באין נחמה

לפני כשלושה שבועות צפתה נחמה ישראלי מקיבוץ דברת במרים פרץ, אמם של אלירז שנהרג ברצועת עזה ואוריאל שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון, והתמלאה כאב של הזדהות. כאב שרק אם ששכלה שני בנים יכולה להרגיש. זעקתה של פרץ הציפה שוב את מה שישראלי סוחבת בתוכה כבר 37 שנים, מאז נהרגו שני בניה בזה אחר זה, במלחמת יום הכיפורים. דדי הצעיר הלך בעקבות אחיו אפרים לאותו מסלול בחיל השריון. במלחמה הגיעו שניהם לחזית הדרומית וכשדדי, שנפצע קשה בסיני, שמע שאחיו הגדול נהרג הוא איבד את הטעם להיאבק על חייו. מצבו הלך והידרדר, והוא נפטר זמן לא רב אחר כך בבית החולים. הזמן, מבחינת ישראלי, אינו מרפא דבר, ואם בהתחלה היא עוד דמיינה אותם חוזרים היום היא כבר יודעת - הבנים שלה לא ישובו לעולם.

דדי הלך בעקבות אפרים

דירתה הצנועה של נחמה ישראלי בקיבוץ דברת שבצפון אינה נראית כמו מקום שהשכול היכה בו פעמיים. הבית הקטן צנוע ומוקף גינת פרחים מטופחת. על קירות הדירה שטופת האור, פזורות תמונות צבעוניות של שלוש הבנות, 13 הנכדים ושמונת הנינים מחייכים לכל עבר. במטבח עומד ריח אפייה ואל השולחן מוגשות שתי עוגות ביתיות, ממתקים ושתייה. גם הכלב של השכנים נראה מאושר ומלווה את הבאים ושבים בנביחות רמות.

נחמה ישראלי בחרה בחיים. היא קורנת ולבבית וכל כך הרבה שנים אחרי הצלקת שהשאירה בה המלחמה הנוראה ההיא, היא מסתכלת לעתיד, מספרת על הנכדים, על הקיבוץ ועל ישראל. גם באלבומים הישנים של הבנים, המוסתרים בחדר העבודה, היא לא הביטה זה זמן, אבל כשהיא מתחילה לספר את סיפורה זה מכה בך: אף על פי שהכל נראה פסטורלי ואופטימי מסביב - השכול והכאב לא מרפים לרגע ונוכחים בעוצמה בכל שנייה בחייה.

"הם היו בקורס קצינים. הבן הגדול, אפרים, שהיה בן 22, הדריך בקורס של הבן הצעיר יותר, דדי, שהיה בן 20", היא מספרת. "דדי ואפרים היו קשורים אחד לשני. אבל בקורס דדי ביקש מאפרים לא לבקר אותו לפני כולם כי ברגע שאפרים המפקד היה מגיע כולם היו נעמדים דום. כדי להיפגש הם היו קובעים בלילות, נפגשים בסתר ומתחבאים כי אסור היה לחניך לדבר עם המפקד. כשהם היו מתגנבים בלילה כדי להיפגש, החברים בקורס היו אורבים להם ומספרים עליהם בדיחות", נזכרת ישראלי.

הקורס הגיע לסיומו. "דדי היה אמור להיות חניך מצטיין ובאותו היום אפרים היה צריך להיות זה שיענוד לו את ארונות הקצונה. זה היה יום שבת והם התכוננו לטקס הסיום של קורס הקצינים. הם ציחצחו את עצמם ואת הטנקים, התלבשו והתהדרו לקראת המ-פקד האחרון שלא הגיע", משחזרת ישראלי.

באותו היום, יום שבת בצהריים, פרצה מלחמת יום הכיפורים ודדי כבר לא זכה לחגוג את סיום קורס הקצינים ולהגיע לרגע שחיכה לו יותר מכל - שאחיו הגדול אפרים יענוד לו את ארונות הקצונה. "כל השמחה והחיוכים, התקוות וההכנות לקראת החגיגה הגדולה נעצרו בן רגע ונעלמו כבמטה קסם. הבלוריות נפרעו והטנקים המצוחצחים שעטו בחולות", היא אומרת בכאב.

נפרדו בלי לומר שלום

ישראלי מחניקה את הדמעות כשהיא נזכרת ביום שבו נפרדו שני האחים לנצח. "זה לא לקח הרבה זמן. הקסם של גמר קורס קצינים חלף, המלחמה פרצה לפתע והכל התערבב. כל אחד רץ לטנק שלו. אפרים עוד הספיק לצעוק לדדי 'תבוא עוד פעם אחת לפני שאתה הולך ותגיד לי שלום' - אבל לדדי לא היה זמן והם לא התראו יותר".

בניסיון להגן עליהם סיכמו המפקדים שהאחים לא יוצבו באותה מחלקה, אלא יופרדו במשך כל המלחמה. דדי הוצב בתעלת סואץ ואפרים היה בין אלה שחצו את התעלה. על רגעיו האחרונים של אפרים למדה ישראלי מחברו הטוב, שהתקשר אליו רגעים ספורים לפני שנהרג. "זה היה חבר שלו מהבית, שלא היה קרבי והיה מתקשר אליו בערבים. באותם ימים הגיעה לשם הזמרת יפה ירקוני כדי לשיר לחיילים. הוא אמר לו: 'אפרים, לך לישון, מחכה לך יום ארוך מחר'. אפרים הלך לישון, סידר לעצמו את המיטה כי זה דבר שהוא מקפיד עליו באדיקות. כעבור כמה דקות החליט אותו חבר לצלצל אליו שוב, כנראה כדי לומר לו לילה טוב, אבל אפרים כבר לא ענה. על הקו עלה המפקד שלו שאמר: 'אפרים איננו'. ככל הנראה אחרי שהם עברו את התעלה היה שקט, הוא סידר לו את המיטה ונשכב. הם ככל הנראה לא טיהרו את השיחים הסמוכים ומישהו ירה משם וגמר אותו. החבר צעק בהיסטריה 'מה זה נקרא איננו? אני כרגע דיברתי איתו!' אבל זאת היתה השיחה האחרונה".

מבלי שהוא יודע דבר על גורלו של אחיו נשלח דדי לתעלה. "הוא הסביר למפקד שהוא בדיוק סיים קורס קצינים ושהוא מוכן לקבל פקודות ושאל אותו היכן שאר המחלקה", אומרת ישראלי, "המפקד הסתכל עליו ואמר, אתה רואה את החול לרגליך? כל המחלקה מתחת לחול. אנחנו הטנק היחיד שנשאר כאן".

"אפרים איננו"

באותו היום נכנס דדי לטנק. מולו היה מפעל מלט מצרי שממנו נורתה אליהם אש והוא הצליח להוריד אותו. בתגובה החזירו המצרים אש כבדה. הטנק עלה כולו באש וצעקו לו שייצא כי הטנק עומד להתפוצץ. אבל דדי נכנס בכל זאת. הוא הוציא את התותחן משם וחיפה עליו. התותחן ניצל ודדי, שהיה חשוף כולו, נשרף. הוא עוד ניסה לחזור לטנק ולהציל גם את הנהג אבל הטנק התפוצץ. באותו יום הוא כתב מכתב לאפרים, בלי לדעת שהוא כבר נהרג. במכתב הוא כתב לו: 'אפרים, נכשלתי במשימה'. הוא כנראה חשב שזה שהוא לא הצליח להציל את הנהג זה כישלון".

דדי הגיע לבית החולים איכילוב עם כוויות קשות בכל הגוף, והתקשה לדבר, לאכול ולזוז. "הוציאו מהחדר כל פעם חיילים שרופים והשתדלו לא להראות לקהל, אבל כולם היו שרופים. ראיתי שבעלי, יוסף, מחוויר, אבל לא עלה בדעתי שאלו בני אדם. פתאום הדלת נפתחה ויוסף אמר: 'נחמה, זה דדי'. אמרתי לו, מה אתה מדבר שטויות? איזה דדי. הוא אמר שהוא ראה כמה תלתלים. דדי היה מתולתל כולו. כנראה שהקסדה שמרה על כמה תלתלים. דדי לא דיבר הרבה זמן, הוא לא היה יכול. הם לא ידעו מה לעשות איתו ואיך לתקשר איתו ואז הביאו לו מעין מכונת כתיבה והשתמשנו בה הרבה כדי לדבר", היא מספרת.

"כל זמן שדדי לא דיבר לא סיפרנו לו שאפרים נהרג. אחר כך התייעצנו עם רב ועם פסיכולוג. אני לא רציתי להגיד לו כלום, אבל כולם אמרו שחייבים להגיד לו. יום אחד יוסף פתח את הדלת ודדי הרים דף ביד שמאל והיה נראה שהוא במצב רוח נהדר ואמר ליוסף: 'הצלחתי לכתוב מכתב לאפרים ביד שמאל'. בעלי, מתוך התרגשות גדולה, לא הצליח לשלוט בעצמו ואמר לו: 'דדי, אין לך למי לשלוח את המכתב. אפרים איננו'".

אין טעם לחיים

היום שבו גילה דדי שאפרים איננו היה ככל הנראה היום שבו הוא החליט שאין עוד טעם לחייו. דדי מיעט לאכול, הפסיק להתאמץ בתרגילי הפיזיותרפיה ואיבד תקווה. נראה היה שהוא מתכונן אל מותו. "דדי ואפרים היו קרובים מגיל קטן", אומרת ישראלי בדמעות, "אפרים היה מדריך אותו כמו אבא והמפקדים שלו אמרו שהוא העריץ אותו. אחרי שבעלי סיפר לו את הנורא מכל הוא פנה אליו ואמר לו: 'אבא, תצא החוצה ותשאיר אותי לבדי'. עד אז הוא נורא השתדל, היה לו קשה עם הפציעה והכוויות, הפיזיותרפיה הרגה אותו אבל הוא התאמץ והשתדל. בדקה שהוא שמע שאפרים מת הוא פשוט הרים את הידיים והתכונן למוות. יום אחד סיפרתי לו איזו בדיחה, הוא לא צחק, שאלתי אותו: ' דדי, לאן נעלם ההומור שלך-'. הוא הסתכל עלי במבט שאני לא יכולה לשכוח ואמר לי: 'אמא, בלי אפרים, יש הומור בעולם-'. אמרתי לו: 'דדי, אתה לא יודע כמה שמחכים לך בבית', אבל הוא ענה: 'בלי אפרים את קוראת לזה עוד בית? את שומעת את עצמך? בלי אפרים זה עוד בית-'. שלושה שבועות אחרי שנודע לו, הוא נפטר מהפצעים בבית החולים".

יוסף, אביהם של אפרים ודדי, נפטר אף הוא כמה עשורים אחר כך, בהיותו בן מעט יותר מ-60, קצת אחרי שגמר למיין ולתייק את מכתביהם של הבנים לארכיון. "הוא נפטר מיגון. פשוט מיגון. דדי ואפרים כתבו בלי סוף ויוסף לקח על עצמו לתייק את המכתבים. יוסף היה גם גזבר בקיבוץ וכשהייתי נכנסת בשעות הלילה לחדר מיד ידעתי במה הוא מתעסק. כשהיה ממיין את מכתביהם הוא היה נעשה לבן כולו והיה משתנה לגמרי. הוא סיים למיין ולתייק את הארכיון ואז נפטר. ראינו שזה הולך לכיוון הזה, חיכינו לזה. בתי הגדולה אמרה 'אמא, כשהוא יגמור עם הארכיון הוא יגמור גם עם עצמו, הארכיון הזה יגמור אותו'. זה היה נכון".

"אין עולם אחר"

הקלישאה אומרת שהזמן הוא התרופה הטובה ביותר אבל ישראלי מגיבה במרירות כשהיא שומעת את זה. "זה לא חפץ שמסתכלים עליו ואומרים הוא ישן יותר או פחות. זה לובש כסות אחרת ואני חושבת שבמידה מסוימת זה יותר מעיק. זה אולי פחות רגעי, פחות יומיומי. כשזה קרה אז אי אפשר היה לחשוב על לקום בבוקר. היום אני יכולה לקום בבוקר ולחשוב איזה יום יש לי היום, איך אני אספיק את זה ואת ההוא, אבל מצד שני, בנוסף לזה יש איזה מין משקל כזה שהוא נורא כבד, מאובן שחונק אותך וקשה להתרומם מזה. בהתחלה כשזה קורה יש איזו הקלה. יש רגעים שבכיתי לעצמי ואחרי הבכי יש מעין הקלה ותחושה שזה יעבור. הייתי רואה חיילים חוזרים בשביל והיתה לי הרגשה כל כך טובה, כאילו הנה עוד דקה גם הם חוזרים. לא היה בי האובדן שהם אינם אבל עם הזמן זה מתקבע. היום האבן גדולה בפנים ואני יודעת שהם כבר לא יחזרו. עם השנים התאבנתי והבנתי - אין עולם אחר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו