יום רביעי בשבוע שעבר, הכביש העולה לירושלים. אני ומיכל נעים פוסעות במורד המדרון, אותו מדרון מקולל ששינה את חייה. 21 שנים חלפו מאז אותו רגע טרגי שבו איבדה את הוריה בפיגוע המתועב בקו 405. 21 שנים שבהן למדה להתמודד עם חיים חדשים, נטולי הורים. מיכל שקטה. היא מספרת שהמקום מרגש אותה, שדווקא כאן היא מרגישה הכי קרוב לאבא ואמא שאינם עוד. השקט ששורר בתחתית הוואדי מתעתע. הירידה לוואדי היא ממש סכנת נפשות. שני עשורים חלפו, ואפילו שביל מסודר שייתן גישה לאנדרטה עדיין לא נסלל. חוץ מהאנדרטה לזכר הנרצחים אין זכר לסערה שהתחוללה שם.
"יש לי פלשבקים מהם", היא אומרת, "אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותם. אני יכולה להגיד בביטחון שהרבה מזה הודחק. יש לי זיכרונות מהחגים, מהקאנטרי, כשהיינו הולכים לעדלאידע בדיזנגוף. מה שכן אני זוכרת, זה שבאותו בוקר או אולי יום לפני, התחננתי בפני אבא שלי לבוא איתם. זה לא היה הגיוני מבחינתי שהם ייסעו בלעדי. אבל הם אמרו לי שהפעם הם נוסעים לבד והבטיחו שבפעם הבאה ייקחו אותי.
"את ההורים תמיד לוקחים כדבר הכי מובן מאליו", היא מוסיפה, "זה כמו שיש לך מים לשתות וכמו שיש לך לחם לאכול. ואז, אתה קם בבוקר ליום חדש. יש דברים שכאילו הם פה איתך לאורך כל הדרך, ואתה לא חושב עליהם, עד שמשהו מתערער. זה היה קטע שפתאום אתה מבין שמשהו איננו. לך ספר לילד שהיסוד שלו איננו".
"לא הורגים יצור חי"
את מיכל אני מכירה מילדות. גרנו אחת ליד השנייה בחולון, נהגנו לבלות בביתה אחרי שעות הלימודים, להכין שיעורים, להתענג על העוגות של אמה שהפיצו ריח במדרגות הבניין ולצחוק מההומור המשובח של אביה. הוריה, אסתר ויצחק, סימלו עבורי את ארץ ישראל היפה. הם היו אנשים צנועים, משפחתיים, חמים ונדיבים.
סיפור קטן שזכור לי מהשהייה בביתם ממחיש את מערכת הערכים שהנחילו לילדיהם. כשהיינו ילדות הבחנו במקק בסלון. מיכל הוציאה אותו מחוץ לדלת הכניסה באמצעות מטאטא במקום להרוג אותו. כששאלתי אותה מדוע אינה הורגת אותו, אמרה ש"הורי לימדו אותי שלא הורגים שום יצור חי".
הם תמיד אירחו למופת, התעניינו בעולמן של החברות של מיכל ונרתמו לכל עזרה. אני זוכרת שאביה תמיד התעקש להסיע אותי הביתה, למרות שגרתי במרחק הליכה קצר.
מיכל היתה הילדה הכי חכמה בכיתה. הצצה חטופה במחברת הספיקה לה כדי לקבל מאיות, כישרון שגרם לשאר הילדים לקנא בה. למרות שהיתה בת זקונים ונהגה ללכת עם הוריה לכל מקום, מיכל מעולם לא היתה ילדה. היה בה משהו אחר, בוגר מאוד. היום, בדיעבד, היא מבינה שהתכונה הזו עזרה לה לשרוד את המקרה הטרגי שעברה.
ב-6 ביולי 1989, בשבריר שנייה אחד, התערער עולמה המושלם של מיכל בת ה-10. גם תלמידי כיתה ד' 1 בבית הספר ביאליק בחולון איבדו באותו יום את תמימותם ואת תחושת ההגנה שהרעיפו עליהם הוריהם. הרי אף אחד לא מכין ילדים בני 10 שיום אחד הם עלולים למצוא את עצמם יתומים. אבל בעוד כולנו הבטנו מהצד וניסינו לחבק, אצל מיכל השכול דפק בדלת.
אני זוכרת את הרגע שבו צילצל הטלפון בביתי. אמי הנסערת דפקה על דלת חדרי ובישרה בקושי רב את בשורת האיוב. "הוריה של מיכל נעים נהרגו בפיגוע בירושלים", היא אמרה בקול חנוק, חיבקה אותי והוסיפה בקול שבור ש"מיכל ביקשה שתודיעי לילדי הכיתה".
היה זה פיגוע רב הנפגעים הראשון בישראל, והתדהמה היכתה בכל תושבי המדינה. ההורים של מיכל היו בדרכם לסוף שבוע בים המלח מטעם תע"ש, מקום העבודה של יצחק, ומצאו את מותם בתחתית המדרון התלול, אחרי שמחבל מתאבד השתלט על הגה האוטובוס בקו 405, שהיה בדרכו מתל אביב לירושלים, ודירדר אותו לתהום. בפיגוע נספו 14 אזרחים וכ-30 נפצעו. תנאי השטח הקשו על כוחות החילוץ והמתנדבים הסמוכה לחלץ את הנפגעים.
"לא מאמינה בגורל"
21 שנים חלפו מאז, והקשר בינינו כמעט נותק לחלוטין. 18 שנים חלפו מאז ראיתיה לאחרונה. אני מהססת, מתייעצת עם חברים ובני משפחה. אף פעם לא דיברתי איתה על המקרה ועל התחושות. כילדה, היה לי ברור ששכול זה דבר אישי.
היה לי קשה עם זה שלא ידעתי מה עבר עליה בשנים שחלפו. היא עזבה אותנו בכיתה ז', עברה לאשדוד ולאחר מכן לירושלים. בהתחלה עוד היינו נפגשות, אך עם הזמן הקשר התנתק. למרות שלא ידעתי מה עבר עליה, היא תמיד נשארה בליבי והיא היוותה חלק נכבד בילדותי.
אני מחליטה להתקשר למיכל וליבי מחסיר פעימה. היא מתרגשת לשמוע את קולי ואנחנו מנסות להשלים את פערי הזמן והמרחק. היא לא יודעת, אבל מעבר לקו ברגע שאמרתי את המילה "הורייך" בפעם הראשונה, הדמעות זלגו מעצמן. אני מבקשת לראיין אותה על השכול, על האובדן ועל ההתמודדות והיא נעתרת לבקשתי, למרות שקשה לה עם החשיפה.
אחד הדברים הבאמת עצובים הוא שהוריה כלל לא היו אמורים להיות על אוטובוס הדמים. "הם בכלל התכוונו לנסוע עם חבר מהעבודה של אבא שלי", היא מספרת, "לא יודעת למה, אבל בסוף הם החליטו לא לנסוע איתו. ואז במקום לקחת את קו 406 מחולון, הם החליטו לנסוע לתחנה מרכזית בתל אביב. לימים, כשהייתי בת 18, דיברתי עם נהג האוטובוס, היה חשוב לי לדבר איתו, והוא אמר לי שאמא שלי התלבטה אם לעלות. היא חשבה שמשהו לא בסדר".
הוא זכר אותם?
"כן, הוא אמר שאבא שלי אמר לה: 'יהיה בסדר' והיא היתה בהתלבטות אם לעלות. זה גרם לי לחשוב על זה אחר כך. אנחנו נפגשים מדי שנה בטקסים לצד האנדרטה".
הם לא היו אמורים לעלות על האוטובוס ואת לא נסעת איתם למרות שמאוד רצית. את מאמינה בגורל?
"כשהייתי בפנימייה נפגשנו אני וחברה עם אישה זקנה. היא אמרה שבפני כל בן אדם ניצב צומת דרכים ויש לו כמה אפשרויות. נגיד יש לך שתי אפשרויות ואת בוחרת במה שנראה לך. אני לא יודעת אם זה גורל. אולי אם אמא שלי היתה יותר מתעקשת, הם לא היו עולים לאוטובוס ועולים לאוטובוס הבא? לא יודעת. אולי הם היו מחליטים לנסוע עם החבר שלהם, אם זה היה הגורל שלהם למות? אין לי תשובה. גורל בעצם זה אומר שהדברים כתובים מראש ולך אין לך הרבה מה לעשות. אני לא מאמינה בגורל. אני חושבת שיש לנו את האפשרויות לבחור. אני כן חושבת שמישהו מתווה לנו איזושהי דרך".
וזה מטריד אותך? מה היה קורה אם לא?
"חשבתי על זה לאחרונה. אבל מה היה קורה אילו לא? אז אולי לא הייתי מי שאני? כל אירוע שבן אדם עובר בחיים מעצב את האישיות שלו, גורם לו להיות מי שהוא וללכת בדרך כלשהי. אם ההורים שלי עדיין היו בחיים, אולי הייתי עדיין גרה בחולון. אפשר לחיות בהרבה אולי, זו פנטזיה נחמדה, אבל זה לא מציאותי. אני חיה את המציאות".
שאלת את עצמך "למה זה קרה דווקא לי"?
"לא, אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי. אני לא חושבת שמישהו רצה לגרום לכך שמיכל נעים תהיה יתומה. זה כמו שאני לא מאמינה שהמחבל בכוונה רצה להרוג זוג, הוא רצה להרוג כמה שיותר כי הוא האמין שבעזרת המקרה הזה הוא יכול לגרום לשינוי. אני גם לא מפנה האשמות לאלוהים עם השאלה למה עשית לי את זה דווקא".
מה קורה לך כל שנה ביום הזיכרון? אני מניחה שזה לא היום הקשה היחיד בשנה.
"אכן, יום הזיכרון זה לא היום היחיד. זה יום עצוב, מלא זיכרונות. עצוב לי גם לראות את הסיפורים על החיילים שנפלו, על אבות שנפלו ועל אמהות שנפלו. אני מניחה שזה קצת יותר עצוב לי כי חוויתי משהו דומה. כשיתומים מספרים ביום השואה על זה שהם איבדו את ההורים שלהם, זה נוגע לי בנקודות יותר רגישות שקיימות אצלי. זה הרבה יותר, אני מניחה, כואב מאשר לאדם שלא חווה את זה".
"מי ילך לאסיפת הורים-"
מספר חודשים לפני שהתקשרתי למיכל, ראיתי ברשת חברתית תמונות שלה, של בעלה ושל בתם הדר בת השנה. לבי התמלא אושר. כשהגעתי לביתם שבדרום הארץ, למרות הזמן שעבר, היתה תחושה טבעית שרק חברי ילדות יכולים להבין אותה. הרמתי את בתה המתוקה, חיבקתי אותה ולחצתי את ידו של ארז. ריח אפייה אפף את ביתם שבמושב והזכיר לי את בית הוריה. מיכל סיפרה שירשה את אהבת הבישול והאפייה מאמה.
הראיון מעניק לי לגיטימציה לשאול את כל השאלות שתמיד רציתי לשאול אותה אבל פחדתי. היא נפתחת, משתפת ומרגשת אותי עד דמעות בתשובותיה, שמזכירות לי את תפיסת העולם של הוריה שדגלו בסובלנות, באיפוק, באהבת האדם, במסורת ובמשפחה.
מי בישר לך את הבשורה המרה-
"מנהלת בית הספר, הסגנית, היועצת והמחנכת הגיעו לבית דודיי, ששמרו עלי בזמן שהורי היו אמורים להיות בנופש בים המלח. אני זוכרת שראיתי אותן מהחלון. הלכתי לחדר. כבר יום לפני כן, ביום הפיגוע, היתה לי תחושת בטן שמשהו קרה. ביום שבו הם נהרגו אני ובן דודי חזרנו מהקאנטרי בחולון ורצינו לראות תוכנית בטלוויזיה. באותה שעה היה מבזק חדשות בטלוויזיה על הפיגוע. דודיי התחילו לקבל דיווחים והסתירו ממני את כל מה שקורה. הם ביקשו שנרד לשחק למטה, ופתאום היו צריכים לצאת דחוף. שאלתי את בן דודי אם ים המלח קרוב לירושלים ואני זוכרת שבלילה חשבתי, אלה היו באמת מחשבות של ילדה, מה קורה נגיד אם שני ההורים נהרגים, מי הולך לאסיפות הורים? מי מטפל בך? אני לא יודעת איך עלו בי המחשבה והחשש.
"היועצות הגיעו למחרת הפיגוע. את אבא שלי זיהו ישר באבו כביר. את אמא היה קשה יותר לזהות, כי היא זוהתה רק לפי השיניים. הן עלו, נכנסו לחדר, לא הספיקו לומר מילה ואז שאלתי אותן "מי נשאר בחיים-". היה לי ברור שמישהו נהרג. הן לא ידעו איך להתמודד עם זה. איך אפשר לספר לילדה בת 10 ששני ההורים שלה נהרגו? הרי אתה לא יכול לספר לבחור בן 20 שההורים שלו נהרגו".
האחים שלך כבר ידעו בנקודה הזאת?
"אחי היה בארצות הברית, הוא עשה טיול אחרי צבא וחזר מיד לארץ. אחותי שירתה בצה"ל, לה הודיעו בצבא".
מה קרה לאחר מכן?
"רציתי מאד לחזור הביתה לאחותי. אחר כך אני זוכרת במעומעם שהיתה המולה בבית, ממש הרבה אנשים - משפחה, חברים. חיכינו שאחי יגיע. אני זוכרת שנהגתי להתגנב עם חברה לחנות מכשירי כתיבה, על מנת לראות את העיתונים וכדי לקבל כמה שיותר אינפורמציה. הייתי צריכה לראות, זה היה חשוב לי. אני לא זוכרת את השבעה, אני מניחה שהדחקתי. אני רק זוכרת שראש העיר דאז הגיע לשבעה ועיצבן אותי שמפנים לו כל כך הרבה מקום. לא הבנתי על מה המהומה. אני מניחה שבמהלך השנים ישתחררו עוד דברים.
"מקרה שחרות בזיכרוני הוא שכשחזרנו ללימודים, שתי בנות רבו ביניהן וקיללו את ההורים. נתתי להן הרצאה שלא מקללים את ההורים, כי הן לא יודעות מה זה שאין הורים, ושלא ייקחו את זה כמובן מאליו. הן לקחו צעד אחורה ושתקו".
בעצם אני זוכרת שאף פעם לא היית ילדה.
"זה נכון, אבל זה לא קשור למקרה. תמיד הייתי יותר בוגרת ממה שאני. אני מניחה שבגלל זה התמודדתי בצורה מסוימת. כבר בכיתה א' אני זוכרת שהושיבו אותי ליד אחד הילדים המופרעים כדי שאשמור עליו. אני לא חושבת שחינכו אותי אחרת מהאחים שלי. אני חושבת שהם היו יותר ילדים. גם אחותי אומרת, שתמיד הייתי בוגרת. איבוד הילדות? לא יודעת אפילו להסביר את זה. אני חושבת שזה מה שאולי נתן לי להתמודד עם הדברים אחרת. אולי זה מה שחסם לי את ההתמודדות ונתן לי להתמודד עם זה בשנים יותר מאוחרות. אני לא יודעת לשים את".
ההתמודדות הגיעה בשלב מאוחר יותר?
"הייתי ממש בהכחשה בהתחלה. חייתי בציפייה שהם יחזרו, שיום אחד ידפקו על הדלת ויגידו לי: חזרנו. ראיתי את העיתונים וראיתי שקוברים אותם, אבל ראיתי ארונות מבחינתי. זה לא היה לי מספיק מוחשי, זה לא היה נראה לי הגיוני".
"תמיד יהיה משהו חסר"
אין לי ספק: למרות הטרגדיה מיכל הצליחה, באופן מעורר הערצה, להחזיר את חייה למסלולם. עם ארז והדר היא נראית מאושרת. אבל הדרך לשם לא היתה קלה עבורה.
אחרי שלוש שנים היא עזבה את חולון ועברה לחיות עם אחיה ואשתו באשדוד. "היה לי מאוד קשה עם המעבר", היא משחזרת, "זה גם היה שלב שפתאום קלטתי שההורים שלי לא יחזרו. זו היתה מבחינתי התנתקות פיזית ורגשית, כי עזבתי בעצם את כל מה שהכרתי. בגלל זה הייתי חוזרת הרבה לחולון, רציתי לחזור ולהיות חלק ממה שמוכר וידוע".
ואחר כך עברת לירושלים.
"בכיתה ט' החלטתי שאני רוצה לעזוב. דיברתי עם היועצת בתיכון באשדוד, היא אמרה לי שיש בית ספר ממש טוב בפנימייה בירושלים. היא הכירה אותי וידעה שהיו לי ציונים טובים מאוד. עשיתי בחינות והחלטתי ללכת לשם. לא אמרו לי 'הנה כמה פנימיות בארץ, תבחרי אחת, לאן בא לך ללכת'? זה קרה כאילו משהו שם כיוון אותי באיזשהו מקום. אני גם מאמינה שבכל הדרך מישהו באיזשהו מקום מכוון אותי, מישהו שומר עלי. אני מאמינה שהם שומרים עלי מלמעלה. אני מאוד מאמינה בזה".
היו רגעים בפנימייה שנשברת?
"היו הרבה רגעים קשים, ולא היה לי את המובן מאליו. לא לכל אסיפות ההורים האחים שלי יכלו להגיע. הם עשו מאמצים כבירים להגיע, אבל זה לא היה גם קל, כי הם היו יותר צעירים מאיתנו היום. הם רק הקימו משפחות, היתה להם עבודה מסביב לשעון והנסיעות האלה לירושלים לא היו פשוטות. הם עשו מעל ומעבר לאורך כל הדרך ומגיע להם צל"ש. אחי עמוס ואשתו רותי היו צריכים לגדל ילדה בגיל ההתבגרות וגם להיות הורים לילדה בת חצי שנה.
"מה שמאוד עזר זה שהיה לי מדריך מקסים בפנימייה, דניאל. היתה בינינו כימיה מעולה והוא הדריך אותי רוחנית. הוא נתן לי המון, אבל כן, היו לי משברים. בכיתה י' הציונים שלי הידרדרו ואני מבחינה לימודית תמיד הייתי בטופ, בלי הרבה מאמץ. אחר כך חזרתי לעצמי ואף הייתי בפרויקט שהקדים את בחינת הבגרות במתמטיקה. אני מניחה שזה גם היה גיל ההתבגרות וגם הרבה דברים ששמרתי בבטן ולא הוצאתי החוצה. זה השפיע מאוד על מי שהייתי. הייתי בדיכאון ולא ממש תיפקדתי".
הורייך היו מסורתיים. האמונה שלך התערערה בעקבות המקרה?
"לא, האמונה שלי ממש לא התערערה. אני מאמינה, אבל אף פעם לא הייתי טיפוס מאוד מסורתי. אני משתדלת להדליק נרות בשבת, וארז ואני משתדלים לעשות קידוש, כי זה חשוב לנו בשביל הבית. האחים שלי יותר מקפידים ממני. המסורת היא חלק מאיתנו. אני חושבת שאם אתה זוכר את העבר שלך ואת השורשים שלך אתה יכול הרבה יותר טוב להוביל את העתיד".
אני זוכרת את מסיבת בת המצווה שלך, השמחה שם היתה מהולה בהרבה עצב.
"אני לא חושבת שזו היתה בת מצווה עצובה. אני חושבת שהמשפחה והחברים ניסו שזה יהיה אירוע משמח עד כמה שניתן. האירוע היה שנתיים אחרי המקרה ולמשפחה שלי היה קשה. אני יודעת שהם מאוד השתדלו: אם זה החברים של אבא שלי מתע"ש, אם זו המשפחה הקרובה והמורחבת, החברים. כולם באמת תמכו ואהבו ורצו לתת כמה שיותר".
יצחק רבין הוזמן לאירוע על ידי החברים מתע"ש. הוא אמר לך משהו?
"הוא דיבר איתי, אני לא זוכרת את השיחה כל כך. זה לא השאיר בי רושם".
יש רגעים שבהם את מאושרת בצורה מוחלטת?
"כן, להיות עם ארז ולהיות עם הדר, להיות עם המשפחה בחגים. יש רגעים מאושרים. הכאב תמיד יהיה שם, אבל אתה חייב להמשיך בחיים שלך הלאה. במיוחד שיש לי עכשיו משפחה חדשה. כשהילדה שלי מחייכת אלי ואומרת לי 'אבא', למרות שאני אמא, יש בזה הרבה אושר. כשאני יושבת עם המשפחה ועם האחיינים שלי ומשחקת מונופול, זה כיף. אבל תמיד יהיה משהו חסר, זה אף פעם לא יהיה מושלם".
"לא שונאת ערבים"
כשאני שואלת אותה על העובדה שבשני הרגעים המאושרים בחייה - החתונה ולידת בתה - הוריה לא היו לצידה, קולה רועד והיא בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה. שתינו דומעות. "זה לא היה פשוט", היא אומרת לבסוף, "אבל היו מתחת לחופה אנשים שאני מאוד אוהבת ומעריכה, שעשו בשבילי המון בחיים. אני לא יכולה להגיד תחליף, אבל הם היו כמו מאמצים שלי באיזשהו מקום, דמות אם ואב. הם אלו שליוו אותי והם אלו שהיו לצידי. כשילדתי, ארז היה איתי בחדר לידה והוא החצי השני שלי. אני בטוחה שגם הורי היו איתי מתחת לחופה והיו איתי בלידה. הם איתי לאורך כל הדרך וחלק ממני בכל ההחלטות, גם אם הן טובות וגם אם הן שגויות, גם המעידות הן חלק מהדרך שלי, הן חלק ממי שאני.
קשה לך לספר על המקרה לאנשים חדשים-
"כן, אבל זו עובדה לגבי. לפעמים למי שעומד מולי הרבה יותר קשה להגיב ואני מוצאת את עצמי מנחמת אותו. הייתי סגורה הרבה שנים, היום אני יותר פתוחה. זה חלק מטיפול שעברתי. הבנתי שזה חלק ממני. פעם הייתי מסתירה את העובדה הזאת, היום פחות. בעבודה, למשל, היו אנשים שהכירו אותי שנתיים ולא ידעו עלי את העובדה הזאת. לא חשבתי שיש צורך שהם יידעו, כי זה לא היה הדבר הראשון שאני מספרת על עצמי. מי שמכיר אותי יודע, כי זה חלק ממי שאני. זו התמודדות יומיומית, אני לא יכולה להגיד שלא כואב לי שהדר לא מכירה את סבתא שלה ושהאחיינים שלי לא מכירים את סבא וסבתא שלהם ושאין לי הורים שאיתם אני יכולה להתייעץ. יכולתי לשבת ולבכות כל היום ולהצטער ויכולתי להמשיך הלאה ולחיות את הזיכרונות בצורה הטובה ביותר.
"אתה מזכיר ואתה זוכר ואני חושבת שזו הדרך הטובה ביותר. הזכרת לי שאבי היה חשמלאי בבית של אחת החברות שלנו ושהיא אמרה שהוא היה מאוד מצחיק. אני לא זכרתי את זה. אבא שלי היה מספר על כל דבר בדיחה, וגם ארז הוא כזה. אני לא יכולה לריב איתו, כי אחרי כל דבר הוא מספר לי בדיחה ואני ישר מתפוצצת מצחוק".
את חושבת שאת אמא חרדתית?
"לא. יש לי כל מיני פחדים שאני מתמודדת איתם, פחדים לא מובנים. לא יודעת אם זה בהכרח מגיע מהאובדן עצמו, או מהטיפוס שאני. אני מניחה שחלק מזה מקורו באובדן. יחסית לאמא לילדה ראשונה אני בסדר.
כשאת נזכרת באמא שלך, את מוצאת קווים מקבילים ביניכן-
"עכשיו כשאני חושבת על זה, לאחר שנולדתי, אמי נשארה איתי בבית. כשהייתי בהריון עם הדר, החלטתי שאני רוצה להישאר בבית ולגדל את הדר. אחרי הלידה התלבטתי אם לחזור לעבודה מבחינה כלכלית. עבדתי 3 חודשים והרגשתי שזה לא עובד. החלטתי לעזוב הכל ולהישאר איתה בבית. פתאום אני חושבת שאולי רציתי לחזור על משהו שאמא שלי עשתה. יכול להיות שזה היה בתת-מודע, והיה חשוב לי לשמר אותו. אני חושבת שיש משהו בתינוק שרואה את האהבה שהוא מקבל ובטוח במקום שהוא נמצא. אני הייתי מאוד בטוחה באהבה שקיבלתי. נולדתי בוגרת, אבל הייתי מאוד מפונקת. הייתי מאוד כרוכה אחרי ההורים שלי, הייתי ילדת דבק. אולי הביטחון הזה נתן לי ביטחון להמשיך הלאה ולשרוד בצורה טובה את מה שעברתי.
נסעת בקו 405 מאז?
"המון, כי הייתי נוסעת הלוך וחזור לפנימייה בירושלים. תמיד הסתכלתי בדרך. אני עדיין עוצרת ומסתכלת כשאנחנו נוסעים לירושלים. היה לי איזשהו חשש בפעם הראשונה שנסעתי. אני יכולה להגיד שאני מתעבת את המספר הזה, זה לא עושה לי טוב".
המחבל שרצח את הורייך נמצא ברשימת האסירים שישוחררו תמורת גלעד שליט. את מתנגדת לשחרורו?
"ממש לא. זה שישחררו אותו לא יחזיר לי את ההורים ולא יחזיר לי את הילדות שלי ואת 21 השנים. אני מעדיפה שההורים של גלעד שליט יראו אותו, שיחיה את החיים שלו, שינסה להשתקם. זה הרבה יותר חשוב מבחינתי משחרור של אסיר".
ומה לגבי החשש הביטחוני-
"בשביל זה יש את רשויות הביטחון. מהבחינה האישית של מישהי שחוותה את פעולות האיבה, אין לי בעיה שהוא ישוחרר. כשהייתי בת 12, שאלו אותי אם אני שונאת ערבים. עניתי שאני לא שונאת ערבים, כי לא הערבים הרגו לי את ההורים, אלא אותו מחבל ספציפי, שהוא במקרה ערבי מוסלמי".
את מקבלת את הדברים יותר מדי בהבנה.
"אני מבינה שהם עושים את זה בשביל החופש שלהם. אני ממש לא מאמינה בדרך הזו. אני חושבת שנעשו טעויות משני הכיוונים, גם מהכיוון שלנו וגם מהכיוון שלהם. אני בעד דו-שיח בין אנשים. גם כשעבדתי במרכז פרס לשלום מאוד האמנתי בזה. הדרך היא לא נכונה מבחינתי. שוב, זו לא היתה התנקשות מכוונת, כמו במקרה של עבריינים. במקרה כזה היו לי, אני מניחה, הרבה יותר רגשות נקם, או שהיה לי הרבה יותר קשה לשחרר את הרוצח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו