המועצה לקידום המורשת הישראלית (כן כן, יש דבר כזה) ערכה סקר שעניינו "הכי ישראלי". 13 אלף גולשים דירגו את המושגים, החפצים, האנשים והדברים הכי ישראליים בעיניהם, והתוצאות לא היו כל כך צפויות כמו שאפשר היה לחשוב. בשבוע האחרון ניסיתי להבין מדוע הם בחרו כפי שבחרו, ואם יש היגיון מאחורי הדירוג. אני לא בטוח שיש לי את התשובות, אבל לפחות היתה לי סיבה לשבת כמה שעות במזגן ולא לצאת החוצה לאובך המגעיל.
1. דגל המדינה
בשנים האחרונות, דגל הבד הישן והטוב שעליו גדלנו קיבל פנים חדשות בדמות פטישי גומי, נבוט, גיטרה, כדורים וכל מיני מתנפחים אחרים, שאיתם חוגגים ילדינו ביום העצמאות. למרות שרוב הדגלים מיוצרים בסין, דגל המדינה עדיין מוציא מאיתנו הכי הרבה דמעות וגאווה - אם כי בעשור האחרון הימין לקח עליו בעלות, בעוד השמאל, שחושש מדימוי לאומני, נאלץ להסתפק בדגל הגאווה. כולי תקווה ששני הצדדים יתעשתו. הדגל הוא של כולנו, ויש מספיק לכולם.
2. יום העצמאות
פעם התרגשנו ממצעד צה"ל ומהמטס מעל הים. בימינו, מי שנותן את הטון הם עצמאים קטנים, שקונים מיכלי קצף, ספריי חוטים וטרופית בשקל, ומוכרים אותם לילדים שלנו בעשרים. לעזאזל, פעם שנייה בתוך כמה משפטים שהסינים עושים עלינו קופה. מסתבר שיום העצמאות הוא יותר חג סיני מישראלי.
3. אריק איינשטיין
מה הופך את אריק איינשטיין לאחד מסמלי הישראליות? המסקנה הלא מלומדת היא שכדי להיות זמר אהוב בישראל רצוי שתשיר יפה, תהיה גבוה וחתיך, תימנע מהבעת דעות פוליטיות, וכדאי שתהיה הרבה בבית. אנחנו אוהבים את הכוכבים שלנו צנועים ומסתפקים במועט, שותים תה וקוראים ספרים ישנים. וכמובן, כאלה שמשלמים בזמן ולא מסתבכים עם מס הכנסה.
4. פלאפל
למרות הניסיונות של החומוס, הפיצה, ההמבורגר, הנודלס והסושי לזנב בו, הפלאפל מצליח לשמור על מעמדו כמזון הרחוב מספר אחת של ישראל. היחיד שמתקרב לאזורי הפופולריות שלו הוא הסביח, ועדיין, הפער גדול. החיבה של הישראלים לפלאפל נובעת מהדמיון בין עם ישראל למנת פלאפל: כל מיני מרכיבים מכל מיני מקומות, שנדחסו למקום קטן, חם ולח.
שימו לב, כשדוחפים יותר מדי לפיתה, היא מתפרקת. מה זה אומר עלינו?
5. גבעת חלפון
הסרט הישראלי הראשון שהרשה לעצמו להיכנס בפרה הקדושה ששמה צה"ל. שילוב מפואר של הגאונות של אסי דיין עם הכישרון הבלתי נגמר של הגששים וצוות שחקנים אדיר. סרט שהביקורת לא סבלה, אבל הזמן הוכיח שטעתה בגדול. יום עצמאות בלי "גבעת חלפון" זה כמו סופגנייה בלי ריבה, כמו תפוח בלי דבש, כמו הגשש בלי פולי.
6. גרעינים
גרעינים לא מפצחים לבד. אתה אוכל אותם עם משפחה או חברים, ובכל מקרה, בסביבה מוכרת ואוהדת, כזו שתקבל אותך כמו שאתה, עם הפרצופים המוזרים שלך בזמן הפיצוח ויריקת הקליפות הלא אלגנטית. הישראלים אוהבים להיות ביחד, וגרעינים מתחברים טוב לאירועים מאחדים ולאומיים כמו צפייה במונדיאל, באירוויזיון ובבחירות לכנסת.
קניית פיצוחים היא טקס בפני עצמו. לכל ישראלי הקלייה המועדפת עליו, אבל כולנו, ללא יוצא מהכלל, מנשנשים בזמן התור גם בוטנים, קשיו, שקדים וקבוקים.
7. הגשש החיוור
המתח הבין־עדתי בין האשכנזי, המצרי והפרסי, שהצליחו לסבול אחד את השני עשרות שנים, פשוט עשה לנו את זה. יחד עם הכותבים הנהדרים שלהם, יוסי בנאי, נסים אלוני ושייקה אופיר, הם המציאו שפה והגדירו את ה"ישראבלוף", ועל זה אנחנו אוהבים אותם. הדור החדש בקושי מכיר אותם, ואולי האשמה היא בהם, כי לא ניתן לראות את הגששים ביו־טיוב, וחבל.
8. המנורה
בסמל של לא מעט מהמדינות מופיעות חיות. עיט בארה"ב, גמל באריתריאה, אריה בבלגיה, נשר בגרמניה, פיל בחוף השנהב, סוס בליטא. סמל המדינה שלנו הוא מנורת שבעת הקנים, שאנדרטה בדמותה נמצאת בגן הוורדים מול הכנסת.
מובן שיש קשר דתי למנורת בית המקדש, אבל יש פה גם עניין פרקטי, שאנחנו מאוד מתחברים אליו: הפסקות החשמל הלא צפויות והחשש משבירת שיא הצריכה. אף אחד לא רוצה לשבת בחושך, ומנורה זה מרגיע.
9. חומוס
חומוס הוא אוכל זול ובריא, ולחומוסייה אפשר להיכנס בכפכפים ומכנסי ברמודה. גם לא צריך סכו"ם, וזה ווין־ווין גם לבעל המסעדה וגם לסועד: אנחנו לא צריכים להראות יכולת עם סכין ומזלג, ולו אין כלים מיותרים לשטוף. השילוש הקדוש חומוס־פול־ביצה מנצח בגדול. כל התוספות - עם בשר, עם פטריות, עם צנובר - נחמדות, לא יותר.
חומוס הוא גם המאכל היחיד שאפשר לנגב ביד אחת עם פיתה ולסמס בווטסאפ ביד השנייה, ועבור רובנו זה עושה את ההבדל.
10. תמונת הצנחנים בכותל
עם כל המתיחות סביב הר הבית בשנים האחרונות, ועל פי כמויות השוטרים והאבטחה במקום, יש בהחלט מצב שנצטרך לשחרר את הכותל שוב. מדובר בתמונה איקונית, אבל אם היתה מצולמת היום, הצלם היה בטח נתקע בפקק בגינות סחרוב ומפספס את הצילום. לא יהיה מוגזם להניח שבשם האיזון, מרב מיכאלי היתה לוחצת להכניס לתמונה גם לוחמת קרקל.
בגלל עוצמתה של התמונה, כדאי לשקול להשתמש בה ובצנחנים האמיצים באתרים שסובלים מתדמית לא טובה. למשל, הצנחנים בכיכר אתרים, הצנחנים ברחוב באלי באור יהודה, הצנחנים בתחנה המרכזית החדשה וכו'.
11. שושנה דמארי
שושנה דמארי היתה הדיווה הראשונה שלנו, והיא גם החזירה את החי"ת והעי"ן לנחלת הכלל. אבל הכי ישראלי זה שושנה דמארי VS יפה ירקוני, כי מה שעושה לנו הכי טוב זה סכסוך מתוקשר ותחרות ארוכת שנים. "כלניות", "עגילי דמאר" ושירים יפים של משה וילנסקי הם חלק מהמורשת שהשאירה לנו שושנת תימן, אבל יש אומרים שהיריבות עם ירקוני ייסדה מסורת של צ'ילבות שהמשיכה עם ירדנה ועפרה, אביב ורמי, אביבית וליהיא, ומי יודע מי הבא בתור.
12. "פותחים שולחן"
הביטוי נולד כנראה מהעובדה שהשולחן שלנו ביומיום הוא די קטן, וכשבאים אורחים אנחנו נאלצים לפתוח אותו. למרות שגם השולחנות של איקאה נפתחים, אין לי ספק שמאריכי שולחן הם המצאה ישראלית. אחרי הכל, ארבעים איש לליל הסדר יש רק בארץ.
13. חוף הים
הים היה פעם הבילוי הזול והעממי ביותר בישראל. זה כבר מזמן לא ככה, כשקרטיב עולה 10 שקלים, חניה 20, כיסא 12 ושמשייה 15. מה שכן - עשירים, עניים, ספרדים, אשכנזים - כולנו נראים אומללים בבגד ים, וזו נקודת זכות חשובה.
נקודת החובה היא שחוזרים לאוטו רותח ותולים תקוות שווא בסוכך מחברת הביטוח, שאולי יצליח להוריד את הטמפרטורה מ־70 מעלות ל־50. זה אף פעם לא קורה.
14. שירה בציבור
מועדוני השירה בציבור, שחווים פריחה בשנים האחרונות, הם הבמה שעליה כל אחד יכול לבטא את עצמו. זה המקום שבו טייקונים יכולים לשיר "טוב לי בקיבוץ", ג'ובניקים יכולים לשיר "שייפתח עלי שייפתח", גייז נושאים קולם ב"איפה איפה הן הבחורות ההן", וכולנו יכולים לחלום על "פרחים בקנה ובנות בצריח".
חשבנו שאחרי תוכניות הריאליטי השירה בציבור תיעלם מן העולם, אבל היא רק עולה ופורחת, ומזכירה לכולנו כמה שמח היה פה לפני שנולדנו.
15. דוד שמש
נותנים לך מים חמים חינם, על חשבון השמש - לא תיקח? מחקרים שנעשו מוכיחים אמנם שתחזוקת דוד שמש יקרה יותר מזו של דוד חשמל, אבל אנחנו כידוע לא פראיירים. עלינו לא יעבדו.
דודי השמש הם גם סימן ההיכר הבינלאומי, שמסמן לטייסים שהם נכנסו למרחב האווירי של הארץ. הפלשתינים, שראו כי טוב, מיהרו לרכוש מאיתנו דודים בכמויות. מה שהם לא ידעו זה שהאינתיפאדות יהפכו את הדודים למטרות קלות.
16. ריקודי עם
יודעי דבר אומרים שריקודי עם זה ה"אשלי מדיסון" של פעם - מקום מפגש לפלירטים מזדמנים במסווה של צעד תימני. אני מאמין לנשים שהן באמת נהנות מזה, אבל רוב הגברים תמיד חשודים בעיניי, וכוונתם לא נראית לי טהורה. אני חושש שהם הגיעו כדי לתפוס איזה מותניים צעירים ולהראות "איזה מדליק וסקסי אני ב'ניגון עתיק'".
17. מימונה
בעיניי מדובר בתרגיל מבריק ביחסי ציבור: עדה אחת הצליחה לשווק את חגה לעם שלם באמצעות מיני מתיקה ודרבוקה. צריך להודות שהמרוקאים היו הראשונים לזהות שאפשר לקמבן פה חגיגה עם הרבה פוליטיקאים ומועמדים לראשות הממשלה בלי להסתבך יתר על המידה ועם תרבוש על הראש. הסהרנה, התימניאדה, הגרוזיניאדה והבולגריאדה אפילו לא נכנסו לרשימה. וכואב הלב שלאשכנזים אין שום חג, בטח לא כזה שבא עם חפלה ואוכל טעים.
18. גבעת התחמושת
אתר של אחד הקרבות המרים במלחמת ששת הימים, וגם שיר עצוב שכתב יורם טהרלב על הקרב, ושממרחק הזמן אפשר להגדירו כראפ הישראלי הראשון. משפט המחץ מסמל אגביות ישראלית במיטבה: "לא יודע למה קיבלתי צל"ש, סך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".
19. מזוזה
רובנו לא ממש יודעים מה יש בתוכה, ואנחנו מנשקים אותה בכניסה וביציאה בלי לדעת למה. אולי כי ככה עושים השכנים. כשקורה משהו רע, רצים מייד לבדוק את המזוזה. אין לך עבודה? רבת עם החותנת? החלקת בדוש? הפסדת בפוקר? תחליף אותה, והכל יסתדר. אולי.
20. הגבעתרון
קשה להסביר למה חבורת זמר בחולצות פרחוניות וערימות קש ברקע הפכו לסמל הישראליות. אני חושב שמדובר במקרה קלאסי של רעֶלֶת נוסטלגיה וגעגוע לימים תמימים יותר, של בנים ובנות על הגורן בקיבוץ, לפני שהוא הופרט והפך את החברים שלו למיליונרים.
אגב, היחידים שאיימו על ההגמוניה של הגבעתרון היו הבחורים מאפיקים. אני בעד איחוד בקיץ הבא בגני יהושע.
* * * * * * *
תחי הנוסטלגיה
המועצה לקידום ערכי המורשת הישראלית היא ארגון ללא מטרות רווח, שהוקם לפני כעשר שנים ועוסק במחקר מקיף של ההיסטוריה והנוסטלגיה הישראליות, באיסוף ובשימור מידע מתחילת הציונות, בפיתוח אמצעי המחשה דיגיטליים, בהפצה של תוכני מורשת באמצעי המדיה ובייזום ובהקמה של מפעלי שימור מורשת ישראלית.
המועצה מפעילה ומתחזקת את אתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין", שבו יותר מ־60 אלף פריטי מידע. היא ייסדה תחנת רדיו שמשדרת מוסיקה עברית ותכנים היסטוריים, מגזין דו־שבועי בשם "כובע טמבל", מרכז מידע וייעוץ וארכיונים דיגיטליים בתחומים שונים. השירותים שמעמידה המועצה לרשות הציבור הם בחינם.
צילומים: גדעון מרקוביץ, איגור דוטינה, קוקו, מאיה באומל בירגר, זיו קורן, איתיאל ציון, GettyImages
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו