזק ממנו".
הוא אומר שלו ולאחותו היתה זווית ראייה שונה על העובדה שהם ילדים של איש ציבור. "אני חושב שלנעמה היה יותר קשה. אני לקחתי את זה למקום חזק ולא הרגשתי שונה, אחר, או תחת זכוכית מגדלת. ממש לא. סייע לכך הדגש של ההורים שלי על כך שהתפקידים של אבא לא הופכים אותנו למיוחדים. זה היקנה לי כלים טובים לחיים ולא הסתובבתי מעולם בתחושה מוטעית שמגיעות לי זכויות יתר.
"כל החיים שלי עבדתי קשה. כנער הייתי שליח פרחים, ואחר כך עבדתי בפיצרייה, מילצרתי במסעדות והייתי דייל באל על. נמנעתי מלנופף בזה שאני הבן של נבון. בצבא, במשך שלושה חודשי טירונות נ"מ, אמרתי לכל מי שהיה איתי באוהל שאבא שלי נהג אוטובוס. כשהסתיימה הטירונות, החלה להתפשט השמועה שהנשיא לשעבר מגיע לטקס. רק אז הקשר התברר, וחברים שלי היו בהלם. היה לי טוב ככה, הרגשתי נוח. גם לבחורות שיצאתי איתן לאורך השנים לא סיפרתי. אם הן ידעו, זה היה רק בהמשך הקשר בינינו".
נבון. "גם היום, בגילו המתקדם, הוא בקיא בפרטי הפרטים של כל מה שקורה במדינה" // צילום: דודי ועקנין
יצחק נבון נולד ב־1921 בירושלים, והוא מתגורר בה עד היום. עיר שאותה הוא מדמה בספר ל"צליל הבא ממרחקים. בערים אחרות שומעים רעשים. בירושלים שומעים קולות. בערים אחרות יש שטח, בירושלים - עומק". אביו יוסף היה מורה, סופר סת"ם, חבר באסיפת הנבחרים ופעיל בוועד העדה הספרדית. אמו מרים היתה עקרת בית, וממנה למד "את הרומנסות הספרדיות ואת הפתגמים והמשלים בלאדינו ובמרוקאית".
ילדותו היתה עבורו מקור השראה למחזה המצליח "בוסתן ספרדי", שכתב בסוף שנות השישים והציג יותר מאלפיים פעמים, עם יותר ממיליון צופים. המחזה עדיין כלול ברפרטואר של תיאטרון "הבימה", כהפקה הוותיקה ביותר.
• • • •
בשנות הארבעים כיהן נבון כראש המחלקה הערבית של ארגון "ההגנה" בירושלים. ב־1949 החל את תפקידו הראשון בשירות המדינה, כשנבחר לשמש מזכיר שני בנציגויות ישראל באורוגוואי ובארגנטינה. זו היתה התחנה הראשונה במסלול ארוך, שבו היה נבון עד ושותף לאירועים המכוננים בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל. רבים מהם נותרו רלוונטיים ביותר גם למציאות של ימינו. בהומור דק ומשובח, טבול בסרקזם, הוא מספק שפע ניתוחים, תובנות, אנקדוטות והצצות נדירות אל אחורי הקלעים של הנהגת המדינה.
השנים המרתקות והקסומות ביותר, כך נראה, היו אלה במחיצתו של דוד בן־גוריון, כעוזרו האישי בעת כהונתו הראשונה בתחילת שנות החמישים, וכראש לשכתו לאורך הכהונה השנייה, בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. "אבא שלי מחשיב את 'הזקן' לאביו הרוחני", אומר ארז.
הקשר האמיץ והעמוק שלהם החל להירקם בתחילת שנות החמישים. בן־גוריון קיבל במתנה ספר בן ארבעה כרכים בספרדית על ברוך שפינוזה, הפילוסוף שהעריץ. ראש הממשלה לא התעצל והחליט ללמוד את השפה, כדי לקרוא את הספר בכוחות עצמו. חיפושיו אחר מורה פרטי לספרדית הובילו אותו לנבון, ששימש אז מזכירו של שר החוץ משה שרת. נבון דבר את השפה בזכות שהותו בת השנתיים בדרום אמריקה.
מפגשי הלימוד התקיימו בימי שישי אחר הצהריים במעונו הפרטי של ראש הממשלה בתל אביב, למורת רוחה של אשתו פולה, שדרשה שבעלה יקדיש את מעט הפנאי העומד לרשותו לבילוי עם הילדים והנכדים. על השיעור הראשון כותב נבון:
"הוא ישב מולי בחלוק, מכורבל על הכורסה, ורגליו אסופות תחתיו. לא יכולתי שלא לראות את הגטקעס שלו מציצים מתחת לחלוק. הוא מדבר איתי על דקויות תורתו של שפינוזה, ואני, הדיפלומט המפונק שבי מהרהר: למה הוא לא מתלבש? איזה מין דבר זה, הלוא הוא ראש הממשלה!"
בן־גוריון בחתונתם של הנבונים. "אבא שלי מחשיב את 'הזקן' לאביו הרוחני", מעיד ארז // צילום: לע"מ
נבון מספר שבן־גוריון היה מתנהג בנוכחותו בפשטות, בידידות ובגילוי לב. "חשתי כיצד נטווים והולכים בינינו חוטים של אהדה רגשית גוברת והולכת". ב־1952 הציע לו ראש הממשלה ושר הביטחון לשמש מזכירו האישי, וכך הפך נבון לאיש אמונו וסודו.
נחמיה ארגוב, המזכיר הצבאי של בן־גוריון, העביר את נבון קורס מזורז בהלכות עבודה עם ראש הממשלה. "כשהזקן מבקש משהו - עזוב מייד הכל ועשה מבוקשו", הורה ארגוב. "הוא אינו אוהב לחכות, ויש לו זיכרון של ברזל. הזקן שואל שאלות. אם אינך יודע להשיב - אל תתחמק ואל תענה. אמור 'איני יודע' ורוץ לברר. אל תביא חצאי תשובות, אחרת תצטרך לרוץ מחדש. אצלנו עושים הכל: מגישים לו נייר ודיו, מוציאים ספלי קפה, מנקים את האבק. אל יהא דבר למטה מכבודך. אל תשקר לזקן ואל תנסה לרמותו. אם פעם יתפוס אותך בשקר - אתה גמור! טעית? הודה! סרחת? ספר! טיפשים הוא אינו אוהב, אבל שקרנים הוא שונא".
"ויש עוד משהו", הוסיף ארגוב, "וזה העיקר. אהוב אותו. בלי אהבה אי אפשר לעבוד איתו".
בין הזקן לארגוב, כותב נבון, בערה אהבה גדולה. ארגוב ראה בבן־גוריון את "גדול היהודים בכל הדורות", ואמר לנבון כי "שום דבר אחר לא מעניין אותי בחיים האלה. רק בן־גוריון".
• • • •
נבון אהב את בן־גוריון בכל ליבו, והעבודה במחיצתו רק הגבירה את הערכתו אליו. "אדם חסר גאווה, אינו מתנשא, תמיד במצב רוח טוב - צוחק והכתלים רועדים", הוא כותב עליו.
מלבד שנאת שקרנים, "הזקן" תיעב חנפנים. באחד הימים התגלע ויכוח בינו לבין נחמיה ארגוב בעניין פסוק מסוים בתנ"ך. ארגוב ניגש לבדוק את הפסוק, וכששב אמר: "בן־גוריון - אתה צודק, כרגיל". תגובת "הזקן" היתה מכה חזקה וזועמת על שולחן העבודה. "נחמיה", קרא, "המילה 'כרגיל' מיותרת".
נבון מספר שבן־גוריון היה זהיר ושקול מאוד בקבלת החלטות. אמנם מרגע שהתקבלה החלטה, "לא היה מסב את ראשו לאחור ומתלבט אם נהג נכון". אך בטרם קיבל החלטה היה מתייעץ ממושכות ולומד כל נושא לעומקו. עם זאת, היה בו גם צד אחר. נבון מספר כי בליל שבת, בראשית שנות החמישים, הוזמן למפגש בביתה של רננה, בתו של בן־גוריון. בשלב מסוים פרש הזקן מהסלון למרפסת. נבון יצא אליו ומצא אותו שרוע על ספה שניצבה שם, כשהוא שעון על מרפקו.
"התיישבתי לידו, ולרגעים אחדים האזנו בשתיקה לרחשי הלילה ולצרצור הצרצרים. לפתע נשא בן־גוריון את מבטו אלי ואמר בקול נמוך: 'כשאני צריך להחליט על משהו, אני חושב על פתרון מסוים. אם אני מרגיש כמין חשמל בכל גופי, וכל הגוף רועד, אני יודע שהפתרון נכון. אף פעם זה לא הטעה אותי'.
"בן־גוריון דיבר כמיסטיקן. הוטרדתי מן המחשבה מה יקרה אם חלילה ישמע מישהו את הדברים וידביק לו תווית של אדם המחליט החלטות גורליות על סמך תחושות לא רציונליות. 'הוזה', יקראו לו. כבר דמיינתי בעיני רוחי את כותרות העיתונים הזועקות: 'אוי ואבוי, בידי מי המדינה'. וכמה ישמחו שונאיו ומתנגדיו הפוליטיים לעשות שימוש בגילוי הזה ולשים את ראש הממשלה ללעג ולקלס". נבון החליט לא לחשוף את דבר השיחה לעולם.
פולה בן־גוריון כינתה את נבון "פרענק שלי", והיתה אומרת לו שהוא כבן עבורה. הוא כינה אותה "שניפשק", כשמה של עיירה נידחת בפולין. בתחילת דרכו חשש נבון מעבודה בקרבתה, אך במשך השנים, הוא כותב, גילה אישה בעלת מקוריות, הומור ושכל בריא, יצרית, משוחררת מכבלי נימוסים, ומעל לכל, מסורה מאוד לבעלה ועזר כנגדו.
היחסים בין דוד לפולה היו מורכבים, ולדברי נבון, הפכו עם השנים דומים ליחסי אם ובן. "הוא היה מתפנק אצלה כאילו הוא זקוק להוראות. אל תאכל! כן תאכל! תיקח את הסוודר! תשתה את הכדורים! והוא, כמו חייל ממושמע, אינו מתווכח וממלא את רצונה. לפעמים, כשנסענו יחדיו מעיר אחת לאחרת, הייתי יושב ליד הנהג, והם מאחור: הוא מניח את ראשו בחיקה ומנמנם, בעוד היא מניחה יד על ראשו ומלטפת אותו בחיבה".
ואולם היו ביניהם גם חיכוכים מרים, ונבון נאלץ לא פעם לספוג את קיתונות הזעם והביקורת של פולה על בעלה. "הוא כזה אגואיסט", אמרה לנבון באחת הפעמים שבהן הרגישה זנוחה. "לא אכפת לו הילדים, לא אוהב אף אחד, רק את עצמו. אני אשת ראש הממשלה. אם לא, הייתי עוזבת אותו".
פולה הרשתה לעצמה לחלוק עם נבון דברים נוספים שעל ליבה. למשל, היא לעגה לרחל ינאית בן־צבי, רעייתו של הנשיא השני יצחק בן־צבי, שנהגה לא אחת לעלות לנאום בעצמה לאחר נאומיו של בעלה, וגם להצהיר הצהרות פוליטיות מרחיקות לכת.
"ראית איך רחל מקשקשת?" היתה פולה שואלת את נבון. "ראית איך היא מתלבשת? איזה משקפיים, איזה פנים מקומטים. תגיד, תגיד את האמת, מי נראית יותר זקנה? והיא עוד חושבת שהיא נשיאה!"
"היא לא נשיאה", השיב לה נבון. "היא רעיית הנשיא. בעיית הנשיא". פולה קרנה מאושר. מאז כינתה את רחל ינאית בן־צבי "בעיית הנשיא".
בן־גוריון דווקא כיבד והעריך את רעייתו של בן־צבי וראה בבעלה את אחד מחבריו הקרובים והאהובים. כשנודע לו כי נותרו לבן־צבי שעות ספורות לחיות, עזב הכל ונסע עם נבון לשבת לצד מיטת חוליו.
"בן־גוריון ניצב שם ודמעות זלגו מעיניו", מספר נבון. "היתה זאת אחת הפעמים הבודדות שבהן ראיתי אותו מזיל דמעות".
פעם נוספת היתה לאחר התאבדותו של נחמיה ארגוב בסוף שנת 1957, שריסקה את ליבו של הזקן. ארגוב התאבד לאחר שסבר, בטעות, כי דרס למוות רוכב אופניים. ראש הממשלה היה מאושפז באותם ימים בבית חולים, לאחר שרימון שהושלך בכנסת גרם לפציעתו באורח קל. נבון, טדי קולק ומשה דיין היו בין אלה שבישרו לו על מותו של ארגוב.
"בן־גוריון הביט בנו, ואז צנח על המיטה. הוא היפנה פניו אל הקיר, התכסה בשמיכה, ובמשך דקות ארוכות לא פנה אלינו. לא שמענו דבר, אך ראינו את גופו רועד ללא הפסק מבכי בלתי נשלט.
"מאז לא חלף יום וחצי יום מבלי שבן־גוריון ישאל בקול, אבל למה הוא התאבד".
• • • •
"אבא שלי נכח בצמתים הכי משמעותיים באותן שנים", אומר ארז, שגדל על שפע הסיפורים המופיעים בספר. "תפיסת אייכמן, השילומים מגרמניה, מבצע סיני, הפגישה ההיסטורית בין בן־גוריון לחזון איש, ההתרחשויות סביב פרשת לבון".
לאחר התפטרות בן־גוריון ב־1963 סירב נבון להצעת ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול להמשיך ולשמש ראש הלשכה. גם את הצעתה של שרת החוץ גולדה מאיר לכהן כשגריר במקסיקו דחה. לעומת זאת, קיבל בחפץ לב את הצעת שר החינוך זלמן ארן להוביל את פרויקט "ביעור הבערות" בקרב בני הדור הבוגר במדינה, שרבים ממנו לא ידעו קרוא וכתוב.
לאחר הקמת מפלגת רפ"י ב־1965, הוא נבחר לשמש מטעמה סגן יו"ר הכנסת. ב־1973 התמודד על תפקיד הנשיא, לאור הפצרות כלפיו ומתוך הבנה שהנהגת המערך תומכת בכך. ואולם שיקולים פוליטיים הובילו את גולדה לחשוש ממועמדותו, כאיש רפ"י, ועל כן שיכנעה את פרופ' אפרים קציר להתמודד על התפקיד והטילה את "מלוא כובד משקלה למען בחירתו".
נבון, מאוכזב עמוקות מגולדה, לא הסיר את מועמדותו, ונחל כישלון. בן־גוריון מיהר לשגר אליו מכתב עידוד. "אני אחד מרבים שהצטער צער רב על שהאיש היחיד שהיה צריך להיבחר נשיא המדינה לא נבחר. אני מאמין שהאומה העברית עוד תעמוד על זכותך זו, ועוד נזכה לראותך נשיא האומה".
בתקופת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש הממשלה שימש נבון כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, ובתחילת 1978, לאחר עלייתו של מנחם בגין לשלטון, התמודד שוב על הנשיאות. הוא נבחר פה אחד.
"הדבר הראשון שעשיתי, מייד לאחר טקס ההשבעה לנשיאות, היה ללכת לבקר את רבקה גובר (שכונתה "אם הבנים", לאחר ששכלה שני בנים במלחמת השחרור; נ"ל). משם נסעתי לגבול הצפון, אל המושבים דובב ואביבים, שאליהם נורו קטיושות מלבנון. לנתי בביתו של אחד התושבים. בכך ייסדתי, למעשה, מנהג שבו המשכתי בכל שנות כהונתי: ללון במקומות שבהם ביקרתי, ולא להיות אורח לרגע".
"ב־1980 הוא הוזמן לבקר במצרים כאורחו של הנשיא סאדאת, ביקור שעליו נכתב כי 'סימל את ירח הדבש בין ישראל למצרים' באותה תקופה. נבון התכונן לביקור במשך חודש ימים.
"הפכתי לסטודנט במשרה מלאה ל'מדעי מצרים'. קראתי אלי זה אחרי זה אנשי משרד החוץ, אנשי אקדמיה, אנשי מודיעין מאמ"ן, שישבו אצלי במשך שעות".
במפגש עם בדואים בשארם א־שייח'. "כישרון להגיע אל ליבו של כל אדם" // צילום: נתן זהבי, לע"מ
כמתנה אישית הביא נבון לסאדאת את פרשת יוסף במצרים, בתרגום ערבי, כרוכה בפרוכת קטנה עם רקמת חוטי זהב. רעייתו אופירה הכינה לרעייתו של סאדאת, ג'יהאן, ענק שעיצבה בעצמה. נבון ביקש מראש לבקר בכפר הולדתו של סאדאת, לפגוש סופרים, עיתונאים ואנשי רוח מצרים, וכן תבע להיפגש עם סגנו של סאדאת, חוסני מובארק, שממנו התרשם מאוד בעבר, ולא היה לו ספק שיהיה הנשיא הבא.
על מתנתו של נבון אמר סאדאת: "זה החפץ בעל הערך הגדול ביותר שברשותי", והתרגש מיוזמתו לבקר בכפר הולדתו, שם התקבל נבון בקריאות שמחה.
אופירה נבון ניהלה במצרים סדר יום עמוס משלה, ובין השאר הביאה עימה מכשיר רפואי חדשני, שהעניקה לבית חולים שיקומי שהוקם ביוזמת ג'יהאן סאדאת. בתום הביקור אמר סאדאת לנבון שהוא כבש את לבבות העם המצרי. "עמדנו זה מול זה, התחבקנו, ודמעות של פרידה זלגו מעיני שנינו".
• • • •
"אחד המשפטים שהכי מרגשים אותי בספר הוא סיכומו של אבא את תקופת הנשיאות במילים: 'אני נושא עימי חוויות אין קץ מהמגע הקרוב עם העם על כל שכבותיו'. 300 אלף איש ביקרו בבית הנשיא במהלך חמש שנות כהונתו. בסופו של דבר, זה היה חשוב עבורו מאוד. בחודש מאי, לכבוד יום הולדתו ה־94, נערך לכבודו כנס לאדינו, בהשתתפות 600 איש. הכנתי נאום מראש, וככל שהערב נמשך הבנתי שהנייר שבידיי לא רלוונטי. כשעליתי לבמה רק אמרתי לו:
"'אבא, אתה ממש תעלומה. אני לא מצליח להבין איך בגיל 94 עדיין כל כך אוהבים אותך. למה תופסת אותי גברת בחוץ ומספרת שהגיעה לירושלים במיוחד מנהריה. ועוד גברת מחדרה עוצרת אותי במיוחד כדי להגיד שהיא כל כך אוהבת את אבא שלי. מה, אתה מחלק ג'ובים ולא סיפרת לי? אתה יושב על איזה ברז תקציבי ולא אמרת לי? מה הסיפור?'. זה באמת מדהים.
"יש לו כישרון להצליח למצוא את המסילות אל ליבו של כל אדם. בנאום בפני יוצאי מרוקו הוא יצטט כמה פסוקים מכתבים מרכזיים בתרבות המרוקאית. אני זוכר אותו בתקופות שונות יושב ומשנן לקראת נאומיו משפטים שלמים בטורקית, ביפנית.
"לפני כמה שנים, כשפרס היה נשיא ונסע לבקר בטורקיה, אבא פגש אותו ואמר לו שהוא חייב להקריא שיר מסוים בפני הפרלמנט הטורקי, כי זה חשוב ויעשה על הטורקים רושם אדיר. פרס אמר לו, 'אבל אני לא יודע טורקית', אז אבא הבטיח ללמד אותו. הם נפגשו בלשכה של פרס וערכו חזרות על הקטע הזה, ולפני נסיעתו של פרס ערכו חזרות גם בטלפון. כשפרס נאם בפרלמנט הוא זכה למחיאות כפיים סוערות, ומייד אחר כך התקשר אל אבא ואמר לו: 'צדקת. זאת היתה הצלחה גדולה'. עובדת של בית הנשיא אמרה לי שעד היום, כשהוא נכנס לחדר, ההתרגשות ויראת הכבוד כלפיו הן כמו אל נשיא מכהן".
נבון (מימין) כשר חינוך בתרגיל רב־חילי.
לצידו ראש הממשלה דאז שמעון פרס, שר הביטחון יצחק רבין והרמטכ"ל משה לוי // צילום: נתי הרניק, לע"מ
לאחר שסיים את כהונתו כנשיא התמנה נבון בשנת 1984 לשר החינוך והתרבות בממשלת האחדות הלאומית שהקים פרס, תפקיד שמילא עד לפרישת העבודה מהממשלה ב־1990. מאז, הקדיש את זמנו לעשייה ציבורית והתנדבותית, בין השאר בהנצחת תולדות יהדות ספרד, כיו"ר הוועד המנהל של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, כיו"ר חידון התנ"ך העולמי לנוער, כיו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו וכנשיא מוסדות עמותת יד בן־גוריון.
את עשרות שנותיו במוקד העשייה המדינית והפוליטית הוא מסכם בספרו במשפט הצנוע: "אני מקווה שבתפקידיי הציבוריים הנחתי אבן קטנה בבניין הארץ הזאת, בעיצוב אחדותה ודמותה, ומילאתי את תפקידי באמונה ובנאמנות כיאה לשליח ציבור".
• • • •
החלק בספר שנוגע לאופירה נבון נכתב באהבה ובהערכה, אך גם בעצב ובכעס. אופירה היתה צעירה מנבון ב־15 שנים. את לימודיה הגבוהים בפסיכולוגיה, חינוך מבוגרים וייעוץ שיקומי עשתה באוניברסיטאות בארה"ב. לאחר מכן ניהלה את המחלקה הפסיכולוגית בבית החולים השיקומי אלי"ן, ועבדה כפסיכולוגית לילדים חירשים. השניים נישאו ב־1963.
יצחק נבון מתגאה בשלל פעילויותיה של אופירה כרעיית הנשיא - למען ילדים במצוקה ובעלי מוגבלויות, ובתחומי החינוך, האמנות, הרווחה, קידום מעמד האישה ושיפור תדמית ישראל בעולם. "בכל מקום שהופיעה בו נתקבלה בחום רב, אך התקשורת האכילה אותה מרורים ללא רחמים. פשוטו כמשמעו.
"היא היתה אישה נאה, שמשכה תשומת לב בכל מקום שאליו הלכה. כמה עיתונאים, ובעיקר עיתונאיות, החלו להיטפל לכל דבר שעשתה, להדביק לה דימוי של נערת זוהר. כשלבשה בטלוויזיה בגד שנראה נוצץ מדי, תקפו אותה על כך. 'הם היו מעדיפים אשת נשיא בנעלי גולדה', התמרמרה אופירה. 'אישה מבוגרת, אפורה וצמוקה'.
"ההתנפלות המתמדת על אופירה הטרידה אותנו לאורך כל תקופת נשיאותי, ויחס זה נמשך עד פטירתה".
ארז: "היא היתה גם יפה וגם חכמה. אישה צעירה, דעתנית וחזקה, שרוצה לתרום תרומה משמעותית. זה כנראה היה קשה מדי להכלה. הקושי שלה היה עצום, אבל הוריי היו מספיק חכמים וחזקים כדי לא להקרין את זה החוצה".
שלוש פעמים חלתה אופירה בסרטן. הפעם הראשונה היתה סמוך לבחירתו של נבון לנשיאות. פעמיים הצליחה לגבור על המחלה, אך בפעם השלישית, בשנת 1993, זה היה מאבק קצר ואכזרי, שהסתיים במותה בגיל 57. ארז: "המחיר הכי כבד שאני שילמתי, כבן של נבון, היה כשהתנוססה כותרת בעיתון 'העולם הזה': 'אופירה נבון עומדת למות'. זאת היתה הפעם הראשונה שבה המציאות טפחה על פניי. אבא מספר שבמקום לנוח ולאגור כוחות, אמא שלי בכתה כל הלילה, איך נעמה ואני נגיב כשנגלה את הכותרת המרושעת הזאת".
איך אביך התמודד עם מותה?
"הוא היה גיבור. מצד אחד היה שותף למלחמה שלה במחלה, ומצד שני גידל את הילדים וניהל את המערכה מול התקשורת. לשמחתי, שנתיים לאחר מותה הוא הכיר אישה נהדרת בשם מירי שפיר, ולפני שבע שנים נישא לה. בספר הוא כותב: 'נוכחתי כי גם בגילי המבוגר נובטים פרחים של אהבה'. יש להם זוגיות יפה וחברות טובה, והיא נכנסה ללב של כולנו".
ארז נבון עם אשתו חניטל וילדיו, אלונה ויואב. "קיים בי החיידק הפוליטי" // צילום: מאיה באומל בירגר
שפיר עסקה שנים רבות בעיצוב אופנה עבור חברות גדולות, וגם בבית אופנה שנשא את שמה. לאחר מכן עסקה בייעוץ תדמית ודוברות, ומאז פרישתה עוסקת בציור ובכתיבה.
איך מות אמךָ השפיע עליך?
"הוא הפך אותי בן־לילה לאדם בוגר. בהתחלה אתה לא מוצא את חצי הכוס המלאה כפי שחינכו אותך. הכל ריק. אבל בהמשך גיליתי שהפכתי לאדם חזק יותר. הקשר שלי עם אבא הפך להיות קרוב אפילו יותר.
"הבנתי שאני רוצה ומוכרח לבלות כמה שיותר זמן עם אבא שלי, כדי לא לאבד גם אותו בלי להכיר אותו טוב. אמא שלי תמיד רצתה לספר על הילדות שלה, על ההורים שלה, שהיו אסירי ציון, ואני לא רציתי לשמוע. היא אמרה לי: 'יום אחד אני לא אהיה פה. אתה תרצה לשמוע, ולא יהיה מי שיספר'. והיא צדקה. אחרי מותה מצאתי את עצמי מבלה הרבה יותר עם אבא שלי, וגם, באופן מעניין, התחלתי לאסוף ממנו מזכרות. בגיל 20 ביקשתי ממנו שיכתוב לי הקדשה על הספר שכתב, 'ששת הימים ושבעת השערים'. הוא כתב לי: 'הבן יקיר לי ארז. אישון עיני ומוקד שמחתי. מי ייתן ותוסיף כל חייך למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. באושר, בבריאות טובה ובאריכות ימים, מאוהבך בכל ליבו ונפשו, אבא'".
• • • •
"הפכנו לחברים הכי טובים", ממשיך הבן. "באמת חברות קרובה ומדהימה. היתה לנו פגישה שבועית קבועה במסעדת 'פינק' בירושלים. אנחנו מתייעצים על כל נושא, נעזרים כל אחד בשכלו, ברוחו ובנפשו של השני. לפני שהתחתנתי, כשהוא רצה לדעת עם מי אני יוצא, היה שואל בדחילו ורחימו: 'מה אתה יודע לספר לי על היחסים שבינו לבינה?'"
ארז שירת בצה"ל כלוחם נ"מ, ולאחר מכן כקצין ביחידת דובר צה"ל. הוא מתגורר בתל אביב עם אשתו חניטל ושני ילדיו, יואב בן ה־5 ואלונה בת השנה. לאחר שסיים לימודי משפטים עבד במשך שלוש שנים כעוזר האישי של סטף ורטהיימר. בהמשך פנה ללימודי תואר שני במינהל עסקים בתוכנית משותפת לאוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת נורת' ווסטרן. הוא חבר לקבוצת הנדל"ן קנדה ישראל, ויחד הקימו בשנת 2005 חברה שהשקיעה בנדל"ן בגרמניה. בשנת 2008 הקים את חברת "טרה", העוסקת ביזמות נדל"ן בפנמה. לאחר שהתחתן בשנת 2009 רצה לשהות בקרבת משפחתו ולכן עבר לפעול גם בישראל, בפרויקטים כגון מגדל הגימנסיה בתל אביב ומתחם התחנה בירושלים. יחד עם שותפיו הוא מוביל עסקאות נדל"ן ביפו, ברמת גן ובשכונת פלורנטין ושדרות רוטשילד בתל אביב. נעמה, אחותו, מתגוררת בצפון, עוסקת בכתיבה, נשואה ואם לתינוק.
היית רוצה להשתלב בפוליטיקה?
"אני נע בין שני קטבים. מצד אחד, קיים בי החיידק הפוליטי ומפעם בי הרצון לעשות למען העם והמדינה, כמו שההורים שלי עשו. מצד שני, אני רוצה לשמור על המשפחה והפרטיות שלי. אני עוצר וחושב על המחיר שנגבה היום מאדם שרוצה ללכת ולתרום כפוליטיקאי, וחושש שהוא גבוה מדי, ורק עולה עם הזמן.
"אני מבחין סביבי בתהליך של התכנסות. אנשים מתכנסים בד' אמותיהם. היתה לי שיחה על זה עם אבא שלי לפני חודש. אתה רוצה שהילדים שלך, אשתך, סובביך ואתה תהיו בריאים ומאושרים. זה הכי חשוב, ואין לדעת מה יילד יום. אצל הדור של אבא שלי, החשיבה היתה שונה. מבחינתו, המדינה קדמה לכל".
אבא שלך לא קיווה שתלך בדרכו?
"הוא מאמין בי שאני יכול, אבל הוא מעולם לא שאל אותי, 'מתי אתה קופץ למים ונכנס לפוליטיקה?'. לאורך כל השנים עשיתי מה שרציתי, וקיבלתי גיבוי מלא מהוריי. אבא היה רוצה שאמשיך בדרכו מבחינת תרומה למדינה ולחברה, ועם זאת, הוא רואה בשנים האחרונות את הפוליטיקה גם בכיעורה ואומר לעצמו, למה אני צריך לאחל לבן שלי שייכנס למדמנה הזאת".
אין תחושת החמצה שהוא לא הגיע להיות ראש ממשלה?
"מעשית, לא היה לו סיכוי מול מחנה פרס ומחנה רבין. אבל עוד קודם לכן, אבא תפס ותופס את תפקיד ראש הממשלה כמעט כקדוש. באיזשהו מקום, גם היום הוא לא מבין איך אנשים רואים עצמם ראויים לשמש ראש ממשלה בקלות כזאת. נדמה לי שלאבא היה קשה לחשוב שהוא יכול להיכנס לנעליו של דוד בן־גוריון.
"בנוסף, כדי לעמוד בראש הפירמידה, אתה חייב להחזיק ביכולת לא לראות בעיניים. לאבא שלי, ובמידה מסוימת גם לי, אין קילר אינסטינקט. מילים כמו 'רצון המפלגה', 'חברות אמת', 'טובת המדינה והעם' לא מסומנות בלקסיקון שלו כמילים גסות".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו