ימי הטומי

"מה הוא היה חושב לעצמו למראה הילד הזה?" אני חושבת ביני לבין מזוודתי כשבשדה התעופה לוטון פוסע לעברי ילד בהיר שיער ותכול עיניים כבן 6, לבוש מכנסיים משובצים בצבעי כחול־ירוק, מקופלים פעמיים בקרסול וחושפים נעליים חומות גבוהות, וקרדיגן כחול שהאות H מתנוססת עליו בגדול, והיא כאילו מדברת בשמו של הילד: "כן, כן, אני לובש טומי הילפיגר. תסתכלו על אמא שלי, שאוחזת את ידי מימין, גם היא ממותגת מכף רגל ועד ראש. עכשיו תנסו לנחש מאיפה נחתתי עכשיו, האם אני גר בלונדון, או שבכלל באתי לכאן לבלות את חופשת הקיץ. אהה, וגם הנעליים שלי הן של טומי הילפיגר, תודה שהתלהבתם!"

אותו טומי הילפיגר, מעצב העל האייקוני, שהצליח להגדיר מחדש את החלום הכל־אמריקני ולהנגיש אותו לעולם, האם היה מחייך אל הילד הזה? האם היה בוחן את אמו של הילד, לראות מה היא לובשת? או אולי רק מחייך לעצמו וממשיך הלאה, מתוך שיגרת ההרגל לראות את פרי ידיו כבר שלושים שנה.

"הו, איזה יופי ישראל, הייתי אצלכם", הוא אומר בחיוך מזמין, שובר בעצמו את קוביות הקרח המונחות בדלי אלגנטי, מצננות את בקבוק השמפניה המונח בינן. הילפיגר מעביר את אצבעותיו בשיערו המלבין והגזור בקפידה ומישיר אלי מבט חם וסקרן.

נהנית אצלנו?

"היה לי נפלא. לשמחתי הספקתי גם לטייל בירושלים, והייתי בכותל המערבי. אתם, הישראלים, אתם יודעים לחגוג את החיים ויודעים לארח. את בר אני מכיר היטב, היא דיגמנה את בגדיי בעבר ושיתפה איתי פעולה בתוכנית הטלוויזיה הדוקומנטרית 'אמריקה איירוניק אייקוניק'. היא היתה מקסימה ונהדרת".

אתה יודע שהיא אוטוטו מתחתנת.

"ברור שאני יודע, זה נפלא, מגיע לה הכי טוב".

אהבת את סצנת האופנה בישראל?

"מאוד שמחתי לראות שהיא מיישרת קו עם מה שקורה בעולם, תוססת ומקורית, האנשים שפגשתי בהחלט יודעים להתלבש. אה, ואני גם יודע להגיד שלום! אז שלום!" 

אגב, הטמנת פתק בכותל?

"בוודאי".

תגלה לי מה כתבת בו?

"אני אמור לגלות לך?"

האמת שלא.

"אז אני לא מגלה. אני רק יכול להגיד שהיו בו רק מחשבות חיוביות. אני מטבעי אדם חיובי שמשתדל לחשוב חיובי. אני חושב שזה הולך יחד עם ההצלחה. אתה לא יכול להצליח אם אין לך גישה חיובית כלפי החיים".

•    •

אנחנו נפגשים במעין סלון מדומה, שנמצא באולם התצוגות הגדול של הסניף הלונדוני. קולקציית קו ההלבשה התחתונה החדש וקולקציית החליפות המחויטות (tailored) מוצגות על דוגמנים וקולבים, לרגל תחילתן של חגיגות שלושים שנה למותג. 

מלצרים בפפיון ובחולצות מעומלנות מגישים פטיפורים, דוגמנים חשופי חזה מדגמנים את קולקציית ההלבשה התחתונה, ריח של וניל עדין ומדויק נישא באוויר. הכל מדויק ומעוצב לעילא, עד שלרגע משתלטת עלי אי נוחות מסוימת, כאילו אי אפשר להכיל את הרף המוגבה מכל עבר. עיצוב החלל, והקולקציה שעיתונאים מכל העולם יבחנו כמו תמונות בתערוכה, מעידים כי אופנה היא אכן נדבך של אמנות.

ספה אחת באפור עכבר, שתי כורסאות, שולחן סלוני וינטג'י, סחלב לבן ונרות ריחניים דלוקים. ככה בדיוק אני רוצה את הסלון שלי כשהילדים שלי יפנימו שבמבה היא לא חומר לניקוי ספות. בינתיים הילפיגר מצליח למכור לי את האווירה כל כך יפה, שהמבוכה הראשונית חולפת ואני מרשה לעצמי להתמכר לאווירת היפים והאמיצים, אפילו שאמריקה רחוקה מכאן ועכשיו. 

הוא לובש חליפה אלגנטית בכחול נייבי, שהולמת את עיניו. לא פעם בעבר אמר שחליפה כזאת היא בגדר מאסט במלתחה של כל גבר, ואי אפשר לטעות בה. עניבה מנוקדת סוגרת על חולצה בצבע תכלת, ובדש הז'קט תחובה מטפחת מנוקדת גם היא, מוסיפה כל כך הרבה שיק לגבר האלגנטי הזה. משקפי ראייה שחורי מסגרת, טבעת כסופה עבה, נעליים שחורות בוהקות. במאמץ רב אני תרה אחר רבב כלשהו במראהו, ולא מוצאת.

עם הפרזנטור החדש רפאל נדאל (באמצע). "רפא הוא חבר קרוב" // צילום: GettyImages

איך הוא עשה את זה? איך הצליח הנער שהגיע ממשפחה מרובת ילדים ומעוטת אמצעים, נטול הכשרה בעיצוב אופנה או במינהל עסקים, לפרוץ את גבולות ארה"ב ולהפוך לאייקון, להפיץ את הבשורה שלו לכל רחבי העולם, למכור את האידיאל האמריקני גם לכל מי שאינם חיים באמריקה, ולגלגל מיליארדי דולרים? 

אבל קודם הילד משדה התעופה. אני חייבת לספר לו על הילד, לשאול אותו על התחושות שלו ברגעים האלה, שבהם הוא פוגש את היצירה שלו, גם אם ברור שמעצב אופנה בסדר גודל כזה אוחז בסוללת מעצבים ענקית ואינו אחראי בעצמו לכל דגם ודגם.

הוא מחייך, ונדמה לי שהעיניים שלו בורקות מהתרגשות. "אני רואה אותם בכל מקום, את הילדים הללו, ואת הגברים ואת הנשים שלובשים את המותג שלי. אני אף פעם לא נשאר אדיש, איך אפשר להיות אדיש? פעם הייתי מסתכל על הילד הזה ואומר לעצמי, אולי היינו צריכים לשנות את האורך של הקרדיגן? אולי אם הוא היה קצת יותר קצר, הוא היה נראה טוב יותר? אולי היינו צריכים להוסיף עוד כיס? 

"היום אני אחר. אחרי שלושים שנה שאני מעצב, אני אסתכל על הילד הזה ואגיד: המותג שלי עדיין רלוונטי. לובשים אותו בכל מקום. מתחברים אליו. זה נפלא".

הפרפקציוניזם שאתה מדבר עליו ניבט כאן מכל עבר. זה לא מעייף?

"זה מאוד מעייף, אפילו קשה להתנהל ככה כל הזמן", חיוכו התמידי נסגר בפעם הראשונה. "למדתי עם הזמן לקבל את התכונה הזאת שמאפיינת אותי, להבין שאני כזה, שכך אני חי את חיי, ושאני לא באמת יכול לשנות את זה. יש לך ארבעה ילדים, נכון?"

עיניי נפקחות לרווחה. יש מצב ששליחיו ערכו עלי תחקיר מקיף? אבל הילפיגר מחייך ומצביע לעבר ארבעת הכוכבים המקועקעים על פרק ידי. "ככה זה כשאתה פרפקציוניסט", הוא מחייך. "אתה מקפיד על כל פרט, ואתה לא מפספס שום פרט".

"כן, יש לי ארבעה, אלה אכן ארבעת ילדיי!" אני עונה, נלהבת. "הקעקוע החדש הזה הוא מרד הנעורים שלי, שמעולם לא עשיתי. לך יש קעקועים?"

"לפני כמה שנים הבן שלי, ריץ', שכולו מקועקע, אמר לי, 'אבא, אתה לא אוהב קעקועים, נכון?'. עניתי לו שאני אוהב אותם, אבל לא עלי. הוא שיכנע אותי לבוא איתו למקום שבו עושים קעקועים ואמר, 'בוא, אבא, רק אחד קטן'. אז קיעקעתי על הכתף את ראשי התיבות של שמות ילדיי. אחר כך הוא אמר, 'עוד אחד קטן'. אז קיעקעתי על הכתף השנייה את השם של אשתי. זה הספיק לי".

•    •

תומאס ג'ייקוב הילפיגר נולד וגדל בעיר אלמירה שבמדינת ניו יורק, השני מבין תשעה ילדים. הוריו היו קתולים אדוקים שבאו לארה"ב מכפר קטן בשווייץ כדי להגשים את החלום האמריקני. אביו עבד כשען, אמו היתה אחות. 

עד היום הוא לא הצליח לפענח את פשר שם משפחתו, אבל הוא מברך את מי שיעץ לו לקרוא למותג שלו בשמו ולא לבחור בקיצור שבחר לעצמו כשהיה נער מתבגר, טומי היל.

"אמא היתה ממוצא אירי וסקוטי, ואבי ממוצא שוויצרי וגרמני, אנחנו משערים שהשם הזה הגיע מהכפר שבו הם חיו, אבל זה לא בטוח. 

"את יכולה לדמיין לעצמך מה זה לגדל תשעה ילדים ועוד בלי עזרה? הרי זה מטורף. לאמא שלי לא היתה מטפלת שתעזור לה, לא היתה מבשלת ולא היתה מנקה, היא עשתה הכל לבדה".

גדלת להיות ילד אחר מחבריך, שחלקו את הבית עם אח אחד או שניים?

"בוודאי. אתה לומד להסתכל סביבך ולהתחשב. כל הזמן דאגתי לאחים שלי, הם היו חשובים לי. להוריי לא היה הרבה כסף, והיה ברור שכולנו מתחילים לעבוד בגיל צעיר מאוד. בילדותי הייתי מחלק עיתונים, עבדתי בתחנת דלק, ובגיל 14 עבדתי בחנות לציוד ספורט. לא ידעתי מה אני באמת רוצה לעשות, אבל היה לי חלום: להיות ביום מן הימים אדם מצליח".

היית תלמיד טוב?

"ממש לא. הייתי חסר ביטחון לחלוטין בכל מה שקשור ללימודים. היו שנים שחשבתי שאני באמת טיפש. אלגברה נראתה לי כמו סינית, והשלמתי עם העובדה שלעולם לא אוכל לקרוא את שייקספיר - אני פשוט לא מבין את זה.

"כל מה שרציתי אז זה להיות שחקן פוטבול, אבל המטר ושבעים שלי לא באמת הרשימו אף אחד. אז במקום פוטבול התמקדתי במה שהייתי הכי טוב בו: מוסיקה, בנות ומכוניות. מוסיקה היתה חלק משמעותי מאוד מחיי בתקופת ההתבגרות שלי בשלהי שנות השישים, יחד עם המהפכה ההיפית, שהצליחה להשפיע על כל האופנה. הערצתי את ג'ימי הנדריקס, הרולינג סטונס, הביטלס, ג'ים מוריסון, דיוויד בואי ומיק ג'אגר. חשבתי לעצמי, אין לי שום כישרון לשיר או לנגן בגיטרה, אז לפחות אדאג להיראות כמו כוכבי הרוק האלה. ככה אני וחבריי הלכנו לבית הספר, לבושים כמו כוכבי הרוק שלנו, במכנסיים מתרחבים ושיער ארוך, ושאר הילדים רצו להיראות כמונו". 

•    •

בסוף התיכון, עוד לפני שחגג 18, הביאה אותו המוטיבציה הבלתי נלאית שלו לחבור לשניים מחבריו ולהשקיע 150 דולר ברכישת עשרים זוגות מכנסי ג'ינס מתרחבים. הם פתחו באלמירה חנות בשם "המקום של העם", למרות שכנער מתבגר הוא בכלל לא התעניין באופנה.

"הוריי רצו שאלך לקולג'. אחרי סמסטר אחד נשרתי. שנאתי את זה. אבי היה בטוח שאלך לאוניברסיטה יוקרתית, אבל לי היה ברור שהכיוון שלי הוא עסקי. חשבתי שאם אפתח עסק, אוכל לשלוט בגורלי, ולכן העזתי לפתוח את החנות הזו בגיל כה צעיר. רציתי להביא את העיר הגדולה לעיירה נטולת השיק שגדלתי בה.

"החנות שלנו היתה התגלמות שנות השישים. לא מכרנו רק בגדים, אלא אווירה. החנות היתה צבועה בשחור, היתה לנו קטורת והיו לנו פוסטרים של רוקנרול. מכרנו אלבומים וניירות גלגול. אנשים לא באו רק כדי לקנות בגד, אלא גם כדי לבלות. היתה אווירה סופר מגניבה", הוא שוב מחייך, ואני יכולה לדמיין בקלות את התלמיד הכריזמטי שמצליח למכור ג'ינסים ואווירה, כמו שהוא עושה עד היום. "ההצלחה שלנו היתה אדירה. כל הזמן חשבתי שאם בכמה ממכנסי הג'ינס שקנינו מיצרנים שונים היה כיס נוסף, או אם הם היו מעט יותר דהויים, עם יותר חתכים או עם תוספת של פרנזים, הם היו טובים יותר. אז התחלתי לשרטט את הגזרות כמו שאני רציתי אותן".

"שכרתי תופרות מקומיות כדי שיתפרו את הבגדים שאני מעצב, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הוריי וכל מכריי אמרו לי, 'אתה צריך ללכת לבית ספר לעיצוב בשביל הדברים האלה. אתה צריך כסף וקשרים. ואין לך לא את זה ולא את זה. אין מצב שתוכל לעשות את זה'. ואני אמרתי להם, ובעיקר לעצמי, 'אני יודע שאני יכול'. החנות שלי התפתחה יפה, והתחלתי לפתוח עוד חנויות בקמפוסים של הקולג'ים. בימים האלה היינו מושפעים מדיוויד בואי ולו ריד, וכל הסחורה בחנויות הפכה מהיפית לפאנקית.

"יום אחד, בגיל 23, מצאנו את עצמנו נטולי כסף ובפשיטת רגל. מבחינתי זה היה בדיוק כמו לקבל דלי של מים קפואים בפרצוף. זה העיר אותי".

ממה?

"מזה שההצלחה עלתה לי לראש".

בנסיעות התכופות שלו לאפסטייט ניו יורק הכיר הילפיגר את אנדי וורהול. הוא החל להיות בן בית ב"פקטורי", הסטודיו המיוחד של וורהול, שמיגנט אליו דמויות אקסצנטריות מהתקופה ההיא. הוא ביקר תכופות גם ב"סטודיו 54", ארבעה לילות בשבוע, ושם נפרד מהסגנון הפאנקי. "התחלתי ללבוש ג'ינס הדוק יותר, חלק ושיקי, הכי דיסקו שאפשר, והייתי עסוק בעיקר בלעשות כיף", הוא מחייך בערמומיות. ולא, הוא לא מוכן לספר מה כלל הכיף שלו בשנים ההן.

רגע, כשמסתכלים עליך, אתה דומה לוורהול.

"את לא הראשונה שאומרת לי את זה, והעניין הוא שבאמת יש בינינו דמיון. בכל אופן, תרבות הפופ ארט שהוא כל כך מזוהה איתה מאוד השפיעה על הקו העיצובי שלי, עד היום. תמונות שלו תלויות אצלי בבית. אני נזכר בימים ההם בערגה, ואנדי הוא מקור השראה מאוד משמעותי.

"לקחתי את ארבעת מקורות ההשראה התמידיים שלי וקראתי להם F.A.M.E, ראשי תיבות של: אופנה (Fashion), אמנות (Art), ובראשה אנדי וורהול, מוסיקה (Music), שממנה כל העסק שלי התחיל, ובידור (Entertainment), שזה כל מה שקורה בהוליווד".

איזו מוסיקה אתה אוהב לשמוע?

"הילדים שלי חושפים אותי להרבה סגנונות. קורה שאני מתאים את המוסיקה למצב הרוח שלי, אבל בדרך כלל אני מעדיף רוק קלאסי. אם הרולינג סטונס מופיעים בלייב, אין סיכוי שלא אהיה שם".

בתחילת הדרך. "ההצלחה עלתה לי לראש" // צילום: GettyImages

במשך השנים הוא שיתף פעולה עם מוסיקאים שונים כמו דיוויד בואי ואשתו אימאן, אשר, לני קרביץ, ביונסה ובריטני ספירס. אבל לבושם החדש שהשיק לאחרונה, "BOLD", ולקולקציית ההלבשה התחתונה ולקולקציית ה"טיילורד" לגברים בחר כפרזנטור את טניסאי הצמרת הספרדי רפאל נדאל. בתמונות הקמפיין נראה נדאל מתאים למותג כמו מחבט לכדור טניס: הוא משדר בטבעיות את היוקרה הספורטיבית המאפיינת את בגדיו של הילפיגר בעשור הזה.

"רפא הוא חבר קרוב ותומך של המותג שלנו כבר קרוב לעשר שנים. אני מלא השראה מהמסירות והתשוקה שיש לו לספורט שהוא עושה, מהמחויבות הבלתי נדלית והמוטיבציה האדירה, שהופכות אותו למודל מעולה לחיקוי. כשצילמנו את הקמפיין היה מדהים לראות איך הוא הפך בתוך כמה ימים לדוגמן שדומה בדיוק לשחקן שהוא: רגוע, רענן ומרוכז. הוא טיפוס כיפי ומגניב, באמת, והסגנון הנינוח שלו מתאים בדיוק לאג'נדה העיצובית שלי. 

"בכלל הספורט נמצא היום באוויר יותר מאי פעם. כולם עסוקים בספורט, מדברים עליו. אני עצמי עושה סקי, רוכב על אופניים, משחק טניס ועושה ג'וגינג. אני אוהב גם פוטבול וכדורגל. אני מבקר הרבה בטורנירי טניס כמו אליפות ארה"ב הפתוחה, הרולאן גארוס ומשחקי המאסטרס במונטה קרלו. למעשה, שם פגשתי את רפא לפני שנים והפכנו להיות חברים".

יש קשר בין בגדי ספורט לחליפת הכחול נייבי שאתה לובש עכשיו?

"בוודאי. בגדים אתלטיים מצריכים פונקציונליות, נוחות ותנועה. כשאני מעצב את עיקר הקולקציות שלי אני תמיד חושב על האלמנטים האלו. אני רוצה שהבגדים שלי יהיו 'קלאסיים מודרניים', אבל תמיד נוחים ולבישים. העונה הזו חידשנו באריג חדשני לגמרי, שנמתח לארבעה כיוונים, והוא גמיש ונוח מאוד".

•    •

לאחר שפשט את הרגל עבר הילפיגר לעיר ניו יורק וניסה שם את מזלו, לא מתכוון לוותר על המקצוע שבחר לעצמו. "היה מאוד קשה להשיג עבודה בלי השכלה פורמלית. באותן שנים חייתי מהיד לפה, פשוט לא היה לי כסף. הייתי צריך להתדפק על דלתות ולהתחנן בפני אנשים שיעסיקו אותי".

עד מהרה מצא עבודה כעצמאי, שמייצר בגדים עבור חברות ג'ינס שונות. בחריצות ובנחישות האופייניות לו החל ללמד את עצמו לצייר, לעצב, לתפור, ליצור טבלת מידות, וגם לתמחר, כדי למכור את הבגדים בעיצובו.

ב־1985, אחרי שהכיר את איש העסקים ההודי מוהאן מורז'אני, שהשקיע בו את הסכומים הנדרשים, הגשים הילפיגר את חלומו והשיק מותג הנושא את שמו. הלוגו עוצב בהשראת זרם האמנות הניאו־פלסטית, הדוגל בקווים נקיים ופשוטים, ואימץ את צבעי הדגל האמריקני: כחול־אדום־לבן.

באותה שנה הוא התחבר לאיש הפרסום האגדי ג'ורג' לויס (שיש הטוענים שהיווה את ההשראה לדמותו של דון דרייפר ב"מד מן"), ויחד הם החליטו על אסטרטגיית פרסום נועזת, שנועדה להעמיד את מותג ההלבשה החדש בחזית סצנת עולם האופנה ולהפוך אותו לחלום האמריקני החדש של ימי רייגן.

בשיאו של הקמפיין תלה הילפיגר כרזת ענק של קולקציית הגברים שלו בטיימס סקוור, ובכך הצהיר שהוא ניצב בשורה אחת עם קלווין קליין, ראלף לורן ופרי אליס, שלושת ענקי האופנה האמריקנים של אז, שהיו היחידים שהתנוססו בטיימס סקוור.   

עד היום מלמדים את הצעד הנועז שעשיתם בבתי ספר לפרסום, מכנים אותו "קמפיין התליין" - פשוט תלית את הקולקציה שלך בכיכר העיר. מאיפה היה לכם האומץ?

"כן, הסיפור ההוא גרם למהומה ענקית. הוא הופיע בכל מהדורות החדשות, ואנשים השמיצו אותי, אמרו 'מי הוא חושב שהוא? הוא לא מתאים אפילו לצחצח לחבר'ה האלה את הנעליים'. אבל במבחן התוצאה, אנשים החלו לבוא לחנות שלי, והבגדים החלו להימכר. זה עבד.

"מאיפה האומץ? מהאמונה בדרכי. עד כדי כך פשוט".

•    •

ב־1992 "טומי הילפיגר" היתה לחברת האופנה הראשונה שמנפיקה מניות בבורסה של ניו יורק, מה שהוביל לעשור של צמיחה אדירה. עד שנת 2000 הרוויח המותג 2 מיליארד דולר בשנה. עד היום, כשני שלישים מהכנסות החברה מגיעים ממכירות מחוץ לארה"ב, מה שמוכיח שיותר קל לרכוש את האידיאל האמריקני אם אינך חי באמריקה.

כבר מההתחלה החלטת שהדנ"א של הבגדים שלך יהיה הסגנון הסטודנטיאלי, שמכונה גם "פְּרֶפּי" (על שם ה"פרפ־סקול", הקולג'־מכינה באוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב). למה, בעצם?

"כל השנים גדלתי עם אבא שהתלבש בסגנון סטודנטיאלי. הוא נראָה בדיוק כמו מר 'ליגת הקיסוס' (ליגת אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב; ח"ר), עם חולצות אוקספורד, חליפות טוויד ועניבות מהודקות. ככה הוא גם דרש ממני להתלבש, אבל אני שנאתי את הסגנון הזה, הוא שיעמם אותי. נאלצתי ללבוש מכנסיים סרי טעם בצבע חאקי וחולצות מכופתרות שלא התאימו. 

"החלטתי לעצב מחדש את כל הקלאסיקות. אני באמת חושב שאתה יכול להיות רוקיסט סטודנטיאלי, גולש גלים סטודנטיאלי, אופנוען סטודנטיאלי, ספורטאי סטודנטיאלי, מינימליסט סטודנטיאלי. אתה יכול להיות סטודנטיאלי בכל מיני צורות, כי סטודנטיאלי זה למעשה קלאסי, אבל נוח. זה מה שאני עושה כבר שלושים שנה, עם סטיות וגיוון לכאן או לכאן. הילד הזה שראית - הרי הוא היה לבוש במראה הסטודנטיאלי. אני בטוח שגם לאביו יש אותו שיק, רק של אבא".

הדעה הרווחת בקרב עורכי אופנה נחשבים מרחבי העולם היא שזה לא באמת משנה אם הילפיגר מוכר מכנסיים מתרחבים או את המראה הסטודנטיאלי: מאז ומתמיד היה לו הכישרון לקלוע לטעם של קהלים לא צפויים בקרב הצעירים, בדיוק במומנטום הנכון.

הוא גם היה בין המעצבים הראשונים שהבינו, בשנות התשעים, את היתרון השיווקי העצום שיש בסלבס שלובשים את הבגדים שלו. בתקופה שבה מעצבים אחרים זילזלו בהם, הילפיגר השכיל להלביש אותם. ב־1994, אחרי שסנופ דוג לבש "טומי הילפיגר" כשהתארח ב"סאטרדיי נייט לייב", זינקו המכירות לסכומים של 90 מיליון דולר בשנה אחת.

הילפיגר עם חגית רון־רבינוביץ' // צילום: יח"צ

המותג הייחודי של הילפיגר דיבר מאוד לכוכבי ההיפ־הופ. תרמה לכך גם ההתלהבות של המעצב לתפור בגדים למעמד שרוב המעצבים התעלמו ממנו, או אפילו זילזלו בו. הוא השכיל לכבוש את השוק האורבני ולהפוך לסמל סטטוס של אומת ההיפ־הופ.

"עיצבתי מחדש את כל הקלאסיקות שחשבתי שיהיו רלוונטיות לצעירים בזמנו. לקחתי גופיות הוקי אותנטיות, תיקנתי אותן והוספתי לוגואים והדפסי משפטים גדולים ונועזים, והן נחטפו בטירוף.

"אני חושב שההברקה של התקופה ההיא היתה העובדה שהתייחסתי לקהילת הראפ כמו אל ילדי רחוב שרוצים מותג משלהם, ושמגיע להם מותג. היום אני מסתכל על התקופה ההיא של הראפרים כאל זרם תודעתי. מה שלמדתי על בשרי זה שאין ללכת עם הזרם כל הזמן ובעיניים עיוורות, מפני שהזרם משתנה, ודעת הקהל משתנה, ואתה תמיד צריך להיערך לדבר הבא".

בתחילת 1999 נפוצה שמועה שהילפיגר התבטא באופן גזעני בתוכניתה של אופרה ווינפרי, אם כי עד אז מעולם לא הופיע בתוכניתה. השמועות טענו שאמר כי לא אכפת לו שאפרו־אמריקנים, היספנים, יהודים ואסיאתים לא יקנו את הבגדים שלו. גם הוא וגם ווינפרי הכחישו את השמועה, אבל היא המשיכה להתפשט וגרמה לירידות דרסטיות בגרף המכירות שלו.

רק במאי 2007 הופיע הילפיגר בתוכניתה של אופרה והכחיש את השמועה מכל וכל. "זה היה ממש מטופש, מגוחך ומטומטם לחשוב שאני אגיד דבר שכזה. מתברר שאם אתה באור הזרקורים, אתה צריך להיות מוכן גם להיכוות מהם, לא רק להשתזף לאורם. אנשים שלא מפרגנים לך יחפשו בכל דרך להגיד עליך דברים רעים, וזה בדיוק מה שקרה.

"לבן שלי יש חברה ממוצא אפרו־אמריקני, ואחת הדוגמניות שאני הכי אוהב ומעריך היא בר רפאלי, שהיא יהודייה ישראלית. אז איך אפשר לומר עלי שאני אנטישמי?"

בשנות האלפיים, עם המיתון העולמי, הועם קצת זוהרו של המותג היוקרתי. "כן, זה נכון, היתה תגובה קצת חריפה", אומר הילפיגר בלשון המעטה. "הייתי פופולרי מדי, ואנשים הבינו שהבגדים שלי הם דרך מקורית 'לא להיראות עני'. זה דווקא יכול לעבוד יופי בתקופות של מיתון עולמי, אבל זה לא עבד. היתה עצירה במכירות וחוסר עניין יחסית לעבר".  

בחושיו החדים קלט הילפיגר שצריך לבצע חישוב מסלול מחדש, והחזיר את המותג שלו למה שהוא יודע לעשות הכי טוב: סגנונות סטודנטיאליים עם טעם טוב, מסוג הבגדים שאביו נהג ללבוש.

"טומי הצליח לחזור ולהמציא את עצמו מחדש", כתבה בזמנו אנה וינטור, עורכת "ווג" המיתולוגית. "כל הכבוד לו. הוא מעולם לא שגה באשליות שהוא בלנסיאגה או כריסטופר קיין, ושהוא מעצב קוטור. הוא נגיש יותר, ואני מתכוונת לכך במובן החיובי ביותר".

•    •

הילפיגר הוא אב לחמישה ילדים. ארבעה מהם הביא לעולם עם אשתו הראשונה סוזי, שממנה התגרש בשנת 2000 אחרי עשרים שנות נישואים: אלי (30), שחיה בדאונטאון ניו יורק והשתתפה לפני כמה שנים בריאליטי "בנות עשירות" ב־MTV; ריץ' (25), מוסיקאי שחי בלוס אנג'לס; אליזבת (23), שלמדה עיצוב בפאריס; וקייטלין (20), שלומדת בקולג' יוקרתי. אלי וריץ' היו מאושפזים בעבר במוסדות לגמילה מסמים.

ב־2008 הוא נישא בשנית לדוגמנית לשעבר די אוקלפו (48). יש להם אחוזה באי האקזוטי מוסטיק, ורוב הזמן הם מתגוררים בדירת פאר המשתרעת על פני שתי קומות במרומי מלון פלאזה בניו יורק, המשקיף אל סנטרל פארק. ב־2009 נולד בנם המשותף סבסטיאן (6). ג'וליאן ואלכס, שני בניה הבוגרים של אוקלפו מנישואיה הראשונים, לומדים בפנימייה באירופה.

"אני אבא מאוד מגן ועוטף וחרד לשלום ילדיי, למרות שחוץ מסבסטיאן, כולם אנשים בוגרים וכבר חיים מחוץ לבית", הוא אומר. "אם יאונה רע לאחד מהם - הו, לא, את ממש לא תחשבי שאני סימפטי ונחמד.

"אני מאוד מעורב בחייהם של ילדיי, ואני אבא אוהב ונדיב, לא במובן הגשמי של המילה. אנשים שואלים אותי איך יש לי זמן לזה, ואני עונה להם שהכל בחיים זה עניין של בחירות. נכון, יש לי סדר יום מטורף ולו"ז גדוש בנסיעות לכל העולם, אבל אני מפנה זמן לילדים, בגלל העובדה המאוד פשוטה שהם חשובים לי".

מגיע שלב בחיים שאתה אומר לעצמך - בחיי, אני מצליח, החלום ההוא התגשם ואני יכול לנוח קצת?

"מסוכן לחשוב שאתה מצליח, כי אז אתה הופך לשאנן. כל מי שרוצה להצליח בתעשיית האופנה חייב להישאר צנוע. בעסק הזה, עליך להביט כל הזמן מעבר לכתף, כי אתה יכול להפסיד הכל בהינף יד.

"אני גם מקפיד להסתכל קדימה ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להתפתח ולהיות טובים יותר. השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן היא איך אנחנו יכולים להשתפר. חשוב שמעצבים יבינו את העסק ככל האפשר, ובעיקר יכירו ויבינו את הלקוחות שלהם. 

"אתה חייב לדעת ולהכיר את מי שקונה את המוצרים שלך, להבין מה הוא חושב ואיך הוא חי. אם אתה רק תעצב בגדים, תשים אותם בחלון ראווה ולא תדע מי הולך לקנות אותם - אבוד לך, אתה לא תנצח.

"אני חושב שסוד ההצלחה שלי טמון בעובדה שהצלחתי לפצח את הלקוח שלי ולהבין איך אני יכול גם למכור בגדים וגם להיות רווחי. אני יודע מה הלקוח שלי אוהב, ובעיקר מה הוא רוצה ללבוש".

אחרי שלושים שנה שאתה משיק קולקציות פעמיים בשנה ופותח חנויות חדשות בכל העולם, אתה עדיין מתרגש? 

"בוודאי. כנראה זה לא היה עובד אלמלא הייתי מתרגש. הקולקציות כל הזמן משתנות ומתחדשות, כל אחת מביאה עימה את הרעננות והחדשנות, וזה כל הזמן מרגש ומפתיע. חשוב לנו להקפיד להתחדש, אבל עם זאת לשמור על הדנ"א שלנו, של בגדים אמריקניים קלאסיים, אבל עם טוויסט".

איזה מקום בעולם הכי מרגש אותך?

"אני מאוד אוהב את איטליה, כי פסטה היא המאכל האהוב עלי. אבל אני חושב שהודו הכי מרגשת. אני נוסע לשם הרבה. ההודים בעלי האמצעים מאוד אוהבים את הבגדים שלי. המקום הזה משפיע עלי מאוד - הצבעים, הריח, התרבות, אני לא יכול לשים בדיוק את האצבע, אבל הודו מרתקת אותי".

השלם את המשפט: טומי הילפיגר הוא...

הילפיגר משתהה ארוכות: "בעיקר אדם סקרן. סקרן לגבי החיים, סקרן לגבי מקומות וסקרן לגבי אנשים. אני אוהב אנשים".

יש לך עוד שאיפות לעתיד?

"איזו שאלה. הייתי רוצה להמשיך לגדול ולהתפתח כמותג לייף סטייל גלובלי מוביל, שאני חושב שקולע לטעם הנכון. הייתי רוצה להרחיב את עסקי הלבשת הנשים והאקססוריז של הנשים אצלנו, לפתח ליין של הלבשת בתים, ולהמשיך להיות חדשני בפרסום ובשיווק, לחבק את המדיה החברתית והדיגיטלית, להפתיע את הצרכן באמצעות רעיונות חדשים, אבל תמיד לגבות את כל זה באמצעות המוצרים הטובים ביותר שאפשר להציע, במחיר הנוח ביותר. אני חולם גם לפתוח בית מלון שייקרא טומי הילפיגר. גם זה יגיע".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו